יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

להיות סנדק

חזרתי עכשיו הביתה מקצת זמן איכות עם האחיין שלי הקטן יואב. אמנם רוב הזמן הוא ישן, אבל בכל זאת בכל ביקור כזה יש איזה שהוא צעד נוסף של הקשרות.
בכל הדיונים והחשיבה על ילדים, פריון, מאמץ להבאת ילדים, הרצון של אנשים לילדים "שלהם" עולה בי שוב ושוב התהייה לגבי הפער בין כמה שאנשים רוצים ילדים ומה הם מוכנים לעשות בשביל להביא ילדים לעולם, בשביל להיות הורים ובין חוסר הקשר של הרבה מהם לילדים בסביבתם.
אני מתנצלת מראש אם אני חוזרת על דברים שאמרתי כבר בעבר.
בשביל זה יש לי בלוג.. בשביל לא להיות זהירה או לא חוזרת על עצמי.
מחשבה אחת היא - של מי הילד הזה? זאת אומרת מה זה אומר "הילד שלי", ולמה זה כל כך חשוב .לא רוצה להיכנס אפילו לשאלת הגנטיקה כן או לא, אבל אפילו ברמת הלהיות הורים. כשאנשים אומרים שהם רוצים להיות הורים, למה הם מתכוונים בעצם?
אני לא זוכרת למה אני התכוונתי.
אני מבינה למה אנשים רוצים ילדים בחיים שלהם. יש משהו באהבה של ילד שהיא נקיה, ושמחה כזאת. בכלל בילדים יש הרבה פעמים סוג של תמימות שאנחנו איבדנו מזמן. ילדים גוררים אותנו להתנהגויות מטופשות, לצחוק. יש הרבה סיבות.
אבל יש הרבה ילדים מסביב. והם מחפשים את הקשר איתנו.

נסו לדמיין לעצמכם - מבוגר שמגיע פעם בשבוע לבלות איתכם זמן. זה יכול להיות דוד, או חבר של ההורים או אולי שכן או שכנה נחמדים. והוא בא כל שבוע, כל שנה, במשך כל שנות ילדותכם.
האם מבוגר שכזה היה משמעותי בשבילכם פחות מהוריכם?

אחרי שנולדה בתי השלישית והצעירה הכרזתי שאני לא רוצה עוד ילדים ואחת הסיבות היא שאני רוצה שישאר לי זמן ומקום בלב גם לילדים "של אחרים". יש משהו בילדים שלא שלי שנותן משהו אחר. כשהאחיין שלי שמח לראות אותי, אני איפה שהוא מאמינה לזה יותר מאשר כשהבנות שלי שמחות לקראתי. הוא הרי לא צריך ממני כלום, ולהן הרי אין ממש ברירה..

באירופה יש פונקציה כזאת. קוראים לה סנדק. יצא לי לדבר עם כמה גרמנים צעירים שיש להם בני סנדקות ועל הקשר שלהם איתם. זה נשמע כמו קשר מאד רציני ובעל משמעות ואחריות. זה נשמע לי מקסים. ואין גם שום סיבה שזה יהיה רק עם ילד אחד. או שיקראו לזה בכלל בשם.

אולי כתגובת נגד לקמפיינים לעידוד ילודה, אני יוצאת בקמפיין לעידוד הסנדקות.
לכו על זה!

יום שבת, 22 בדצמבר 2012

פוסט אורח של אורנה דונת - מחשבות על אי-אימהות

אני שמחה לפרסם כאן את המאמר שכתבה אורנה דונת בגיליון  האינטרנטי "נשים וטכנולוגיות רפואיות" של אישה לאישה.
אורנה דונת היא חוקרת וכותבת מוכשרת, שלמזלי גם יצא לי להכיר באופן אישי. את עבודת התזה שלה היא עשתה בנושא אנשים שרוצים להיות לא הורים, ואת עבודת הדוקטורט שעליה היא עומלת בימים אלה היא כותבת על הורים שהתחרטו. אני מאד ממליצה על הספר שלה - ממני והלאה, הבחירה בחיים בלי ילדים בישראל.


