יום רביעי, 27 בפברואר 2013

כסף

200 ש"ח מים
600 ש"ח חשמל (בגלל שהתעקשתי להתקלח במים חמים)
280 ש"ח ביטוח לאומי
356 ש"ח לחצי שנה אגרה לטלווייזיה שלא מחוברת לשום דבר
3600 שכר דירה
מזל שרדפתי אחרי העירייה חצי שנה אז יש לי הנחה של מאה שקל לחודשיים על הארנונה
1000 ש"ח טסט לאוטו, וזה עוד לפני כמה שיעלו הטיפולים. הייתי מוותרת עליו, אבל קו 11 מאצלנו לבית ספר עובר כל שלושת רבעי שעה, והילדות או שיאחרו בחצי שעה לבית ספר או שיצטרכו לצאת מהבית שעה לפני הזמן ובאוטו זה 10 דקות נסיעה.
שכחתי משהו?
86 ש"ח אתמול במכולת רק בשביל שיהיה מה לאכול ארוחת ערב וסנדוויצ'ים לבוקר (קוטג', גבינה, חלב, שוקולד השחר, ביצים, סירופ מייפל כזה של פעם, של בטעם מייפל בשביל הפנקייק של הערב ושני שמנת ושני מילקי בשביל הפינוק של ליאור). זהו? באמת? אה, ועוד 10 ש"ח לפיתות.  

ואז אני קונה לי ספר ומרגישה אשמה כאילו ששדדתי בנק

ואני לא יכולה להרוויח כסף לא מהקלפים שלי ובשביל להוציא ספר אני צריכה לשלם

מה אתם אומרים, שנצא לרחובות להפגין? מה אתם אומרים, זה יעזור?

יום שלישי, 26 בפברואר 2013

כיבוש

סוף השבוע האחרון על כל מהומותיו בשטחים והשתיקה על כך בעיתונים, והמחשבה שזה הסימן, זה אומר שמתחילה אינתיפאדה ועוד יותר ההרגשה האוטומטית הזאת של די, לא עוד מלחמה ובאותו זמן מחשבה סותרת של יאללה, שיעשו בלגן ושאולי הם יצליחו סוף סוף להשתחרר מאיתנו, כי אני בשלום של דיבורים כבר לא מאמינה. וקמתי בבוקר ושוב המחשבות האלה של לברוח מפה וללכת כבר לגור במקום אחר, אבל איפה? ואני לא באמת יכולה. לא יכולה בלי עברית, לא יכולה בלי מה שנקרא "המנטליות" הישראלית, ואני לא רוצה אירופה, ארה"ב, מערב ובכלל אני לא רוצה להיות זרה ולא רוצה מזג אוויר אחר ולא רוצה להתגעגע לסביח
ועכשיו פתאום חשבתי על זה שאני רוצה לחיות פה. לגמרי, וגם כל כך הרבה דברים אני אוהבת אצל הישראלים, ובעצם מה שאני מרגישה ומה שכל החברים שלי מרגישים זה שאנחנו חיים תחת כיבוש.

זה לא כיבוש כמו שהפלסטינים חווים עם צבא ועוצר ומחסומים ואלימות. זה יותר כיבוש במובן הספרדי שלו. אומה שנחשבת אחת אבל יש בתוכה עמים שונים. רק מי שמאמין בלאום לא יכול להבין שעם יכול לכבוש את העם של עצמו. פתאום קלטתי שהרגש החזק הזה של - בסוף זה יגמר. בסוף הארץ הזאת תהיה שלנו, בסוף נוכל לחיות פה כמו שאנחנו רוצים. כשהבסקים רוצים להשתחרר מהשילטון הספרדי הם לא חולמים כל הזמן לברוח לארץ אחרת, הם רוצים את הארץ שלהם בחזרה.

ואני אפילו לא יכולה להגיד בחזרה, כי כמו שאני חולמת על הארץ שלי, היא לא היתה כך מעולם. מספיק לא היתה כך כדי שאני לא אוכל אפילו לדמיין אותה אחרת.
אני רוצה את העם שלי - האנשים החופשיים, שלא תאווי בצע, כוח, אדמות. שלא רוצים לחשוב שמישהו אחר טוב פחות מהם. העם שלי שמח כשהוא רואה אנשים בצבע אחר ברחוב, שכשיש הגירה מה שהוא חושב זה - וואי, אולי עכשיו יהיו כאן מועדונים שמנגנים מוסיקה אפריקאית חיה. העם שלי שרוצה את החיים שלו בהמון צבעים ולא רק באפור, שלא אכפת לו מה סוג המכונית ובכלל הלוואי שאפשר היה להגיע ברגל לכל מקום או לפחות בטרמפים/אוטובוס/רכבת.

