יום שבת, 20 באוגוסט 2011

הדבר האבוד The Lost Thing

סרט אנימציה מהמם שראינו אתמול בפסטיבל אנימציה בסנימטק תל אביב.
ממליצה מאד לא להתקמצן ולראות באתר http://www.thelostthing.com/





הסרט נעשה על פי ספר של Shaun Tan
http://www.shauntan.net







וזה מתוך הצגות שנעשו על פי ספרים שלו






יום חמישי, 18 באוגוסט 2011

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

יערות מאכל

מצגת מצוינת של סער המדריך של ליאור משומרי הגן. מומלץ מאד מאד


יום ראשון, 7 באוגוסט 2011

לסביות - איפה אנחנו?

בימים כאלה שכל הארץ מלאה באנשים הצועקים את כאבם, את ניראותם, את דרישותיהם. כשרוטשילד ואיתה כל הארץ מלאה בשלטים ובהפגנות של כולם, ממחוסרי דיור ועד מטפלים באומנות, אני שואלת - איפה אנחנו?
ואני רואה אותנו בכל מקום. ברוטשילד, ובלוינסקי ובהפגנות הענק והפגנות הספצפיות, לוקחות את כל שאר הכובעים שלנו ומצטרפות לכל המאבקים האחרים - שלנו וכרגיל גם של אחרים, כי איכשהו על זכויותיהם של אחרים חשוב לנו לצעוק. וזה מדהים בעיני, אבל באותו הזמן גם עצוב.
למה אנחנו מחכות?

הגיע הזמן שנצעק - על זה שממשכורת של אישה אחת או של שתיים זה כמעט בלתי אפשרי להתקיים, על זה שכשחיפשנו לשכור דירה ביחד מצאנו את עצמנו יוצאות שוב ושוב מהארון בפני בעלי בתים שאפילו לא רצינו, על זה שהיה גם בעל הבית שלא התבייש להגיד שהוא לא רוצה להשכיר לנו בגלל שאנחנו לסביות, וכמעט שאף אחד מהסטרייטים סביבנו לא הזדזע מהסיפור כי זה הבית שלו וזכותו. אולי בעצם גם הם לא רוצים לסביות בסביבה שלהם? על זה שכשאנחנו הולכות יד ביד ברחוב, ובטח כשאנחנו מתנשקות, אנחנו צריכות לעשות את זה תוך התעלמות מתמדת ממבטי הסובבים.
על זה שכשאני נמצאת במתחם האוהלים, אם אני לא משכילה להתחמק מלדבר עם אנשים, אני נאלצת לשמוע שאלות של - אז איך שתי בנות עושות את זה? וגם - אלוהים הוא גם של הלסביות (זה טרי אתמול מהערב).
וגם - הוא ברא את הלסביות שונות, עם מבנה גוף גברי. (אוי, כמה נוח להם לחשוב שהם יכולים לזהות אותנו בקלות).
אני רוצה לצעוק בקול רם שלמרות שכל חיי אני צועקת ואומרת ומפגינה בשביל אותם דברים שכולם אומרים היום, אני לא מצליחה למצוא את המאהל שבו ארגיש בבית. ואני לא היחידה.
כן. יש לנו המון כובעים. כולנו עושות הרבה דברים וכולם חשובים ואנחנו רוצות ובצדק להיות חלק מהקבוצות האחרות שאנחנו שייכות אליהם, אבל כולנו יודעות שבסופו של יום זו הזהות שהכי נוכחת בחיינו. ובכלל, זה הזמן ללבוש את כל הכובעים אחד על השני, לא?
אחרי שלושה שבועות של מאבק, זה כבר נהיה לי ממש צורם בעיניים לא לראות אותנו ברחוב
וכן, אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אני רוצה להפגין בתור לסבית ולא בתור להאטבק"ית. כי מרוב אותיות זה נראה שמה שנשאר זה שוב גברים, ומרוב דיבור נכון הזכות שלי לקרוא לעצמי לסבית הולכת לאיבוד.

בואו נצעד ביחד בהפגנה הגדולה הבאה, בואו נצעד בהפגנה משל עצמנו, בואו נעשה לפחות אוהל אחד שלנו, אם לא מאהל שלם - קרוב ובשיתוף עם שאר העולם אבל עם נוכחות ובלי השקיפות הזו שכל כך התרגלנו אליה.