בין "בחירה" ל"הסכמה" ל"רצון": מחשבות על אי-(אימהוּת)

במהלך העשורים האחרונים, במדינות רבות וישראל ביניהן, אימהוּת הולכת ומתנתקת בתודעה הציבורית מן התפישה כי היא גורל בלתי-נמנע שנכפה על נשים. אימהוּת הולכת וממוסגרת כבחירה אישית של סובייקטיות רציונליות, מיודעות ואוטונומיות שבפניהן פתוחה יותר מאפשרות אחת כאשר כל שעליהן לעשות הוא לבחור מתוכן כצרכניות נבונות שיודעות היטב מה הן רוצות ולמה הן זקוקות.
בנבכי חגיגה נאו-ליברלית, קפיטליסטית ופוסט-פמיניסטית זו, מתבצע סירוב עיקש להתבונן על רעיונות של "בחירה" ו"בחירה באימהוּת" בחשדנות הנדרשת: האם  כל אישה בישראל יכולה להיות לא-אֵם במידה וזהו רצונה? האם ישנה חלוקת משאבים שווה בכל המעמדות, בכל המוצאים, בכל הלאומים, הדתות והמסורות ביכולת לחיות כנגד הנורמה? האם איום בנידוי מהמשפחה או מהקהילה בעקבות אי-אימהוּת עולה בקנה אחד עם רעיון "הבחירה החופשית" של נשים? האם התייחסות למי שרוצה לא להיות אימא כאישה מקולקלת במקרה 'הטוב', וכ-לא-בת-אדם במקרה הרע, מסמנת קיומו של מרחב חופשי? האם שימוש ברגש החרטה כאיום כלפי נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת או שמתלבטות בעניין – הנו עדות לאווירה של "בחירה"?
המענה הוא שלילי. אנחנו לא חיות במציאות חברתית בה ישנה גזרה שווה בין אפשרויות: גם אם ישנה אפשרות להכריע בין א' ל-ב', לא אחת, אפשרות ב' היא מבוי סתום שעשוי להוביל לסבל ולענישה כבדים מנשוא. במילים אחרות, גם אם בהחלטה להפוך לאֵם קיים פוטנציאל להתגלמותה של אישה כסובייקטית שרושמת את סיפורהּ הביוגרפי וכיכולה לנווט בתוכו, תנאי-חייהן של נשים מקבוצות חברתיות שונות תוחמים את גבולות מרחב תנועתן.
מעבָר לאימהוּת עשוי שלא לנבוע מבחירה בכלל ואישית בפרט אלא כפועל יוצא של נסיבות מקריות; והוא עשוי אף להיעשות תחת כפייה מרובת-פנים זאת בהתאם ל'משקלן' של נשים בשדה – כלומר בהתאם ליכולתן המובנית להפעיל 'משיכה או 'דחייה' של הכוחות החברתיים שמקיפים אותן.
והכוחות הם רבים. הם הכל מלבד לא-קיימים. אלו כוחות שלא מופעלים באמצעות אקדח שמוצמד לרקה, והם בעיקר מעמידים פנים כי הם מנומסים. הם לא מופעלים פיזית בהכרח אבל הם מפוזרים בכל מקום, מחלחלים לתודעה בשקט שקוף ועל-כן הם קשים לאיתור. אלו כוחות מנומסים משום שלכאורה ידם אינה במעל, אך יש להם שומרי-סף – כמו למשל משפחה ותקשורת או עמותות לעידוד ילודה, כמו-גם רופאות ורופאים - שעושים את העבודה עבורם. הם מנומסים משום שלא בהכרח ולא תמיד הם צועקים את עצמם בקולי-קולות אמנם, אך הם מדברים ללא הרף כך שלא נותר מרווח להשחיל מילה אחרת. וגם אם מילה אחרת מצליחה להשתחל בסדק צר שנוצר, היא מתויגת כזרה, כבלתי-שפויה, כבלתי-מוסרית וכראויה לגינוי.
כוחנות מנומסת לכאורה שכזו עשויה שלא לספק מרחב פתוח לבחינה אישית של מסורות-פריון: האם אני רוצה להיות אימא, ואם כן – למה? מה אני מבקשת לעצמי?
בחברה הישראלית מעודדת הילודה, שלא לומר משדלת הילודה – השאלה "למה" היא שאלה שמרבה להישאל מבחוץ, ותמיד בחד-סיטריות שנוטה אידיאולוגית. נשים שלא רוצות ילדים מוצאות עצמן ניצבות בפני גבות מורמות שתמהות: "למה? איך זה שאת לא רוצה ילדים?"; וכך גם אימהוֹת לילד/ה אחת/ד שנשאלות: "למה? למה הפסקת? למה את אימא רעה לילד/ת/ך היחיד/ה?". השאלה "למה את רוצה ילדים?" או "למה את רוצה יותר מילד אחד או יותר משניים?" או "למה את ממשיכה בטיפולי פוריות למרות שאולי מייסר וכואב לך?" – לרוב אינה נמצאת על סדר היום.
