יום שלישי, 9 במרץ 2010

Rua Joao Moura, Pinheiros, Sao Paulo

אחרי חודשיים וחצי בסאו פאולו, אני יכולה להכריז חגיגית שזה הרחוב שאני הכי אוהבת בעיר.
האמת שהכוונה היא לחתיכת רחוב מאד ספצפית - בין רחוב Teodoro ובין רחוב Card Arcoverde

אז קודם כל הפיצה. גם בגלל שהיא הראשונה שגילינו (כי היא נראתה מגניבה דרך חלון המונית), וגם בגלל שבכל זאת אוכל זה אוכל. קודם לכל. קוראים לה PIZZA MARIA וזה הפיצריה הכי מגניבה ועם הפיצה הכי טעימה שאנחנו פגשנו בסאו פאולו. היא שייכת לזוג צעיר ומאד נחמד. הצרה איתה שהיא פתוחה רק בערב.
ככה נראה התפריט שלהם (בחלקו) כשהוא מודבק בתוך מחברת המסע שלי. הטלפון שלהם (במקרה ואתם בסביבה, או שרוצים להזמין משלוח) 11-30-821568



אם ממשיכים קצת לרדת במורד הרחוב מגיעים למה שאנחנו קוראות "חנות האינדיאנית". השם היותר רשמי הוא "AMOA KONOY). זאת חנות אבל גם גלריה לאמנות אינדיאנית. בעלי החנות הם זוג מקסים, שילדיהם יודעים אנגלית מספיק כדי שיוכלו לתרגם אותנו. באתר שלהם מסופר עליהם הרבה, אני יכולה להוסיף שבילינו שם הרבה זמן ולמדנו הרבה. בפעם הראשונה נכנסנו והצצנו ובפעם השניה כבר הגענו במיוחד. האשה שמחה לספר על האינדיאנים (ingeos), על האמנות שלהם, על מצבם. אני לא זוכרת מספיק כדי לפרט כאן אבל מאד מעניין. אח"כ ראינו כל מיני מקומות עם אמנות אינדיג'ית (אני לא יודעת איך לתרגם. נראה תמיד ש"אינדיאנים" זה מאד לא מדויק למי שאינו הודי) והמקום הזה היה הכי מוצלח.
גלריה שהיא גם חנות אבל בעיקר בית ספר. וזה האתר שלהם











תחנה שלישית - ממש צמוד יש חנות מוסיקה עם כלים ברזילאים. כל שאר חנויות המוסיקה האחרות שפגשנו בדרכנו היו "מערביות" לחלוטין - מגיטרות ועד לקלרינט. כאן אפשר למצוא את כל הכלים המסורתיים, כולל לקפוארה אבל ממש לא רק. גם כאן פעם ראשונה הצצנו ובפעם השניה הגענו במיוחד. זה היה היום, ויצאנו משם עמוסי כלים וחוויות.
התנסנו במלא כלים, ונעמה גם קיבלה הסבר מפורט מספיק על הבירנבאו, כדי להתאמן אח"כ כל היום.  וזה האתר



במשך כמעט כל הזמן שהיינו שם, אנשים ישבו בחצר בקדמת החנות וניגנו. כמעט שלא הצלחנו ללכת לשם, ואנחנו מתכוונות ללכת שוב לפני שנסע. אולי כבר מחר..




ומהצד השני של הכביש - גלרית Chuqe. וזה האתר שלהם.
עכשיו מציגות בה שתי תערוכות-


והנה כמה עבודות שלו -










חו"ל

אולי מה שהכי קשה זה לראות שהחיים יכולים להמשיך גם כשאת לא נמצאת.
נכון, אנשים מתגעגעים, ואולי את חסרה אבל החיים ממשיכים.
וזה נכון, זאת המציאות. העולם לא צריך אותי כדי להתקיים.
אולי זה מה שקשה בלהיות בחו"ל לתקופה ארוכה. אי אפשר שלא לשים לב שזה כך.

חגורת בטיחות



ותודה לדני ששלח לי את הקישור.

טפיוקה

תשכחו מכל מה שאתם יודעים או לא יודעים על טפיוקה.
בברזיל, טפיוקה נראית ככה -



אבל נתחיל מההתחלה. מכינים קמח משורש המנדיוקה Mandioca . לפעמים אפשר לראות ברחוב מישהו עם עגלה ושורשים וסכין גדולה וככה אפשר לקנות את השורש מקולף.



טפיוקה הוא בעצם השם של החביתיות שמכינים מעיסת המנדיוקה. ברחוב זה נראה ככה: (וזה טעים טעים טעים)







בדלי מצד ימין יש את מה שהם קוראים Massa de Tpioca שזה פשוט השורש מקולף, מגורד ומעוך. ואז הבחורה הצעירה קיססה את החומר לדלי השני (העבירה דרך רשת). משם המסה עוברת למחבת הלוהטת (באמצע הרחוב!).
כשהפנקייק הזה מוכן משני הצדדים, יש שתי אפשרויות עיקריות - מלוחה - חמאה וגבינה (המון גבינה) או מתוקה (כמובן שלקחנו את זה) - חלב ממותק ומעליו קוקוס שבשבילו האמא שברה קוקוס (שתים שלוש מכות פטיש) וגרדה את הקוקוס ישר על הפקייק. מ-ע-ו-ל-ה
כל זה אגב, ברחוב Paulista. יכול להיות שיש אזורים בברזיל שזה יותר נפוץ, לנו זאת היתה הפעם הראשונה.