יום ראשון, 5 בספטמבר 2010
הפגנה רגע לפני גירוש הילדים
רגע לפני מועד הגירוש המתוכנן: הפגנה
ניתן להגיב ב-8 בספטמבר ממשלת ישראל מתכוננת לגרש ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו במדינה. יום לפני תחילת הגירוש, ב-7 בספטמבר, נצא לרחובות במאמץ אחרון לעצור את החרפה. ההפגנה תתקיים ברחבת הסינמטק (שפרינצק 2) בת”א, ב-18:30-22:00.
בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים.
ניתן להגיב ב-8 בספטמבר ממשלת ישראל מתכוננת לגרש ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו במדינה. יום לפני תחילת הגירוש, ב-7 בספטמבר, נצא לרחובות במאמץ אחרון לעצור את החרפה. ההפגנה תתקיים ברחבת הסינמטק (שפרינצק 2) בת”א, ב-18:30-22:00.
בהפגנה יהיה מעגל מתופפים של קבוצת קסמבה ומשוררים שימחו נגד הגירוש. בין המשתתפים: טל ניצן, רוני סומק, יהודה אטלס, דרור בורשטיין ויודית שחר. אנא הביאו כל כלי נגינה אפשרי, מתופים ועד סירים. ננגן נשיר ונצעק מספיק חזק כדי שקולנו יגיע עד לראש הממשלה. אזרחים ואזרחיות, מהגרים ומהגרות, נגנים ונגנות, משוררים ומשוררות – יד ביד נגד גירוש הילדים.
יום שבת, 4 בספטמבר 2010
דפנה והעוגיות מארחות את נעם נבו!!
10 ספטמבר (יום שישי הבא) בלבונטין 7
כנסו לקישור הזה לקליפ הזמנה מהמם!
כנסו לקישור הזה לקליפ הזמנה מהמם!
יום שישי, 3 בספטמבר 2010
הרהורים עכשווים
לא להאמין שאת כל זה כתבתי לפני 8 שנים. 8 שנים?
וכאילו שום דבר לא השתנה.
רק מה שכתבתי אז על נעמה נכון עכשיו לאיילה.
ונעמה - שוקולד? לא אוכלת שום דבר? טלוויזיה?
נעמה בת 11 עכשיו ושום דבר מכל אלה הוא כבר לא חלק חשוב מעולמה.
את מקומה מול הטלויזיה תפסה איילה, וגם את ה"תקני לי ממתק" אני כבר לא שומעת ממנה.
יכול להיות שזה עבד?
יכול להיות שחוסר ההגבלות של אז באמת הובילו לכך שהיום היא לא צריכה את כל אלה?
ולמה אני כל כך מתפלאה שמה שהאמנתי בו תמיד באמת קרה?
ולמה כמו מההתחלה אני דואגת לאיילה. שרואה עוד ועוד טלויזיה ושאוכלת רק מתוק.
וכאילו שום דבר לא השתנה.
רק מה שכתבתי אז על נעמה נכון עכשיו לאיילה.
ונעמה - שוקולד? לא אוכלת שום דבר? טלוויזיה?
נעמה בת 11 עכשיו ושום דבר מכל אלה הוא כבר לא חלק חשוב מעולמה.
את מקומה מול הטלויזיה תפסה איילה, וגם את ה"תקני לי ממתק" אני כבר לא שומעת ממנה.
יכול להיות שזה עבד?
יכול להיות שחוסר ההגבלות של אז באמת הובילו לכך שהיום היא לא צריכה את כל אלה?
ולמה אני כל כך מתפלאה שמה שהאמנתי בו תמיד באמת קרה?
ולמה כמו מההתחלה אני דואגת לאיילה. שרואה עוד ועוד טלויזיה ושאוכלת רק מתוק.
תסלחו לי אבל אני לא מצליחה להפסיק
נדמה שכל העולם נגדנו. בכל פינה פיתויים ואנחנו כמו שומרי ראש מציבים את עצמנו בתווך להגן על הנשמות הטהורות.