הלוואי והיינו יכולות לוותר על השאלה החיצונית "למה". "למה" – בהקשר ובטון מסוימים – היא מילת שאלה שנוטה להוביל אל מחוזות של התנצלות והצטדקות, וזו שאלה שלא אחת מובילה אותנו אל עבר דוכן הנאשמות, נאשמות שמצופות להוכיח את חפותנו מפשע שלא היה ולא נברא.
אך היעדר חד-סיטרי של סימן שאלה הוא זה שמייצר בדרכו סימן קריאה, כאילו ברור שכולנו רוצות להיות אימהוֹת; ברור שנעשה כל מה שנדרש ובמשך כמה זמן שיידרש כדי להיות אימהוֹת. ברור.
ולא. לא בהכרח ברור. יש להתחיל לדבר בקול רם ונחרץ יותר שלא בהכרח ברור.
מחקר שערכתי ושנכתב כעת, עוסק בחרטה על אימהוּת ונוגע בין היתר בדרכים שונות שהובילו נשים להיות אימהוֹת. הוא מלמד אותי שישנן נשים שהפכו לאימהוֹת בהסכמה, אך לא מרצון: נשים שרצו לא להיות אימהוֹת ונאלצו להכריע בין אפשרות גרועה מבחינתן (ללדת ולגדל ילדים) לאפשרות גרועה יותר מבחינתן (להיות מנודות מהמשפחה, להיות מגורשות מנישואין, לחיות את חייהן כ"כבשים שחורות" וכ"עופות מוזרים", לחיות תחת איום לפיו בוודאות עוד יגיע יום בו יוטל עליהן צל כבד של תחושת הפסד ושל חרטה מייסרת).
על-פניו, הן הסכימו. אז על-פניו, הן בחרו. אך מה בין "הסכמה" ל"רצון"? אינני הראשונה שמצביעה על ההבחנה בין "הסכמה" לבין "רצון". אלו מילים שמסמנות יחסי-כוח במערכות-יחסים מיניות ויש להתבונן דרכן גם על יחסי-כוח בזירת הפריון והילודה. לחשוב באמצעותן על אותם מצבים בהן נשים מרגישות שהן רוצות שלא להיות אימהוֹת, ומסכימות שכן, לא כי הן חסרות-ישע אלא כי ברגע נתון אין להן ברירה אלא לעשות הכרעות פרגמטיות ומלאות-ישע לאור קריאת מפת חייהן שרחוקה לעתים שנות-אור מרעיון "ה-בחירה".
הסטת השיח מהתמקדות ב-"כן בחרה/לא בחרה" - מחויבת, משום ש"בחירה" אינה חזות-הכל. היא מחויבת משום שדיבור שמצמצם עצמו לשאלה "כן בחרה/לא בחרה" נתפש כפְטוֹר מהתמודדות עם הסיבות המורכבות של מעבר לאימהוּת ועם ההשלכות בפועל של לידת ילדים ללא רצון, על חייהן של נשים. העיסוק התרפויטי והנאו-ליברלי ברעיון "הבחירה" מסמא עיניים מלראות ששאלות אחרות, חשובות לא פחות אם לא יותר, רוחשות סביב ילדים שנולדים ומטופלים: מהן המשמעויות של מציאות חברתית בה נשים נאלצות להסכים כשהן לא רוצות? מהן ההשלכות של ילודה וגידול ילדים שמתרחשים בהסכמה אך ללא רצון? מי הן אלה שמשלמות את המחיר גם 8, 13, 19 שנים ואולי לעולמים על מעבר לאימהוּת ללא רצון תחת שידולו של "הקהל מהיציע" שנעלם בבוקר שאחרי? האם כמיהה והזדקקות לאהבה, למשפחה, לערי מקלט מדיכוי לאומי, אתני, דתי ומעמדי, להפרת בדידות, לשייכות ולתיקון עולם אישי מחויבות לעבור בשעריה של אימהוּת? האם כחברה אנחנו מאפשרים לדלתות נוספות להיפתח בכדי לממש כמיהות אלה או שכולן נעולות וננעלות בדיון הציבורי ומכאן שבסופו של דבר התחושה היא שיש רק אחת שניתן לעבור דרכה?
אני חושבת שמילים אלה אינן רלוונטיות רק לנשים שרוצות לא להיות אימהוֹת. אני חושבת שבכל פעם בה אנחנו מעלות על דל שפתינו - בשיחות, במפגשים ובכתיבה - את האפשרות להיות לא-אימהוֹת (לא כבדרך אגב מרפרף או בכמעין מס שפתיים), אנחנו מרחיבות את הצוהר גם לאימהוּת בת-קיימא עבור נשים שרוצות ללדת ולגדל ילדים, עבור נשים שחוגגות את האימהוּת, שעבורן זו זהות שאין שנייה לה. כל עוד גינוי של אי-אימהוּת נמשך, אימהוּת אינה יכולה לפשוט מעצמה כסות אידילית שקשה עד בלתי-אפשרי לתפקד תחתה. כל עוד נשים שרוצות לא להיות אימהוֹת, מפוקחות ביד אחת בשמו של מיתוס, היד השנייה לופתת בחוזקה מערכות-יחסים בין נשים וילדים באופן שמקשה גם על אימהוֹת לנוע ולהשתחרר מאחיזה.
זוהי חרב-פיפיות; אלו ימים בהם היא מונפת מעל כולנו ביתר-שאת; זהו זמן לומר בקול רם עוד יותר: די.

