יום ראשון, 27 בינואר 2013

לסבית בעולם ליברלי

גדלתי אל תוך דת הליברליות. בתוך שכזאת ידעתי שעקרונות הדת אומרים שאדם צריך לשאוף להיות נאמן לעצמו. תוצר מוצלח של תהליך התבגרות הוא להבין מי אתה, מה אתה רוצה בחיים שלך ואז לעשות הכל כדי להשיג את זה. 


המשימה היא לדעת מה אתה רוצה, לדעת מי אתה ובהתאם לזה לפעול. זאת מהותה של הדת הליברליות.

אחד הרגשות החזקים שעלו בי סביב יציאתי מהארון היתה הבושה של איך לא ידעתי את זה קודם. לא הרגשתי באופן מודע בושה על כך שאני כזאת, כי הרי בסביבה שלי אין שחור ולבן, אין סטרייט והומו, כולנו בני אדם ולכולנו זכויות שוות וכו' וכו'. אז איך שלא הבנתי קודם? איך חייתי בשקר שכזה?
המהלך הברור היה לצאת מהארון. לקח לי הרבה שנים להבין שאני לסבית, אבל ברגע שהבנתי סיפרתי לכולם. לבעלי, למשפחה, לחברים. כולם קיבלו את זה ממש יפה. אין לנו בעיה (כמובן) עם מי שאת, אנחנו אוהבים אותך כמו שאת..
בדיעבד היו כמה חברות קרובות שהיציאה שלי מהארון הספיקה להן כדי להתרחק אבל הן היו בודדות.

כשהסתבר שחיי הנישואים לא יכולים ללכת בד בבד עם מימוש הרצונות הלסביים שלי היה לי ברור שאני לא מוותרת על עצמי ושהפתרון היחיד הוא גירושים. זה קשה, זה עצוב אבל זה ברור שזה מה שצריך להעשות.
הדת שלי לא מאפשרת לי אפילו לשקול לבדוק אופציה אחרת. אני חייבת להיות נאמנה לעצמי.
מבחינתי הגירושים היו היציאה האמיתית מהארון. הם עשו את זה לדבר מוחשי. עד אז הלסביות שלי היה דבר מדובר אבל לא אמיתי. אני לא ראיתי את זה ככה אבל הסביבה שלי כן.

כשהומו דתי יוצא מהארון הוא יודע שחייו ישתנו בעקבות זאת. כל חייו הוא יודע זאת. הוא יודע שזה יהיה מהלך משמעותי כי הרי הוא הולך כנגד הדת שלו. הוא יודע שאולי הוא יאבד את הכל. לפעמים הוא מתבדה אבל הוא יודע פחות או יותר בפני מה הוא עומד. כשאדם ליברלי יוצא מהארון הוא מניח שהוא פועל לפי הדת שלו, לפי כל מה שהוא חונך. הוא לא יודע שהעולם שלו עלול להתהפך.
יש דתיים שלא מאבדים את עולמם ויש כאלה שכן. יש חילונים שלא מאבדים את עולמם ויש כאלה שכן. ההבדל הוא שהאדם הדתי יודע שדבר כזה עלול לקרות ובי זה היכה בכל הכוח.

שום דבר ממה שהכרתי קודם לא נשאר אותו דבר.
אמנם המשפחה שלי קיבלה אותי, באמת באמת. אבל עצם העניין שזה לא ברור מאליו הוא כבר נוגד את מה שחונכתי אליו. וגם להם קשה לפעמים, ואני כועסת על זה כל כך, כי זה אמור להיות ברור מאליו. מאיפה שאני באה לפחות..
רוב החברות והחברים שלי ניתקו איתי קשר. לא בדרמות גדולות, לא בנידוי או בסקילה או באמירות מזעזעות. פשוט לא היו שם לצידי. אולי בגלל שחייתי כאדם בוגר כביכול סטרייט אני יכולה להגיד בצורה ברורה שאנשים מתייחסים אלי אחרת. זה לא שקודם הייתי ילדה ועכשיו אני בוגרת ובגלל זה ההתייחסות אלי שונה. הייתי מבוגרת סטרייטית ועכשיו אני מבוגרת לסבית ושום דבר לא היה אמור להשתנות אבל אנשים מתייחסים אלי אחרת. חברים, מכרים וגם אנשים חדשים שאני פוגשת.

