יום שבת, 20 בספטמבר 2014

פרנסס הא לסבית - פוסט רק למי שכבר ראתה את הסרט

כשגמרנו אתמול לראות במחשב את הסרט 'פרנסס הא' אמרתי לעדי שההבדל בינינו הוא שאני חייתי ככה המון המון שנים והיא לעומתי אפילו לא יכולה לדמיין שמישהו יחשוב שהסרט הזה הוא לא על לסביות. אמרתי לה שהיא נאיבית, שזה משהו שרק לסביות רואות, שאחרים יגידו שזאת חברות קרובה בין שתי נשים. היא אמרה שאין מצב .
אז בבוקר נכנסתי לאינטרנט וניסיתי לחפש וכמו שאני טענתי כולם רואים בסרט הזה סרט חברות ולא סיפור של אהבה לסבית. בד"כ אני אוהבת להיות צודקת אבל הפעם העצבות משתלטת לי על הגוף.
בעיניים שלי זה הסרט הכי עדין ומדויק שראיתי על לסביות. החוויה הזאת של קירבה מאד גדולה שאין לה שם, שאין לה מילים, שחשובה תמיד פחות מהתאהבות וקשרים עם גברים. יכול להיות שיש לסביות שדילגו על השלב הזה, ומזלן, אבל רובנו חווינו את זה. כמי שהאסימון נפל לה רק בגיל 35 חוויתי את זה הרבה, אבל גם מי שבגיל 17 יצאה מהארון חוותה את זה הרבה פעמים עם חברות כבר בגיל צעיר יותר.
כל הסרט שזור ברגעים כאלה, בהבעות פנים שאני מכירה מבפנים כל כך חזק. הרגע הזה שבו החבר שלה מצפה ממנה לעבור לגור איתו ולה ברור שלא משנה מה היא לא עוזבת את הדירה עם סופי. היא לא מתרגשת במיוחד כשהוא אומר לה שהם נפרדים, אבל כן מתרגשת כשסופי מתקשרת אליה. השנייה הזאת שבה סופי אומרת לה באדישות שהיא עוברת לגור עם מישהי אחרת, רק כי הדירה שם יותר נחמדה או שזה בשכונה שהיא רוצה לגור בה. יכולתי להרגיש את הקרקע הזאת שנשמטת מתחת לרגליים, שמבהירה לך שמה שחשבת כברור הוא כנראה רק בראש שלך.
פרננס בעצמה באחת הסצנות כשהיא יושבת מסביב לשולחן עם חבורה של אנשים שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם הבחורה השונה הזאת (כמה שאני מכירה את זה) והיא מתארת בדיוק את מה שהיא מצפה באהבה – את זה שאתם יכולים/יכולות להיות באותו חדר ורק להסתכל מרחוק אחת על השני/ה ולהרגיש את החיבור הזה שאף אחד אחר לא רואה שקיים. ובסוף הסרט שזה מה שקורה עם סופי – בחיי שאני לא יכולה להבין איך מישהו (כולל השחקנית הראשית שהיא גם אחת הכותבות) לא מבין שזאת ההוכחה לקשר הלסבי שלהן.
האמירה שהן כמו לסביות רק בלי הסקס מתעלמת מזה שלהיות לסבית זה לא כמו להיות סטרייטית רק מול נשים. החוויה הזאת שהיתה לי כל החיים שזה מחוץ לתחום, שהרגשות האלה שיש לי, המשיכה הזאת (שרוב הזמן פחדתי אפילו להרגיש) – כל אלה אמורים להיקבר עמוק עמוק. תדברי על בנים, תצאי איתם, תתחתני, תלדי ילדים – העיקר לא להרגיש שמי שאת רוצה להיות איתו זה החברה הכי טובה שלך.
זה קל לקבל לסביות שחושבים עליהן בתור "האחר" (יותר נכון האחרת) וכתבתי על זה כבר לא מעט, אבל אנחנו לא יצורים שנולדנו עם איזה כתם על הרגל או משהו שעוזר לנו פשוט לדעת שהאחר הזה הוא אנחנו. כולם סטרייטים, אהבה היא בן גבר לאישה ואת אמורה לחכות לנסיך. חברות טובות זה מושג, זה שאת רוצה להיות עם החברה שלך כל הזמן נכנס בנוחות בתוך הגדרת החברה הכי טובה, אז מאיפה את אמורה לדעת שאת היא האחר?
תכניסו לתוך הקלחת הזאת את כל ההיסטוריה שאני לא יודעת איך היא הצליחה להיכנס לי לעצמות ומאיפה ידעתי את זה אבל הפחד הזה. הפחד האיום שיהרגו אותי, ירדפו אותי, יקחו לי את הילדות. לא הייתי צריכה לשמוע במפורש על רדיפות לסביות והומואים כדי שהפחד הזה יזרום לי בדם מההתאהבות הראשונה.
באחת הפרשנויות על הסרט נאמר שסופי היתה קשורה לפרנסס פחות משפרנסס היתה קשורה אליה. קשה כנראה לדמיין איך הפחד מלהיות לסבית יכול לגרום למישהי להתרחק. הרגע הזה שהיא אומרת לה שתישאר לישון במיטה שלה – אין לכם מושג איך רגעים כאלה מעלים חרדה. חרדה שגורמת לעזוב דירה, להתחבר בזוגיות עם הבן אדם הכי יציב בסביבה, להתרחק לטוקיו. להתחתן. הדרך שבה היא לא מספרת לפרננס, כביכול החברה הכי טובה שלה, על כל המהלכים הגדולים האלה היא הוכחה אחת מיני רבות ללסביות שלהן.
אחרי הסרט בכיתי לבד במקלחת. לא רציתי שעדי תראה כמה זה עדיין נמצא בתוכי הכאב הזה. הזיכרון של כל אותם רגעים, של כל אותן חברות. על הכאב הזה נוסף עכשיו הכאב של זה שלא כולם ראו בסרט הזה סרט על לסביות (יותר נכון אף אחד לא ראה את זה בו). כאילו שזה המשך וחלק מהסרט – השקיפות הזאת של מהותנו, השקיפות שלנו כואבת לא פחות.