העם שלי שאני רואה כבר שנים נלחם, הולך להפגנות, כותב בלוגים, נוסע לשטחים, אוכל גז, מחלק פליירים שוב ושוב. וכן, יש את החלק בעם שלי שכבר מזמן התייאש, שרק יושב בבית ומקסימום חולם על מקום אחר או שנכנס לדיכאון וחושב שמשהו דפוק אצלו, כי איך הוא לא מסתדר?

מגילות אני יכולה לכתוב על העם הזה שלי ומה הוא היה רוצה, ואולי זה אומר שלא התייאשתי ושאני עדיין מאמינה בנאיביות שמשאירה אותי צעירה לנצח שיכול להיות פה ממש טוב. אבל ממש טוב.

 

יום שישי, 8 בפברואר 2013

מחשבות ליום המשפחה



אין ספק שהמשפחה הגרעינית היא אבן היסוד של החברה. היא ההרחבה הראשונה של העצמי שלך, היא הקבוצה הכי קטנה של אנשים סביבך שדואגים לך ושומרים עליך והיא המקום שבו אתה לומד את מה שהכי חשוב כדי שתהיה אזרח מוצלח – להאמין במשפחה שלך, להרגיש חלק ממנה, לאהוב אותה ולדעת שהם אוהבים אותך – לא משנה איך הם מתנהגים.
במשפחה אתה לומד להעלים עין, לסלוח למי שפוגע בך גם אם הוא אף פעם לא ביקש סליחה, לאהוב ללא תנאי, ואולי הכי חשוב – להסתכל לצד השני כשמישהו אחר נפגע.
ככה אנחנו לומדים להיות אזרחים למופת. להרגיש שייכים למדינה שלנו, להאמין בה, לדעת בכל כוחנו שהיא פועלת לטובתנו, בלי קשר למציאות ולאיך שהיא מתייחסת אלינו. ובאותו הזמן חובתו של כל אזרח היא להעלים עין ולהסתכל לצד השני בכל פעם שהמדינה שלו פוגעת במישהו אחר.
----------------------------------
אחד הרגשות הבסיסיים בתור הומואים ולסביות וביסקסואלים/יות וטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות שמלווים אותנו ממש מההתחלה הוא הידיעה שיכול להיות שכשהמשפחה שלנו תדע מי אנחנו באמת, הם לא ירצו בנו יותר. גם היום כשהעולם נראה כל כך פתוח ומאפשר, עדיין זאת המחשבה שיש לכל אחד מאיתנו עד הרגע שהוא יוצא מהארון. לפעמים אנחנו מתבדים והמשפחה שלנו מקבלת אותנו אבל הרבה פעמים לא, ומה שקשה לאנשים מבחוץ להבין הוא שעצם זה שיש את השאלה הזאת, זה כבר מספיק כדי לעשות אותנו לאחרים.
עצם זה שאני אמורה להגיד תודה ולהעריך את המשפחה שלי שהיא מקבלת אותי כמו שאני, סותר את עצם המהות של משפחה.
----------------------------------

אז למה בעצם הומואים ולסביות כל כך נלחמים בשביל הזכות הזאת להקים משפחה?
למה הדחף הזה להיות כמו כולם?
מה פתאום עכשיו? אם יכולת לספוג בתור ילד קללות בגלל שלא שיחקת כדורגל אלא העדפת בובות, אם לא הסכמת ללבוש שמלות לא משנה כמה אימא שלך התחננה לך, למה עכשיו בתור מבוגרים כל כך דחוף לכם להיות חלק מהחברה הזאת שדחתה אותכם תמיד?
אלה שאלות מורכבות, והן לא בלעדיות רק ללהט"בים. הן נכונות לכולם. למה כל כך חשוב לנו להקים משפחה? להתחתן, ללדת, לאמץ, ליצור את התא המשפחתי הגרעיני הזה, לא משנה מה יהיו המחירים?

---------------------------------

ואולי החתונה הזאת עם הפומביות הזאת ועם כל הדודות והחברים של ההורים והילדים האלה שאי אפשר להתעלם מעצם קיומם, אולי המשמעות של כל זה הוא הרצון להפסיק להיות שקופים, להפסיק להיות של השאר מעדיפים להסתכל לצד השני כדי לא לראות מה זה אומר להיות אנחנו.
אני יכולה להבין ולקבל את הרצון הזה. גם לי נמאס לצעוק ולצעוק ושאף אחד לא ישמע ולא ירצה לשמוע, אבל המחיר של זה כבד מידי. המחיר של להיות כמו כולם. והסכנה הגדולה היא שאנחנו נהיים אלה שמסתכלים לצד השני כשמישהו לידנו נפגע.