כל העולם שהכרתי נעלם לגבי. העולם הישן התמוסס ונעלם - חיי היום יום בבית עם הילדות, הבית שהיה לי, הרווחה הכלכלית. החברים שחשבתי שהם כמשפחה לי. לפעמים אני מרגישה שמתתי והתעוררתי בעולם אחר, והעולם הישן מתנהג כאילו מתתי וממשיך לתפקד. זאת הרגשה קשה מאד.

גם אם הייתי יודעת על כל המחירים שאשלם לא הייתי בוחרת אחרת. אני אוהבת את החיים שלי עכשיו, האהבה שלי טובה יותר מכל מה שהיה לי בעבר, העצמאות שלי והכוחות שמצאתי בעצמי להמשיך להתקיים, המשפחה שלי המורחבת שהתגלתה כאנשים הכי מדהימים בעולם.

העולם הליברלי הוא שקרי. הוא דת שמעוורת את עיני מאמיניה כמו כל דת אחרת. היא מחליקה קמטים ומרגיעה כעסים ורוצה שכולנו נחשוב שהכל בסדר. שאם יש בעיה אז גם יש לה פתרון, שאנחנו אדונים לגורלנו.
לפי הדת הליברלית האני האמיתי שלנו הוא טוב וראוי, אבל רק אם הוא אף פעם לא יוצא מהקווים.

יום שני, 21 בינואר 2013

מה אם



מה אם -
היהודים שהגיעו לארץ ישראל במהלך השנים היו היהודים המתבוללים. אלה שלא רצו להשאר בגטאות היהודיות. החילונים, הלא לאומיים. אנחנו.
הלאומיות בכל העולם הלכה וגברה והיהודים (וגם אחרים) שלא רצו בזה, חיפשו מקום שיהיה נקי יחסית מדת קיצונית ולאום. כמו ברלין של עכשיו.
הם הגיעו לכאן בטפטופים, מארצות ערב, מאירופה, מאפריקה, והתיישבו בקצות הכפרים והערים הערביות. האידיאולוגיה והאופי שלהם היו של הטמעות באוכלוסיה הקיימת. הם הגיעו עם היידיש ועם הלדינו והם קיבלו את הערבית שנשארה השפה העיקרית של הארץ.
מי שנמשך לחיים הכפריים ולחקלאות מצא את מקומו בכפרים. הערבים שמחו לכוח עבודה נוסף, ולאנשים הצעירים המתלהבים. הם שמחו בזרים, כמו שבקבוצת ילדים בריאה שמחים בילד חדש ומסקרן. חלק התיישבו בערים הגדולות – ירושלים, עכו, יפו. הם השתלבו בקלות בחיי המסחר והספר. חלקם פתחו בתי קפה בסגנון אירופאי והערבים האינטלקטואלים שמחו על הסגנון החדש שהשתלב יפה לצד בתי הקפה הערביים, עם הנרגילות והשש בש.

הקידמה הגיעה לישראל בצורה מתונה. כשהארץ התחילה להתמלא, הבריטים ששלטו עד אז הבינו שאין להם מה לחפש שם. האוכלוסיה האזרחית היתה שוחרת שלום וסרבה לקבלת הלאומיות העולמית. הם עזבו בשקט ובמקומם קמה מדינה אזרחית דמוקרטית.
המדינה שמרה במשך כל השנים עם גבולות פתוחים עם כל מדינות העולם. כל מי שרצה לבוא לגור בה התקבל בידיים פתוחות. בזכות שלטון נאור הם הצליחו לדאוג שהבנייה תהיה חכמה. גם בכפרים וגם בערים נבנו בתים משותפים וכך הטבע כמעט שלא נפגע. כבישים נסללו בצורה מתונה. רכבות חוצות עולם עוברות בישראל. ממצרים דרך ישראל ללבנון. ירדן, סוריה. קל להגיע לכל מקום בעולם ברכבות. הרכבות ממומנות על ידי האו"ם והנסיעה בהן לא עולה כסף.

אפשר להסתכל על העולם כמו על כיתה שבה הילדים המובילים הם הילדים הטובים, אלה שאוהבים לשחק עם כולם, אלה שרגועים ושמחים ויצירתיים. הילדים "המופרעים" מתקבלים בהבנה ועוזרים להם למצוא דרכי פורקן אחרות לאגרסיה שלהם. ובכלל, בעולם שבו כל אחד רוצה להיות מה שהוא רוצה, יש פחות אלימות.