יום ראשון, 20 ביולי 2014

אל תקראו לי ישראלית

אל תקראו לי ישראלית יותר. אני פלסטינית יהודיה ממוצא פולני וליטאי, עם אבא ששומע מוסיקה בצרפתית ואימא שקוראת ספרים מכל העולם.
אני פלסטינית יהודיה שמדברת עברית, שלא יכולה לגור במקום אחר כי עברית זה החיים שלי והערבוב הזה של מזרח ומערב שיש פה הוא החמצן אותו אני נושמת.
אל תקראו לי ישראלית כי ישראל לא באמת קיימת, אי אפשר להמציא מדינה והניסוי הזה של להיות יהודים לא כמיעוט פשוט לא עלה יפה. היו להם רעיונות יפים, באמת שהם לא שמו לב שיש כאן אנשים אחרים וכשהם שמו לב כנראה כבר היה מאוחר מידי לסגת אז הם גרשו את רובם ונטעו עצים על החורבות כדי שלא נשים לב.
אז עכשיו אנחנו שמים לב ומי שיכול פשוט בורח מכאן. ברלין, מנצ'סטר, אמריקה.
אני לא רוצה לברוח מהכיבוש הזה. אני רוצה פלסטין ולהיות יהודיה בפלסטין ולא אני לא מפחדת להיות כאן מיעוט ואני לא חושבת שרוב  מוסלמי הוא סכנה בשבילי.
אני יהודיה ערביה, שחיה בפלסטין. השורשים שלי לא כאן אבל כבר מזמן שאני לא אירופה. לא פאריז ולא לונדון, לא ברלין ולא וינה. אני לא מדברת בשקט ואני אוהבת בלגן ואני לא חיה לפי שעון לא קובעת פגישות עם חברים חודשיים מראש.

בתור לסבית יש לי את הפריבילגיה לא להיות שייכת לשום מדינה. אני רואה את ההומואים האלה שמנסים בכל כוחם להוכיח כמה הם ישראלים, מסתובבים עם חולצות של איגי בעזה. אתם לא רואים איך אתם מביישים את עצמכם?

יום שני, 7 ביולי 2014

אל תלכו - פנייה לחיילי המילואים

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה וכמו עכשיו הגיעו צווי השמונה לחיילי המילואים , השכן שלנו דפק בדלת להיפרד. היה בו משהו שרצה שנגיד לו לא ללכת. אבל לא אמרנו, כי זה לא התפקיד של העורף. חיבקנו אותו ואמרנו לו להיזהר אבל לא אמרנו לו שלא ילך. אחרי חודש הוא חזר, אחרי שאיבד מלא חברים שם. אני זוכרת גם איך הוא התנצל שהוא לא חוזר לעצמו מיד.