יום שני, 17 בדצמבר 2012

יש לך רביעיות - לקראת הדפסה שניה

לפני ארבע שנים הוצאתי משחק רביעיות מצחיק שמתאים לכל המשפחה. מה שאומר גם שאתם יכולים לשחק עם הילדים שלכם וממש להנות אבל גם שאתם יכולים לשחק עם החברים שלכם. ממש בלי ילדים בכלל..
היתה תקופה שמכרתי את המשחק בשוק המעצבים בתחנה בתל אביב ושם יצא לי לשחק עם המון המון אנשים. בכל מיני גילאים, בכל מיני קונסטלציות. היתה חבורה אחת של נשים בנות שבעים פלוס מינוס שהתעננינה אז סידרתי להן שולחן והן ישבו ושיחקו וצחקו, היו משפחות שלמות ששיחקו. אני זוכרת ילדה אחת בת חמש שהסתכלה די בתימהון על ההורים שלה והסבים שלה צוחקים תוך כדי משחק. היו שם מבוגרים שיצאו לבילוי במסעדה ובדרך עברו בדוכנים שלנו ועצרו למשחק. היו הרבה פעמים שחשבתי לעצמי - מעניין מתי האנשים האלה צחקו ככה בפעם האחרונה, ועוד אחד עם השני (ולא מול הטלוויזיה).
המשחק הוא מילולי באופיו ולכן מוציא מאנשים הרבה הומור. זה המשיך להדהים אותי איך אני יכולה להמשיך להנות ממנו, גם כי הוא מוצלח :) אבל בעיקר כי הוא מוציא משהו מאנשים שתמיד גורם למשחק להיות שונה.

עכשיו אני עומדת בפני הדפסה שניה, ודרך האתר headstarts אני מגייסת את תמיכה הקהל.
זה אומר בעצם לקנות קלפים מראש. אפשר קופסא אחת, שתיים, או חמש (במחיר נמוך יותר).
גם אם כבר יש לכם - זאת מתנה מצוינת לכל גיל
ואם אין לכם - שווה להיכנס ולראות ושווה לקנות.
ההנאה מובטחת!

הנה הקישור - https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=719

תודה
רותי


יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

פוסט אורח - הפסקת אש. אדומי לשם

חברי היקר אדומי פרסם הבוקר בפייסבוק את הטקסט הבא. לבקשתי הוא הסכים שאפרסם אותו כאן.
הטקסט באנגלית כי כרגע זו השפה המשותפת היחידה לישראלים ולפלסטינים

Dear friends
thank God the cease-fire has started and the drums of war have stopped beating (for the time being). Now, before we forget the feeling of fear and despair, is the time for reflection.

I have never seen so much mutual hatred, hostility, aggressiveness and cynicism coming from both sides via the internet and mass media. Shame on all the war-loving, battle-hoping, short-sighted-victory-seeking, blood-licking people of this region! If you want to struggle – go do it in the negotiation room – not on my children's back and not on the back of Palestinian and Israeli children – you childish bullies!