לא כל בני האדם חיים בזוגיות או במשפחות כמו שאנחנו מכירים אותם. צורת המגורים היא של בתים משותפים, שיש בהם חדר אוכל משותף. יש מטבחים גם בדירות, אבל יש תורנות בישול בחדר האוכל המשותף וכשאין כוח לבשל הולכים לאכול שם. הבתים האלה נהיים מעין משפחות מורחבות מסוג חדש. אנשים יכולים לבחור באיזה בית הם מרגישים הכי בנוח. זה לא אומר שאין משפחות או משפחות מורחבות אבל יש גם את הפונקציה הזאת וזה מאפשר לאנשים לבחור אם הם לא רוצים משפחה גרעינית מסורתית.


להט"בים – יותר הומואים ולסביות חיים מחוץ לארון. יש פחות הגדרות ויותר אנשים הם מה שאנחנו קוראים עכשיו ביסקסואלים. הגדרות מעסיקות אנשים הרבה פחות.
בזמן שהנשים התחילו יותר ויותר ללבוש מה שעד אז היה בגדי גברים (מכנסיים, חולצות), גברים התחילו גם הם לזלוג בלבושם. חצאיות, שמלות, איפור ונעלי עקב הפסיקו להיות נחלתן הבלעדית של הנשים.

ילדים – במקום בתי ספר מתפתחים מרכזים שהורים מקימים. ילדים נמצאים בכל מקום. גם עוזרים בעבודה לפי רצונם. הורים לילדים צעירים עובדים פחות והקהילה תומכת בהם. יש הורים שלא יוצאים לעבוד ובהדרגה הבתים שלהם הפכו להיות בתים מרכזיים לילדים שההורים שלהם כן הולכים לעבוד. כך נוצרו הדבר הכי קרוב לבתי ספר – מרכזים שבהם הילדים נמצאים כשההורים שלהם בעבודה. ההורים שלא עובדים נמצאים שם ו גם חלק מההורים העובדים עובדים במקום והילדים יכולים ללמוד מהם ולעזור להם. הילדים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. למידה "אקדמית" היא רק אפשרות אחת מיני רבות לבילוי ולתעסוקה.


יום שבת, 19 בינואר 2013

אני מצביעה חד"ש

כשהייתי צעירה יותר תמיד אמרו לי ועלי שאני נאיבית. שאיך אפשר בלי מלחמות, כיבוש, מעמדות. ואני, למרות שידעתי שאני צודקת, האמנתי להם באיזה שהוא מקום. האמנתי להם שאני חושבת שיכול להיות עולם טוב רק בגלל שאני בת 16. אחר כך הייתי בת 18 ועדיין חשבתי אותו דבר. התגייסתי כי אז לא ראיתי אופציה אחרת אבל בכיתי כשהייתי צריכה להחזיק נשק ובכיתי כשראיתי חיילים צועדים שמאל ימין. אח"כ הייתי בת עשרים ועשרים ושתיים ועשרים וארבע ולמרות שנהייתי טיפה יותר מבוגרת הדעות שלי לא השתנו. להיפך, המציאות הלכה והוכיחה לי שאני צודקת.
אחר כך במלחמת ג'נין התחלתי ללכת להפגנות וגיליתי להפתעתי שיש עוד אנשים שחושבים כמוני, ולא סתם, הם מבוגרים! מבוגרים ורציניים עם מקצועות אמיתיים כמו רופאת עיניים והם חושבים ממש כמוני.
כשגיליתי את חד"ש הבנתי סופית שאני לא לבד באמונות שלי, בתקוות שלי, בידיעה שלי שהעולם יכול וצריך להיות לגמרי אחר. שהרע הוא לא הכרחי ולא טבעו של העולם אלא בחירה שאנשים עושים.

 לקראת הבחירות הקרובות פעם ראשונה שלא היה לי ברור לי אני מצביעה. חשבתי על אמסלם כי באמת אני חושבת שאחת הרעות החולות במדינה היא שאין לפחות חמישים אחוז חברי כנסת מזרחיים (עם דרך המחשבה הלבנה לא נגיע רחוק), חשבתי ארץ חדשה כי גם אני רוצה לנפץ חלונות ולריב עם כולם וגם לי נמאס. וחשבתי על בל"ד ואפילו התלבטתי על שלי, כי בכל זאת מירב מיכאלי חייבת להיכנס לכנסת, אבל בסוף חזרתי הביתה. הבנתי שכדי לעזוב בית צריך יותר מזה. חד"ש היא המפלגה גדולה, עם היסטוריה של שנים של שותפות ערבית יהודית והגיע הזמן שכולם ובעיקר מי שרואה עצמו שמאלני יבין שמדינה הזאת אין אופציה אחרת.
אז נכון, אין בה נשים במקומות הראשונים וזה מרגיז, אבל גם אין לסבית בשום מפלגה במקום ריאלי ובכל זאת אני לא שמה פתק לבן.