כולנו יושבים בבית חסרי אונים מול הממשלה שמכניסה אותנו לעוד בוץ ועוד בוץ, שזורקת טילים על בתים בעזה ומגייסת שוב חיילי מילואים.
בעצם כ"עם" יש לנו שני כיווני השפעה עיקריים על הממשלה. אחד הוא הבחירות, ואז אנחנו יכולים כל שאר הזמן להגיד - אבל אנחנו הצבענו שלום ואשמים מי שהצביעו שוב לביבי ולימין. אבל יש את הדרך השנייה שהרוב נוטה להתעלם ממנה והיא פשוט לא ללכת כשקוראים לנו. כשקוראים לכם.

אז כל מצביעי השמאל הציוני של מרצ והעבודה שאוהבים לעשות לביבי נו נו נו - אל תלכו. במקום לבכות על המצב אל תעשו אותו. כנראה הימין שמילא את רחובות ירושלים בקריאות מוות לערבים הוא לא בדיוק אותו ציבור שמאכלס את המטוסים היוקרתיים של צה"ל שברגעים אלה מייצרים הרבה יותר מהרוג אחד וכנראה שגם מי שנהרג מפצצה נשרף למוות. ואני מודה שאני לא יודעת מה הולך היום אבל לפחות בזמני את ה"יחידות המובחרות" מילאו "מיטב בנינו" מצביעי מרצ שמאלנים יפי נפש אוהבי ערבים שעשו מה שאומרים להם, תפסו מבוקשים, הרסו בתים של "מחבלים" ולא שאלו שאלות מיותרות.

1500 חיילי מילואים זה כנראה לא הרבה, וזאת בטח גם רק ההתחלה. אבל אם 1500 אנשים היום יסרבו ללכת לפעולות הנקם חסרות ההיגיון של ביבי וחבריו זאת תהיה אמירה. אמירה יותר חזקה, יותר אמיצה ויותר משמעותית גם משני מיליון מפגינים.
לפני כמה שנים, נדמה לי שזה היה סביב המלחמה בג'נין כשהטלווייזיה החברתית עשתה כתבה על סרבנות וזכור לי שם בחור אחד שאמר שהוא עשה הרבה דברים מסוכנים כשהוא היה בצבא. לבנון, שטחים, מלחמות. אבל הדבר הכי אמיץ שהוא עשה בחיים היה לסרב.

בשביל גבר ישראלי לסרב לבוא כשהצבא קורא לו הוא מעשה אמיץ. זר לא יבין זאת. תנסו להסביר את זה לחברים שלכם בחו"ל ובטח שלפלסטינים והם לא יבינו מה הבעיה. אתה נגד מלחמה? אל תלך. אבל יש משהו בציונות הזאת שנכנסה לנו לוריד שמשבשת עלינו את דעתנו.
בשביל המעשה האמיץ הזה גברים צריכים את הנשים בסביבה שלהם. הם צריכים את הנשים שלא יהיו עורף חם רך ואוהב שמחכה בבית ומכין להם מרק כשהם באים לחופשה. הם גם לא צריכים את הנשים שיבכו על זה שהם הולכים ולא ישנו בלילה כל עוד הם שם והם אפילו לא צריכים את הנשים כדי שיתאבלו עליהם כל החיים אם הם חס ושלום לא יחזרו משם.
הם צריכים את הנשים שיגידו להם לא ללכת. הם צריכים את הנשים שיגידו להם - אתם חשובים והחיים שלכם יותר חשובים. יותר חשובים מאדמה, יותר חשובים מהכבוד של ביבי ואפילו יותר חשובים מהכבוד של צה"ל. אתם חשובים והדעות שלכם חשובות וזה שאתם לא רוצים מלחמה זאת סיבה מספיק טובה כדי לא ללכת.
הם צריכים את הנשים בסביבה שלהם חזקות. את האימהות שלהם, האחיות שלהם, החברות שלהם והנשים שלהם - כל מי שלא רוצה שהגבר שהיא אוהבת יהרג - אל תתנו להם ללכת.

וכשהשכן שלכם בא להגיד לכם שלום תגידו לו לא ללכת.
בלי חיילים אין צבא ובלי צבא אין מלחמות. זה ככה פשוט.