Some notes to the Palestinians: My dear Palestinian friends, I expect you to condemn the violence done in your name and to demand from your leaders to never take violent measures in your just struggle for independence. It is not moral and it is not smart, for you can be sure that every violent act lessens the sympathy for your cause for a free state of Palestine.

Same goes to you, my dear Israeli friends who think that military strength is a substitute for wisdom. Condemn the violence done in your name, violence that kills and wounds! It is not moral nor is it smart, for you can be sure that every violent act lessens the sympathy for Israel's just cause for a peaceful life.

I despise War and I despise Violence. I despise your Qassam rockets and your F-16s. I despise your dumb bombs and smart bombs and gunpowder-thrilled militiamen and generals. I despise all the blood- thirsty-facebook-posts and the We-are-the-only-victims biased media. I despise is all, for war is the act of the animal within us, and peace is the act of our inner divinity.

And a note for all the Israeli and Palestinian peacemakers – You were few but you were courageous to stand up and denounce the atrocities generated from both sides. May more peace-believers join and may peace prevail in the Holy Land.

Adomi

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

הורה גרושה גאה



אני לסבית, אימא וגרושה. (לא כל יום בסדר הזה)
הבנתי שאני לסבית אחרי גיל שלושים. עברתי תהליך שלי הוא נראה די קצר אבל הוא לקח כמה שנים עד שבגיל שלושים ושמונה התגרשתי ונכנסתי לזוגיות עם אישה.
רעידת אדמה
בצד אחד – גירושים, זאת אומרת סיום של קשר מאד ארוך, פירוק של משפחה, עזיבת הבית. חצי שנה גרתי אצל חברים, כל העולם שהיה לי התפרק. הכל צריך להתחיל מחדש. לעבוד, להתפרנס, לחיות. כולם לקחו את זה קשה. הוא, המשפחה, הילדות כמובן. אני נכנסתי למערבולת שעדיין (שנתיים אחרי) אני עוד נמצאת בה בכל כך הרבה מובנים
ובאותו הזמן – נולדתי מחדש. הלא יאומן קרה, הדבר שבלי שידעתי רציתי בתוך תוכי מאז שהייתי ילדה קטנה. יש לי אהובה. אני אוהבת אישה, היא אוהבת אותי. ומותר לי. מותר לי לרצות אותה ומותר לי לגעת בה ומותר לי להיות מאוהבת ואני לא צריכה להסתיר את זה או להדחיק את זה. מלא מלא פחד מילא אותי. לא נעים להגיד אבל גם היום אני מתעוררת לפעמים בבוקר ולא זוכרת שאני כאן. עדיין קשה לי להאמין שזה אפשרי, שאני לא היחידה בעולם, שהעולם לא הפסיק להתקיים ושאני לא הספקתי לנשום ברגע שנישקתי אותה בפעם הראשונה.
שנתיים שהעולם שלי נחלק בכל כך הרבה מובנים. להכי טוב ביחד עם הכי רע, לקירבה הכי גדולה עם ריחוק כמעט מכל מי שהיה קודם. אושר גדול ובצידו פחד, חוסר ודאות, ואפילו אימה.
ללמוד בגיל כזה זוגיות עם אישה, ללמוד מה זה אומר להסתובב ביחד ברחוב ולתפוס מבטים (וכשילדים מסתכלים עלינו בתמיהה אני מרגישה שאני בכלל עדיין בזווית הראייה שלהם שלא מאמינים שזה אפשרי). ואנשים שמעירים הערות, ובעלי בית שלא ממש ששים להשכיר לנו דירה (מה היחסים שלכן בדיוק?). להבין שההומופוביה שקיימת בתוכי גם מסתובבת חופשי בעולם. תוך כדי תהליך היציאה שלי מהארון גם קרה הרצח הנורא בבר נוער.
ללמוד להכיר מה זה הקהילה שלי, מי נמצא בה. מי שייך, מי לא שייך.
העולם שלי נחצה לשניים. ללפני ולאחרי. בלפני אני כבר לא נמצאת, באחרי אני עוד לא מצליחה להרגיש שייכת.
וכל הזמן ההרגשה שאף אחד לא לגמרי מבין אותי. יש את הלסביות ויש את הגרושות ויש את החברות מלפני ואף אחת לא בכל הכובעים האלה יחד, ומהצד נראה שאנשים קונים את החזות שלי שהכל בסדר, ושאני מצליחה להסתדר ולא רואים איך מבפנים זה מאבק יומיומי.
לפני כמה חודשים הצטרפתי לקבוצה של גרושים וגרושות גאים. זה טוב להיות במקום שאני לא השונה בו.

יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

הרהורים על קריירה

1. אז מה את עושה?
תמיד הייתי עונה - כלום.
חברות שלי היו מתעצבנות. מה זאת אומרת כלום? את הרי כל היום עובדת.
ואני אמרתי שזה הגמול שלי, הלענות כלום בתור תשובה.



יש משהו בתמיהה של אנשים על הבחירה שלי בחיים ללא קריירה,
שדומה להפליא לתגובות שעדי מקבלת על הבחירה בחיים ללא ילדים.

קריירה, מקצוע, עבודה עם עניין, מיצוי הפוטנציאל (מונח חזק), להגשים את עצמי
נראה שזה בלתי נתפס שמישהי לא רוצה את כל זה
או בוחרת לוותר על זה לטובת משהו אחר


2. דרך אחת לדומיננטיות גברית (שובינזם) היא להגיד שנשים לא שוות לגברים ולא יכולות כמו גברים אבל דרך אחרת להסתכל על זה היא להגיד שכל מה שנשים עושות הוא פחות שווה.
אז רואים את זה במקצועות שנחשבים "נשיים" כמו חינוך וסיעוד, אבל אם מסתכלים יותר טוב רואים שכל מקצוע שנהיות בו הרבה נשים הופך בסופו של דבר לפחות נחשב. אפילו ברפואה זה מתחיל לקרות.
אתמול קפצה לי המחשבה שאם הייתי גבר אז כל מה שאני עושה היה הרבה יותר נחשב.
ואם פעם אישה היתה מצופה להיות טובה בבישול, תפירה, ילדים אז אני מרגישה שבחינוך שלי הייתי מצופה להכל חוץ מזה. העיקר לא להיות סבתא שלי, לא?
אבל מה לעשות שזה מה שאני אוהבת? אבל זה לא נחשב, כי זה של נשים.
בהרבה מובנים סבתא שלי היתה במקום יותר טוב ממני. אני לא אומרת שכל הנשים היו במצב יותר טוב מאשר היום, ממש לא, אבל סבתא שלי ספציפית שלפחות בעיניים שלי היתה מאושרת בבית ולי לא היה נראה שחסרה לה "קריירה" (אולי אני טועה, בכל זאת הסתכלתי עליה בעיניים של נכדה) והיא לא היתה צריכה כל הזמן לענות על השאלה הזאת - ומה עם ההגשמה העצמית שלך?

3. הנורמליות של היום כוללת לא רק זוגיות יציבה ונשואה, ילדים ומשכנתא. היא כוללת גם הגשמה עצמית בעבודה.
צריך לזכור שרוב העולם עובד בשביל שיהיה לו מה לאכול, ולא בשביל מיצוי הפוטנציאל.

