יום שבת, 20 בספטמבר 2014

פרנסס הא לסבית - פוסט רק למי שכבר ראתה את הסרט

כשגמרנו אתמול לראות במחשב את הסרט 'פרנסס הא' אמרתי לעדי שההבדל בינינו הוא שאני חייתי ככה המון המון שנים והיא לעומתי אפילו לא יכולה לדמיין שמישהו יחשוב שהסרט הזה הוא לא על לסביות. אמרתי לה שהיא נאיבית, שזה משהו שרק לסביות רואות, שאחרים יגידו שזאת חברות קרובה בין שתי נשים. היא אמרה שאין מצב .
אז בבוקר נכנסתי לאינטרנט וניסיתי לחפש וכמו שאני טענתי כולם רואים בסרט הזה סרט חברות ולא סיפור של אהבה לסבית. בד"כ אני אוהבת להיות צודקת אבל הפעם העצבות משתלטת לי על הגוף.
בעיניים שלי זה הסרט הכי עדין ומדויק שראיתי על לסביות. החוויה הזאת של קירבה מאד גדולה שאין לה שם, שאין לה מילים, שחשובה תמיד פחות מהתאהבות וקשרים עם גברים. יכול להיות שיש לסביות שדילגו על השלב הזה, ומזלן, אבל רובנו חווינו את זה. כמי שהאסימון נפל לה רק בגיל 35 חוויתי את זה הרבה, אבל גם מי שבגיל 17 יצאה מהארון חוותה את זה הרבה פעמים עם חברות כבר בגיל צעיר יותר.
כל הסרט שזור ברגעים כאלה, בהבעות פנים שאני מכירה מבפנים כל כך חזק. הרגע הזה שבו החבר שלה מצפה ממנה לעבור לגור איתו ולה ברור שלא משנה מה היא לא עוזבת את הדירה עם סופי. היא לא מתרגשת במיוחד כשהוא אומר לה שהם נפרדים, אבל כן מתרגשת כשסופי מתקשרת אליה. השנייה הזאת שבה סופי אומרת לה באדישות שהיא עוברת לגור עם מישהי אחרת, רק כי הדירה שם יותר נחמדה או שזה בשכונה שהיא רוצה לגור בה. יכולתי להרגיש את הקרקע הזאת שנשמטת מתחת לרגליים, שמבהירה לך שמה שחשבת כברור הוא כנראה רק בראש שלך.
פרננס בעצמה באחת הסצנות כשהיא יושבת מסביב לשולחן עם חבורה של אנשים שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם הבחורה השונה הזאת (כמה שאני מכירה את זה) והיא מתארת בדיוק את מה שהיא מצפה באהבה – את זה שאתם יכולים/יכולות להיות באותו חדר ורק להסתכל מרחוק אחת על השני/ה ולהרגיש את החיבור הזה שאף אחד אחר לא רואה שקיים. ובסוף הסרט שזה מה שקורה עם סופי – בחיי שאני לא יכולה להבין איך מישהו (כולל השחקנית הראשית שהיא גם אחת הכותבות) לא מבין שזאת ההוכחה לקשר הלסבי שלהן.
האמירה שהן כמו לסביות רק בלי הסקס מתעלמת מזה שלהיות לסבית זה לא כמו להיות סטרייטית רק מול נשים. החוויה הזאת שהיתה לי כל החיים שזה מחוץ לתחום, שהרגשות האלה שיש לי, המשיכה הזאת (שרוב הזמן פחדתי אפילו להרגיש) – כל אלה אמורים להיקבר עמוק עמוק. תדברי על בנים, תצאי איתם, תתחתני, תלדי ילדים – העיקר לא להרגיש שמי שאת רוצה להיות איתו זה החברה הכי טובה שלך.
זה קל לקבל לסביות שחושבים עליהן בתור "האחר" (יותר נכון האחרת) וכתבתי על זה כבר לא מעט, אבל אנחנו לא יצורים שנולדנו עם איזה כתם על הרגל או משהו שעוזר לנו פשוט לדעת שהאחר הזה הוא אנחנו. כולם סטרייטים, אהבה היא בן גבר לאישה ואת אמורה לחכות לנסיך. חברות טובות זה מושג, זה שאת רוצה להיות עם החברה שלך כל הזמן נכנס בנוחות בתוך הגדרת החברה הכי טובה, אז מאיפה את אמורה לדעת שאת היא האחר?
תכניסו לתוך הקלחת הזאת את כל ההיסטוריה שאני לא יודעת איך היא הצליחה להיכנס לי לעצמות ומאיפה ידעתי את זה אבל הפחד הזה. הפחד האיום שיהרגו אותי, ירדפו אותי, יקחו לי את הילדות. לא הייתי צריכה לשמוע במפורש על רדיפות לסביות והומואים כדי שהפחד הזה יזרום לי בדם מההתאהבות הראשונה.
באחת הפרשנויות על הסרט נאמר שסופי היתה קשורה לפרנסס פחות משפרנסס היתה קשורה אליה. קשה כנראה לדמיין איך הפחד מלהיות לסבית יכול לגרום למישהי להתרחק. הרגע הזה שהיא אומרת לה שתישאר לישון במיטה שלה – אין לכם מושג איך רגעים כאלה מעלים חרדה. חרדה שגורמת לעזוב דירה, להתחבר בזוגיות עם הבן אדם הכי יציב בסביבה, להתרחק לטוקיו. להתחתן. הדרך שבה היא לא מספרת לפרננס, כביכול החברה הכי טובה שלה, על כל המהלכים הגדולים האלה היא הוכחה אחת מיני רבות ללסביות שלהן.
אחרי הסרט בכיתי לבד במקלחת. לא רציתי שעדי תראה כמה זה עדיין נמצא בתוכי הכאב הזה. הזיכרון של כל אותם רגעים, של כל אותן חברות. על הכאב הזה נוסף עכשיו הכאב של זה שלא כולם ראו בסרט הזה סרט על לסביות (יותר נכון אף אחד לא ראה את זה בו). כאילו שזה המשך וחלק מהסרט – השקיפות הזאת של מהותנו, השקיפות שלנו כואבת לא פחות.