יום ראשון, 1 ביוני 2014

חינוך

אנשים יקרים שרוצים לעשות ילדים (גם כמובן נשים יקרות). סתם כמה מילים שעלו בראשי בזמן שתליתי כביסה.
אתם בוחרים להביא ילדים, ואני אישית דווקא מבינה את זה כי אני מאד מבסוטית מלהיות אימא אבל יש כל מיני דיבורים באוויר שכבר שנים אני רוצה לענות עליהם ואולי עכשיו מצאתי כמה מילים.

קודם כל - הילד הוא לא שלך. בן אדם (וגם לדעתי חיות וחפצים אבל לא חשוב כרגע) לא שייכים לאדם אחר. ילדת בן אדם, את דואגת לו, מטפלת בו. רוצה שיהיה לו טוב. ולא משנה מה עשית בשבילו, הוא לא שלך. הוא אדם אחר שאת זכית להביא לעולם.
ובהמשך לזה - כשאנחנו מסתכלות על עצמנו אנחנו יכולות לראות  את ההשפעות של הבית שגדלנו בו ואת החלקים של המשפחה שלנו בנו אבל אנחנו הרי יודעות שזה רק חלק מסוים ממי שאנחנו. אנחנו לא ממשיכות של ההורים שלנו, אנחנו לא ההגשמה העצמית שלהם, אנחנו  לא כל מה שהם אי פעם רצו ולא הצליחו להשיג.

חינוך טוב בעיני הוא בעיקר אם לא רק לאפשר לילד ולתת לו את כל התנאים להיות מי שהוא. בגילאים מסוימים זה אומר לבחור מה ללבוש ומה לאכול, בגילאים אחרים זה להתלבט לגבי הדעות הפוליטיות שלו או הנטיות המיניות או מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול.

הרצון בילד כהמשך של האני הוא פשוט ברוב רובם של המקרים לא עומד במבחן המציאות. במזל רוב האנשים זונחים את הציפיה הזאת במהלך הדרך, אבל לצערי הרבה עוד נשארים עם הציפיה הזאת שהילד יהיה אותו בן/בת שהיה להם בראש כשהם דמיינו בגיל עשר איזה מין ילדים יהיו להם.

יכול להיות שאתה טבעוני והילדה שלך תאכל בשר. יכול להיות שאת שמאלנית והילד שלך יצביע ליכוד, יכול להיות שאת שונאת את העיר והילדה שלך תעבור לניו יורק ויכול להיות שאת דוקטור לפיסיקה והילד שלך לא יעשה אפילו בגרות. אתה יכול להיות הומופוב מושבע והילד שלך יהיה הומו.
אני יכולה להמשיך עם זה עוד הרבה. אינסוף דוגמאות.
עם חלק מהפערים אנשים מצליחים להתמודד ומצליחים להתרגל לזה שהילד שלקחו אותו לכל הקונצרטים שומע בסוף רוק כבד, או שהילדה שלכם מעדיפה בגדים יד שנייה, לא משנה כמה מותגים אתם אוהבים. אבל זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איך אנשים בוגרים ממשיכים להתבאס מזה שהילדים שלהם הם לא מה שהם ציפו. או לא מה שהם חושבים שילדים/אנשים צריכים להיות.

יכול להיות שאתם לא מבינים על מה אני מדברת. יש עדות שבהן זה כמעט לא קיים. אבל  יש תרבויות, למרבה הפלא דווקא אלה שמשום מה ובלי שאני אבין איך נחשבות המתקדמות יותר, ה"מפותחות",  שבהן הרעה חולה הזאת קיימת בצורה קיצונית.

לסיום אני אתן עצה מנסיוני. כשאתם בתור הורים מצליחים לנקות את הציפיות האלה ואת מודל הילד המושלם ואיך צריך להיות, זה כל כך הרבה יותר קל להיות הורה.
תנו לילדים שלכם לבחור את הבגדים שלהם מהרגע שהם יודעים לגשת לארון. זאת התחלה מעולה להבין שהילד שלנו הוא לא הבובה שקנינו כדי שנוכל לשחק בה כרצוננו. (ובאמת תכלס, מה באמת אכפת לכם מה הוא לובש?)