לכו להצביע

יום שני, 14 בינואר 2013

יום שלישי, 8 בינואר 2013

המלצות למראיינים



כבר שנתיים שאני מתמללת ראיונות של אקדמאיים לצרכי מחקר. סטודנטים לתואר שני וגם לדוקטורט שעושים מחקר איכותני מקליטים את הראיון ואז שולחים אלי לתמלול. אחרי ששמעתי המון ראיונות יש לי מספר המלצות למראיינים ואני רוצה לשתף אתכם בהן. אני רק מציינת כאן שאינני אקדמאית ומעולם לא ראיינתי וחקרתי בעצמי.
הראיונות הם חומר הגלם של המחקר שלכם. אתם רוצים שהם יהיו הכי מדויקים ורחבים שאפשר.
דבר ראשון כמה עניינים טכניים:
מכשיר הקלטה – המרכיב הראשון וההכרחי ביותר לראיון טוב. חבל שתשבו שעתיים ותראיינו ראיון מצוין ובסוף תגיעו הביתה ותגלו שלא שומעים כלום. אני ממליצה על MP3 SANSA CLICK של חברת SANDISK. אמנם זה לא מכשיר שנועד רק להקלטה אבל הוא מצוין ועולה בסביבות המאה ₪.  יש מכשירים יותר יקרים שעושים עבודה פחות טובה, אז כדאי לבדוק ולהקשיב בחנות לפני שקונים


זיכרו – מכשירים נהיו חלק אינטגרלי כל כך מחיינו, שאנחנו לפעמים שוכחים שיש להם את הצרכים שלהם – בטריות, בטריות להחלפה, מקום על המכשיר, הטענת המכשיר (המכשיר של סנסה שאני ממליצה עליו הוא ללא בטריות ויש להטעינו מראש). גם באמצע הראיון כדאי לבדוק שלא נגמרו הבטריות והמכשיר עובד.
מיקום המכשיר- מאד חשוב. אל תתביישו ושימו את המכשיר קרוב למרואיין. שימו לב לא לשבת רחוק מידי ממנו, כי גם השאלות וההערות שלכם חשובות בזמן ניתוח הראיון.
אם מראיינים בחוץ צריך לשים לב לרעשים אבל גם לרוח – המכשיר רגיש לרוחות ולהפרעות. אם חייבים לעמוד בחוץ אפשר לשים למרואיין את המכשיר בכיס החולצה. זה חוסם חלק מהרעשים החיצוניים.
אם יושבים בבית קפה אז שבו רחוק  מהמכונה המקציפה, ורצוי לשים לב שלא יושבים מתחת לרמקול.
הפסקות – פעמים רבות הראיון נקטע. שיחות טלפונים, שירותים, מישהו בדלת.. אני ממליצה לא לעצור את ההקלטה ולהתחיל אותה שוב, אלא פשוט לעשות pause. אחר כך יהיה לכם יותר קל לשלוח את הראיון וגם למתמלל לעבוד איתו. חבל סתם להשאיר את המכשיר פתוח, כי התשלום הוא על פי רוב לפי זמן ההקלטה וחבל שתשלמו סתם.
בדיקה – קודם כל בדקו את המכשיר לפני הראיון הראשון. תתאמנו בבית, תנסו מיקומים, תקשיבו לעצמכם. בנוסף, גם אחרי הראיון הראשון אבל אני ממליצה בכל ריאיון, הקשיבו לפחות לכמה דקות לפני שאתם שולחים את הריאיון לתמלול. חבל שתחזרו על אותה טעות שוב ושוב. אם אתם מקבלים ריאיון מתומלל ורואים שהיו שם הרבה פעמים שהמתמלל לא הבין מה המראיין אומר, תקשיבו היטב לריאיון הזה ונסו ללמוד איפה שגיתם. מרחק של המכשיר, רוח ברקע, קולות רקע שלא שמתם לב אליהם.
נסו זאת בעצמכם – תמללו ריאיון אחד בעצמכם. חשוב שתבינו כמה העבודה הזאת לא פשוטה. אני ממליצה לא לנסות לתמלל את כל הראיונות. זה אפשרי אם אתם מדפיסים עיוור, וזה יחסוך לכם כסף אבל חבל על הזמן שלכם. מה שאתם עושים בשבוע אני עושה בכמה שעות.
הקשיבו לראיונות – בזמן קריאת הראיונות (לאחר תמלול) קראו והקשיבו באותו זמן. גם כדי למצוא טעויות, כי יהיה לכם יותר קל להבין מלים שהמתמלל מתקשה להבין אבל גם כי יש הרבה מאד דברים שאי אפשר לתמלל. נימת הקול, גווניו ועוד. אני למשל כותבת כשהמרואיין צוחק, אבל קשה לתאר איזה מין צחוק זה.