יום שישי, 28 בספטמבר 2012

לא רוצה להיות אמא


אחרי שהתנערתי מהגדרת הסטרייטיות שליוותה אותי שנים, הגיע הזמן להתנער או לפחות לאתגר הגדרה אחרת שאני לא מרגישה את עצמי בתוכה.
אמא
לפני 13 שנים ילדתי את בתי הבכורה, מאז ילדתי עוד שתי בנות מקסימות. אני אוהבת אותן מאד, אני לא מצטערת לרגע שילדתי ואני לא מתחרטת על מהלך חיי. אני אוהבת את הנוכחות שלהן בחיים שלי, את הדברים שאנחנו אוהבות לעשות ביחד. אני אוהבת לצחוק איתן, אני אוהבת להקשיב להן כשהן מספרות לי דברים ,אני אוהבת את היכולת שלי לתמוך בהן כשקשה. אני שמחה במי שהן, באיך שהן נפגשות עם העולם, באיך שהן מאמינות בעצמן ובי.
אני אוהבת את מה שהן הכניסו לחיי וגם את איך שהשתנתי בזכותן. הקשיים שהייתי צריכה להתמודד איתם, מעגל הביטחון שהן יצרו סביבי כדי שאוכל למצוא את מי אני באמת.
בת הזוג שלי לא רצתה אף פעם ילדים. יש בסביבה שלנו עוד כמה אנשים כאלה, שלא רוצים ילדים וגם לא רצו אף פעם. ובדרך מוזרה ואולי אבסורדית אני מרגישה איתם הכי בבית. אני מרגישה שאני לגמרי כמוהם, למרות שיש לי ילדות.
אני לא רוצה להיות אמא יותר.
מה זה אומר?
אני רוצה אותן ואני רוצה את החיים איתן ואני רוצה אפילו את החלקים הפרקטים של להיות אמא אבל אני לא רוצה את הכותרת הזאת. הכותרת הזאת מבלבלת אותי כבר הרבה שנים.
כן, גם אני האשמתי תמיד את אמא שלי בכל מה שהלך לי לא טוב בחיים. זה בגלל שהיא עשתה ככה ובגלל שהיא לא עשתה ככה ועוד ועוד. אתם מכירים את זה. כולכם עושים את זה גם. עכשיו כשאני אמא, זה ממש לא נראה לי הגיוני. איך יכול להיות שאני אהיה משהו כל כך משמעותי? לא שאני חושבת שאני לא משמעותית, אל תבינו אותי לא נכון, אבל בתרבות שלנו לאמא יש משמעות של אלוהים. זה כאילו שברגע שילדתי עליתי דרגה ונהייתי אלוהים. לא לגבי כל האנשים בעולם, רק לגבי שלוש, אבל בכל זאת..
לכאורה כל מה שאני אומרת יש לו משמעות אדירה על ההתפתחות שלהן. על האושר שלהן עכשיו ובעתיד, על היכולת שלהן "למצות את הפוטנציאל". איך שאני ואיך שאני לא ישפיעו לאיך הן יהיו בתור מבוגרות. אם הן לא יתחתנו אז זה בגלל שאני התגרשתי, אם הן לא ימצאו את דרכן המקצועית זה בגלל שאני בן אדם כזה חסרת אמביציה ולא דחפתי אותן לשום מקום אף פעם. אם יהיה להן קשה עם חברים אז זה בגלל שאני... מה? לא הקשבתי, לא תמכתי, הייתי ביקורתית מידי או פחות מידי ביקורתית.
כבר כשנעמה נולדה הבנתי שאין מצב לצאת בסדר עם התפקיד הזה. היה לי נורא חשוב להניק אבל בבית חולים אמרו לי שהיא נולדה כל כך קטנה שהיא חייבת תוספת. אחר כך שמעתי על אחרות שבגלל שהתינוק שלהן נולד גדול מאד אז לחצו עליהן לתת תוספות להנקה כי הוא צריך יותר חלב. חוץ מזה שזה כמובן שטויות, זה מסמל בעיני את איך מה שלא תעשי, זה לא יהיה בסדר. מה פלא שרגשות אשם זה הרגש האימהי החזק ביותר?
כשנולדה בתי השלישית התחלתי להגיד שזהו. אני כבר לא מאשימה את אמא שלי בכלום. זה שהיה לי כל יום מה לאכול, זה שהיה לי מה ללבוש נקי וזה שהיא לא התחרפנה וברחה מהבית לתמיד – זה מספיק.
אני רואה את עצמי כבר הרבה שנים בתור שותפה לדירה (ולחיים) עם שלוש ילדות. נכון, יש מיליון דברים שאני יכולה לעשות והן לא ושאני עושה ושהן לא. אני מכינה את האוכל, אני מנקה את הבית, אני דואגת שיהיה להן מה ללבוש. גם בצד הרגשי אנחנו לא ממלאות אותו תפקיד אחת אצל השניה (אבל איזה שני בני אדם ממלאים אותו תפקיד בדיוק אחד אצל השני?). אני מקשיבה להן לסיפורים שלהן וגם לבכי ולמצוקות שלהן יותר או בצורה אחרת משהן מקשיבות לי. ובכל זאת אני לא חושבת שכל דבר שאני עושה או לא עושה משפיע עליהן כמו שאומרים שהוא משפיע.
אני אמורה להיות הדמות הכי משמעותית בחיים שלהם, כמו שזוגיות אמורה להיות היחסים הכי משמעותיים ולהיות בדרגה אחת מעל יחסים אחרים. המשפחה הגרעינית אמורה להיות בדרגה אחת מורמת מיחסים אחרים שיש לי עם אנשים. אצלנו נהיה קצת בלגן (ואנחנו לא כאלה נדירים) שהזוגיות היא לא חלק מהתא המשפחתי ההורי, שיש שני תאים. אולי כשחושבים על זה ככה, בתור תאים משפחתיים אז גם אפשר לראות כמה עוד תאים משפחתיים יש להן שגם בהם יש להן חלק – התא המשפחתי של ההורים שלי, התאים המשפחתיים של החברים הטובים שלהם, התאים המשפחתיים של החברים שלי...
כן, אני משמעותית להן אבל לא בכל רגע נתון. יש להם הרבה אנשים משמעותיים ובכלל לנסות לעשות היררכיה בקרבה בין אנשים זה קצת מגוחך. אחר כך אנחנו לא מבינה למה הילדה בת השבע עסוקה כל היום במי החברה הכי טובה ומי זאת שקצת פחות. מדרגת. יש רגעים שאני מאד משמעותית, יש רגעים שקצת פחות.

