יום שלישי, 3 במרץ 2015

פורים

שבוע שעבר דיברתי בכיתה שלי על זה שהיום אני רואה את כל השנים שהתלבשתי "כמו אישה" כשנים של דראג, של תחפושת, של להתחבא בתוך מראה שהוא לא אני (כמו שלובשים בגדים גדולים מידי כדי להסתיר). אז היום לכבוד פורים החלטתי לנסות את עצמי ולהתלבש ככה פעם ראשונה בחמש שנים (בערך) האחרונות. שמלה, לק, אודם, תכשיטים. כל מה שהתגעגעתי אליו ולא זרקתי מהארון. בהתחלה זה היה כיף, ושמחתי על האפשרות להתחפש לעצמי הישנה (כמעט). אמרתי לכולם שהתחפשתי לפמית (לא לסטרייטית). שמחתי על תגובות שאמרו וואהו, אי אפשר להאמין שזאת את. דווקא מי שהתלהב מאיך שאני נראית עשה לי צביטה בלב. אחרי שעתיים או משהו ברחתי הביתה בריצה כדי להוריד את התחפושת וגם כדי לבכות על כל השנים האבודות שהייתי לא אני.
אני חושבת שפורים זה החג של הקהילה, פי אלף יותר מחודש הגאווה וכדומה. זה החג שבו אנחנו יכולים להתנסות בכל מי שאנחנו ובכל מי שאנחנו לא, זה החג שאפשר לראות ברחוב וגם בבית הספר ילדים וילדות שנהנים מלהיות במגדר השני.
לפעמים זאת הנאה של תחפושת, לפעמים זאת הנאה של היום מותר לי להיות מי שאני באמת, בלי שאף אחד ישאל שאלות ולא יכעס ולא יקרא לי בשמות.
בימים כמו היום אני מרגישה שוב שלהטב"ים וסטרייטים הם כמו שמן ומים. לפעמים זה נראה מתערבב אבל אם משאירים אותנו מספיק זמן לנוח אז שתי השכבות מסתדרות לחוד. אז יש נקודות של מגע, ויש ערבובים לפעמים ויש כאלה שהם לא פה ולא שם או גם וגם.
חג שמח