נכנסים למכולת או לסופר ובכל פינה הממתקים מפתים בשקיות מרשרשות. המתוקים, המלוחים, צבעי המאכל, החומרים המשמרים. כל מה שאני לא רוצה שתאכל מזמין כל כך. למה לא אורזים את הירקות באריזה צבעונית נושאת פרסים?
ובטלוויזיה, דוגמניות רזות עד שקיפות מגישות מסרים שאני לא רוצה אצלי בבית. גם הם כמו ממתקים באריזה נוצצת ומרצדת שאי אפשר לעמוד בפניה. הערצת המראה, הכסף והשטחיות. אפילו הסרטים המצוירים רווים באלימות. שלא לדבר על הפרסומות.
ואם עושים את הטעות ונכנסים לקניון, השפע קופץ עלינו ומטמטם אותם ואותנו. סיכות קטנות נוצצות, נעליים צהובות, בגדים חדשים. ואין לזה סוף. הסגידה לחומר.
וניסינו להיות שומר ראש טוב. 'לשים גבולות' כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה. ולהגביל – שוקולד אחד ביום. לא אוכלים ממתקים לפני הארוחה.כוס אחת של קולה. רק פעם אחת לראות את הקלטת. רק בין השעות האלה והאלה. לא לפני השינה כי את לא מצליחה להירדם.
ונדמה שההורות מסתכמת בשיטור.
אבל אני מקווה שכוחות החיוב והצמיחה קיימים וחזקים מספיק כדי שנעמה תגדל ותתפתח למרות כל זה.
אולי זאת לא הסביבה המושלמת לילד, אבל זאת הסביבה שלנו עם הטלוויזיה והמתוקים והקניות ואפשר לצמצם את השפעתם המזיקה אבל הם קיימים שם בכל מקרה, ובעצם בכך שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה במניעתם או הגבלתם, אני אולי מגדילה את מקומם בחיי.
כשהפסקנו לשים לב כמה קוביות שוקולד נעמה אוכלת, היא הפסיקה עם רדיפת המתוק מתוק הזה ופחות מלחמה אחת ירדה מיחסינו.
נכנסים למכולת או לסופר ובכל פינה הממתקים מפתים בשקיות מרשרשות. המתוקים, המלוחים, צבעי המאכל, החומרים המשמרים. כל מה שאני לא רוצה שתאכל מזמין כל כך. למה לא אורזים את הירקות באריזה צבעונית נושאת פרסים?
ובטלוויזיה, דוגמניות רזות עד שקיפות מגישות מסרים שאני לא רוצה אצלי בבית. גם הם כמו ממתקים באריזה נוצצת ומרצדת שאי אפשר לעמוד בפניה. הערצת המראה, הכסף והשטחיות. אפילו הסרטים המצוירים רווים באלימות. שלא לדבר על הפרסומות.
ואם עושים את הטעות ונכנסים לקניון, השפע קופץ עלינו ומטמטם אותם ואותנו. סיכות קטנות נוצצות, נעליים צהובות, בגדים חדשים. ואין לזה סוף. הסגידה לחומר.
וניסינו להיות שומר ראש טוב. 'לשים גבולות' כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה. ולהגביל – שוקולד אחד ביום. לא אוכלים ממתקים לפני הארוחה.כוס אחת של קולה. רק פעם אחת לראות את הקלטת. רק בין השעות האלה והאלה. לא לפני השינה כי את לא מצליחה להירדם.
ונדמה שההורות מסתכמת בשיטור.
אבל אני מקווה שכוחות החיוב והצמיחה קיימים וחזקים מספיק כדי שנעמה תגדל ותתפתח למרות כל זה.
אולי זאת לא הסביבה המושלמת לילד, אבל זאת הסביבה שלנו עם הטלוויזיה והמתוקים והקניות ואפשר לצמצם את השפעתם המזיקה אבל הם קיימים שם בכל מקרה, ובעצם בכך שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה במניעתם או הגבלתם, אני אולי מגדילה את מקומם בחיי.
כשהפסקנו לשים לב כמה קוביות שוקולד נעמה אוכלת, היא הפסיקה עם רדיפת המתוק מתוק הזה ופחות מלחמה אחת ירדה מיחסינו.
והנה עוד קצת
אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.
ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.
ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.
ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.
ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.
הירשם ל-
רשומות (Atom)