הריאיון עצמו
לכאורה לראיין זה פשוט מאד. בסך הכל צריך בעיקר להקשיב, לא?
בין אם הריאיון שלכם הוא ריאיון מבוסס שאלות, ובין אם הוא ריאיון פתוח שנותן למרואיין לדבר בלי הרבה הכוונות, ההקשבה היא החלק החשוב. אבל להקשיב זה לא כל כך פשוט. כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר מדבר, במיוחד אם זה בנושא שקרוב לנו (וכחוקרים תמיד נושא המחקר שלנו קרוב לליבנו גם אם אנחנו לא חלק מאוכלוסיית המחקר) תמיד בזמן שמרואיין מדבר קופצים לנו דברים לראש. מחשבות, הערות, רגשות (הרבה רגשות לפעמים). אנחנו מתאפקים שלא להתווכח, שלא להגיד – אבל אצלי זה..
לראיין זה כמו ללכת על קורה בשיווי משקל. אתם צריכים להיות הרבה דברים בבת אחת, ואני חושבת שמראיין טוב הוא בעיקר מראיין מודע. שיודע מתי קשה לו, שמוצא דרכים להתמודד עם הקשיים האלה אבל גם כזה שיודע במה הוא טוב ונשען על היתרונות.
למשל – מראיין שהוא חלק מאוכלוסיית המחקר יכול להשתמש בידע ובניסיון האישי שלו בשביל לדעת מה לשאול וגם איך. הוא יכול לבסס קירבה בקלות גדולה יותר ולייצר אמון אצל המרואיין. אך מצד שני הוא צריך להיזהר. לא להזדהות מידי, וגם לא להשליך מהסיפור שלו על הסיפור של המרואיין וגם לא להכניס את הסיפור שלו לתוך הריאיון בצורה נרחבת מידי.
בתור מראיינים אתם תמיד יכולים למצוא מה דומה ביניכם ובין המרואיין וליצור את המרחב הזה שבו אתם באים "מאותו מקום". גם אם אותו מקום לא קשור לנושא המחקר. זה יעזור לכם להרגיש איתו בנוח, וגם יעזור לו להיפתח.

עוד תחום שבו צריך למצוא איזון הוא בין להיות "מומחה" ללהיות "תם". מצד אחד אתם מגיעים למרואיין בכובע החוקר המשכיל היודע. התפקיד הזה חשוב, גם כדי שהמרואיין יסכים לדבר, גם שיהיה לו חשוב לדבר (לתרום לידע האקדמי). אתם מגיעים לריאיון אחרי שחשבתם ולמדתם הרבה על הנושא וזה חשוב שזה יורגש בריאיון. מרואיינים נפתחים יותר כשהם מרגישים שהמרואיין מבין על מה הם מדברים. אך מצד שני צריך לא לפחד לשאול. לא חשוב כמה קראתם ולמדתם, אתם הגעתם לריאיון כדי לשמוע מה יש למרואיין לספר. את הסיפור שלו לא שמעתם עדיין (גם אם שמעתם סיפורים דומים מאד). אם תניחו שאתם יודעים מה הוא הולך לספר, סביר להניח שתפספסו לפחות חלק מהסיפור שיש לו לספר. שאלות כמו – לא ירדתי לסוף דעתך, או – אתה יכול לחדד לי את הנקודה הזאת, או למשל להגיד מה אתם הבנתם בעניין מסוים כדי להיות בטוחים שהבנתם אותו נכון, כמו שהוא רצה שתבינו – כל אלה יעודדו את המרואיין לספר עוד. בנוסף, אם אתם לא מפחדים להראות טיפשים או לא יודעים, זה יכול לנטרל את הרצון של מרואיינים להשמע חכמים או למצוא חן בעיני החוקר.