בהמשך לדיון שעוררה אווה אילוז בקשר לתפקיד הפסיכולוג כגורם מנרמל שגורם לאנשים לא להתקומם ולהתנער מול החברה, כך אני רואה את תפקיד האם וההורים בכלל. לא במקרה הם נושא השיחה העיקרי ברוב הטיפולים הפסיכולוגים. זה התפקיד שלי לדאוג שהן יתלבשו כמו שצריך, שהן יאכלו נכון, שהן ילכו לבית ספר ויתנהגו יפה. אני צריכה להיות זו שדואגת שהן ימלאו את התפקידים שלהם בעולם ואני צריכה להיות זו שדואגת שהן ימלאו אותן טוב ונכון.
אחת מהביקורות שחזרו על כך שהן היו איתי בבית בחינוך ביתי היתה שאיך הן ידעו להסתדר בעולם האמיתי ואיך הן יהיו מסוגלות להתמודד – בעבודה שהן שונאות, עם בוס מגעיל, עם הצבא.. שמחתי על הביקורת הזאת. אני חושבת שהיא נכונה ומהותית מאד. באמת, יש סיכוי גדול שהן לא יהיו מסוגלות להתמודד עם סיטואציות כאלה. יותר מזה, אני חוששת (בשביל החברה כמובן) שהן אפילו לא יעלו בדעתן לרצות להתמודד עם המצבים האלה. ומה יכול להיות יותר גרוע לחברה מאנשים שלא מוכנים או רוצים לעשות את "מה שצריך"?

עצם קיומו של תפקיד ההורות נועד לנרמל אותם אבל גם אותנו.
חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא לשמור על הילדים מהעולם "האמיתי". אסור להם לדעת איך זה באמת להיות מבוגר. אסור להם לדעת כמה אנחנו נאבקים. אנחנו צריכים "להתנהג יפה" כדי לתת להם את העולם הסטרילי הזה. אסור לנו לריב ליד הילדים, אסור לנו לצעוק אף פעם (לידם ובטח שלא עליהם). אסור להתפרק, אסור לשכב במיטה כל היום בשביזות או סתם בחוסר מאס. אסור לנו לתת סנדוויצ'ים בשלוש הארוחות במשך שבוע סתם כי אין לנו כוח לבשל. אסור לנו לראות טלוויזיה במשך היום.
כשאני שומעת אנשים שלא רוצים ילדים מדברים, אני אומרת – וואלה, המון מזה נכון גם לגבי. איכשהו למזלי ואולי אפילו לחוכמתי הצלחתי להמנע מהדברים האלה ובכל זאת להיות "אמא". חס ושלום אני לא אומרת את זה כדי לשכנע אותם לעשות ילדים אלא להיפך, לשכנע את מי שיש לו ילדים לעשות את זה גם.

יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

שטיח רחוב

תראו מה מצאתי!
אני עושה כל מיני נסיונות למפות, כבישים וכו' שילדים יכולים להסיע עליהם מכוניות
(יונתן חובב המכוניות  הוא המוטיבציה העיקרית) והיום מצאתי ברשת את השטיח המעולה הזה
זה כתוב בשפה זרה ולא ברורה, אבל הרעיון הוא שאתם בוחרים קטע מהמפה, הם ממליצים על הרחוב שלכם אבל זה ממש לא הכרחי (למה שלא תהיה לכם חתיכת פריז בבית?) והם מדפיסים את זה על שטיח.
cool ביותר
המחיר גורם לאנשים כמוני להמשיך להסתפק בפתרונות נייר, אבל הי, כנראה שיש כאלה שיש להם קצת יותר..
ואם כבר להוציא כסף אז ברור שעל זה.
נסיעה נעימה


http://www.teppito-kidsrugs.com/info/