יום ראשון, 30 ביוני 2013

פמיניסטית


אני אתחיל ואומר שאני פמיניסטית (ברור). אני חושבת שלהגיד שאת לא פמיניסטית זה כמו להגיד שאת לא חושבת שיש לך זכות בחירה.
ועוד הקדמה מתנצלת כזאת על זה שאני לא בקיאה בתיאוריה פמיניסטית (או בכל תיאוריה אחרת למען האמת). לא בהיסטוריה שלה, לא בהתפתחות שלה, לא בכל הזרמים, הפוסטים והכו'. אז מראש אני מתנצלת שאולי את מה שאני אומרת עכשיו כי חשבתי על זה כרגע כבר אמרו טובות וחכמות לפני.

אני מוצאת את עצמי חושבת פעמיים לפני שאני מביאה עוגיות למפגש פוליטי. מה יחשבו עלי אם ידעו שאני אופה? ועוד לא מקצועית כזאת אלא סתם בבית, ועוד אוהבת את זה.
הפמניזם גרם לי לחשוב שמה שנחשב נשי הוא פשוט לא נחשב ושאם אני פמיניסטית אמיתית אני צריכה לעסוק בתחומים גבריים, להצליח בהם כמו גברים וגם לאהוב אותם. מאד חשוב. אם אני נהנית מלבשל, אם אני דמות "מטפלת" כזאת, אם אני טובה עם ילדים, אם אין לי שאיפות קריירה ואני סתם רוצה להיות בבית ושלא לדבר על זה שאני לא שונאת לנקות – כל אלה הופכים אותי להכי א-פמיניסטית שאפשר.
אני לא מאשימה כמובן פמיניסטית היסטורית והן לא יכלו לדעת מה יהיה ומכתפיים של ענקיות אפשר לראות רחוק וכו' אבל המחשבה שאם נוכיח שאנחנו יכולות כמו גברים תפתור את בעיותינו התגלתה כמובן כלא נכונה. זה היה נכון עד גבול מסוים וגם מלא נשים שבאמת מעניינים אותם תחומים "גבריים" או שטובות בהם הרוויחו הרבה, אבל אין ספק שבמקום שמעמדנו ישתווה למעמד הגברים, פשוט התחומים בהם נשים עוסקות הולכים ומתדרדרים. וזה כבר ברור וידוע. ככל שיש במקצוע יותר נשים כך הוא הופך להיות פחות נחשב.
אז מה אנחנו עושות? מנסות לטפס על הר יותר גבוה. אם עכשיו רופאה זה לא נחשב אז אני אלך להיות טייסת.
שיהיה ברור שאין לי בעיה עם נשות קריירה במקצועות "גבריים" אבל יכול להיות שדרך הפעולה הזאת לא מספיקה?

הלוואי שבמקום להגיד שאישה יכולה לעבוד כמו גבר היו אומרות הפמיניסטיות באותם זמנים גם (בנוסף) שמה שנשים עושות הוא מהמם ומעולה ושאם סבתא שלי לא היתה מכינה אוכל לכולם הם היו מסתובבים נורא רעבים.


טוב, אני הולכת להכין עוגיות לערב

יום שלישי, 18 ביוני 2013

14 שנה אימא

היום לפני 14 שנה נהייתי אימא.
או אולי יותר נכון לומר שהיום לפני 14 שנה ילדתי את נעמה ומאז אני כביכול בתוך המשבצת הזאת שקוראים לה "אימא".
אני. בתוך משבצת?

אז שלוש  ילדות קוראות לי ככה, ובדף קשר של בית ספר אני רשומה תחת הכותרת, ואפילו רופאת השיניים קוראת לי "אימא" אבל מה זה אומר?
אני מתעסקת בנושא הזה הרבה, גם כי זה פשוט בגלל שהתפקיד הזה מעסיק אותי כמות נכבדה מהזמן, גם כי יש לי בשנים האחרונות כמה חברים ואהובה אחת שלא רוצים ולא רצו ילדים אף פעם והעיסוק שלהם בנושא מאתגר אותי, וכמוהו גם העיסוק בנושא של להטב"ים מסביבי והמאמצים הגדולים שעושים כדי להיות הורים.
אז מה זה אומר?

איכשהו ככל שאני מתבגרת והילדות שלי נהיות יותר גדולות אז התפקיד הזה שלי, ה"אימא" נהיה יותר ויותר תמוה בעיני. איך זה יכול להיות שאני היא כל הדבר הגדול הזה? אולי זה מה שמתכוונים שאומרים שהשלם גדול מסך חלקיו?
איך זה שכל מה שאני אומרת, צועקת, כועסת, בוכה, מקשיבה, לא מקשיבה, מתלבשת כמו שצריך או לא, שלא לדבר על מתגרשת ויוצאת מהארון.. איך כל זה יהפוך להיות יום אחד על ספת הפסיכולוג ל - אימא שלי.. ככה וככה וככה וככה ו..

לפני כבר די הרבה שנים חבר שלי היה מוטרד בשאלה מה הילדה שלו תגיד עליו כשהיא תהיה גדולה. ואני אמרתי ליד הילדות - אה, עלי לא יהיה להן שום דבר רע להגיד.
אני חושבת שפרץ הצחוק שיצא משלושתן הוא הסימן שאני עושה משהו טוב, וכמה שזה ישמע משפט שמסתבך בעצמו (בטח יש לזה שם בספרותית) - שאני אימא שלא לוקחת את התפקיד שלה בכובד ראש כמו שראוי לקחת אותו בחברה שלנו.
עדי אומרת שאני אנרכיסטית באימהות שלי.
אולי זה נכון

שוב אני מדברת רק על עצמי. זאת הזדמנות, למרות שפומבית למדי אני מודה, להגיד כמה מזל יש לי עם נעמה בתוך החיים שלי. שלימדה אותי איך נראה בן אדם שהוא עצמו במאה אחוז כל הזמן. שלימדה אותי איך מותר לי להתלבש, וכמה אפשר להיות בטוחים שכולם ממש אוהבים אותך. זאת חוויה לגמרי אחרת להיות אימא של בת 14, לראות איך אחרי שהפכת מתינוקת לילדונת לילדה עכשיו את הופכת למשהו אחר שאפילו אין לי מילה בשבילו.
אוהבת אותך