דבר אחרון וחשוב מאד – תחבבו את המרואיין שלכם. בראיונות ששמעתי יכולתי לשמוע האם המראיין מחבב את המרואיין שלו. אני שמחה לספר לכם שבדרך כלל זה המצב. אולי בגלל שהחוקר מגיע מנקודה מאד סקרנית לגבי המרואיין – הנושא שאתם חוקרים מעניין אתכם, אתם באמת רוצים לדעת מה יש למרואיין להגיד. וחוץ מזה – חוץ מבמקרים נדירים, אפשר למצוא משהו לחבב בכל אדם. תמצאו בתוככם את המקום הזה כלפי כל מרואיין שלכם ותרוויחו ריאיון באווירה נעימה ופתוחה. זה לטובתכם. חבבו, היו סקרנים ובעיקר היו מכבדים את המרואיינים שלכם באשר הם.

סקרנות גם היא מפתח בעיני לראיון מוצלח. כשאתם באמת סקרנים לגבי המרואיין, ההקשבה שלכם טובה והוא מרגיש את זה. אנשים אוהבים לדבר על עצמם, והקשבה טובה ואמיתית וסקרנות אמיתית לגבי החיים שלהם ולגבי מה שיש להם להגיד היא לא משהו שקיים בחברה שלנו בכמויות גדולות. יש כאן סיטואציה שבה שני הצדדים מרוויחים.

זהו.. מקווה שהועלתי..
ואם יש לכם מה להוסיף, אשמח אם תוסיפו כאן בתגובות. (ואם לא הולך - תשלחו אלי asfanit@gmail.com)

תמלול ראיונות לעבודת דוקטורט ומאסטר ועבודות סמינריוניות - 054-8102529

תוספת למתמללים בעצמם
התוכנה שאני עובדת איתה היא express scribe. אפשר להוריד אותה בחינם.
F4 - עצירה, F7 - ללכת אחורה, F8 ללכת קדימה ו F10 להמשיך.
אני מצאתי שהכי מהר ונוח זה לעבוד עם טבלה שבה שורה אחת מודגשת והשניה לא (כדי להבחין בין המראיין והמרואיין). עוברים בי השורות עם TAB ולפחות לי זה הכי נוח. אחר כך איך בעיה בוורד להוסיף מצד ימין עמודות עם השמות, או להוריד בכלל את הטבלה. אם תרצו את הטבלה או הסברים נוספים אפשר לפנות אלי במייל. בשמחה. בהצלחה!

יום רביעי, 2 בינואר 2013

טנאת - מסעדה אתיופית צמחונית

מזמן לא כתבתי כאן המלצה, איכשהו הבלוג לקח כיוון אחר בזמן האחרון. אבל היום היתה לנו חוויה מופלאה שרציתי לשתף בה. הלכנו לקנות לנו מדפים במקור המדף (צ'לנוב 26) המקום הכי מדויק להזמין בו מדפים הביתה (מדפי מתכת, יש מליון צבעים ואפשר להזמין כל מידה). אבל זה לא הסיפור. ממול הציצה אלינו מסעדה אתיופית חדשה יחסית ומאד מגניבה. אחרי רכישת המדפים המוצלחת נכנסנו ובאמת לא התאכזבנו.
העיצוב פשוט ומקסים, וכך גם האווירה. המטבח פתוח לחלל המסעדונת, מוסיקה אפריקאית.
הזמנו איג'ירה לשתיים, בירה אתיופית ומיץ תפוחים שנסחט במקום (אומרים "נסחט" על תפוחים?)
בשביל מי שלא מכיר (ואם אתם מגיעים אל תהססו לשאול. קיבלנו הסברים לבביים) - אינג'ירה היא מעין פיתה אתיופית מאד גדולה, חמוצה בד"כ (כאן היא לא היתה חמוצה כל כך) שעליה מגישים את התבשילים. אוכל אתיופי בד"כ הוא גם מאד חריף, המנה במסעדה לא היתה חריפה (אולי קוראים לזה פיקנטית). לי זה היה חריף מספיק אבל מי שרוצה יכול לקבל גם חריפות גדולה יותר.
מומלץ לאכול בידיים, אבל אפשר גם לקבל מזלג אם מבקשים.. 

לצערי לא צילמנו, אבל מצאתי תמונות באתר הטבעונים.

ממליצה ביותר ביותר. שווה להגיע במיוחד.
טנאת - צ'לנוב 27, תל אביב. 077-4812513