בהצלחה

יום שני, 19 במאי 2014

תוסיף לי שירה במוניטור

כשהיייתי נערה הייתי בחוג נוער של טיולים ובמשך שלוש שנים היינו עסוקים בלספור מי היה בכמה טיולים, מי החסיר מתי ומי כמובן מנצח בתחרות ההתמדה. באותה דרך נעמה בתי בת הכמעט 15 סופרת בכמה אינדינגב היינו ובכמה יערות מנשה ומתי החסרנו ומתי מי לא בא ולמה.
יש משפחות שנוסעות ביחד לחו"ל, יש כאלה שלים המלח. אצלנו נוסעים לפסטיבלים. פעם בשנה אינדינגב, פעם בשנה יערות מנשה. ככה זה כבר שנים. חוץ מהברזה אחת או שתיים אנחנו מקפידים על זה באדיקות של סדר פסח אצל אדם דתי. לא תמיד כולם באים, לפעמים מישהי בהריון, לפעמים התינוקת קטנה מידי, לפעמים יש כאלה שמתגרשים, נוסעים לחו"ל, נכנסים לזוגיות חדשה ובכל זאת הפסטיבלים הם אולי הדבר היציב ביותר בחיינו בשבע שנים האחרונות.
כל שנה אנחנו מגיעים עם היותר מידי ציוד ויותר מידי אוכל, מקטרים על זה ששוב זנחנו את ההחלטה שלנו לבנות ארגז על גלגלים שיתקפל בקלות ויכנס לאוטו הקטן שלנו ויציל אותנו מאינסוף נגלות. בשנים האחרונות כבר יש לנו חוכמה של בעלי ניסיון ואנחנו יודעים בדיוק איפה להקים את האוהלים. (עדיין תמיד באמצע הלילה מתגלה ששק השינה טיפה בשיפוע ויש אבן בדיוק במקום הלא נכון). היה שלב שחשבנו שהצלחנו סוף סוף להקים את הצליה אבל מעצם זה שהשנה היא אפילו לא הגיעה איתנו ליער, כנראה שלא הסתדרנו איתה כל כך טוב.
יש לנו מלא רעיונות לגאדג'טים שימכרו בפסטיבל (במקום חיתולים רב פעמיים וכפכפים מסוג חדש שלא נראים קשורים בכלל לפסטיבל). למשל בובות קטנות של קרולינה או בובה של עוזי רמירז עם ראש זז (מהסוג הזה שאפשר לשים באוטו). ועוד ועוד.
כמו תמיד גם השנה חזרנו לדיון האינסופי של למה לעזאזל יש לנו גדר מול הפרצוף (בשביל זה באנו כל הדרך מהעיר?) או בגרסה האינדינגבית - למה אנחנו מרגישים במחנה מעצר. השנה דווקא השמירה היתה סבירה, למרות שכשגילינו שהשומרים נשארים ערים כל הלילה (בלי סוודר גם כשקר) תהינו אם זה כדי לשמור שאנשים לא יכנסו או שאנחנו לא נברח.
ומה עם שירותי קומפוסט? ואם לא קומפוסט אז לפחות שיהיה איזה נסורת לספוג את הריח ואת המראה.
ושוב פעם הניסיון לשטוף את השיניים עם עוד אלף אנשים מעל כיור המלא בשאריות סלט ופסטה.

באחת השנים שקיטרנו וקיטרנו על כך ועל כך (האמת שזאת היתה שנה מלאת שוטרים במיוחד אז היתה לנו סיבה טובה) נזכרתי בהרגשה שהיתה לנו באינדינגב הראשון. עוד לפני שזה היה ברור מאליו שכמו שזורחת השמש כך גם יש פסטיבל. זאת היתה שנה שבה הקפיטליזם החזירי היה חזירי ובולט מאי פעם. אולי זה התמתן מאז, אולי פשוט התרגלתי אבל אני זוכרת שבסוכות היה משהו בכיכר רבין כביכול של העירייה וכל העירייה הוצפה בשלטים של דיסקונט או איזה בנק יהיר אחר. הזיכרון הראשון שלי מהאינדינגב (חוץ מההרגשת ההתרגשות לראות עוד ועוד אנשים עם תיקים על הגב שהגיעו רחוק רחוק רק כדי לשמוע מוסיקה) היה שאין פה פרסומות. אז גם המחיר היה נמוך בטירוף, וגם כל הילדות שלי עדיין לא הגיעו לגיל שמשלמים בו. פתאום ללכת למקום שלא רוצים רק לסחוט ממני כסף, שאין פרסומת אחת, שאפשר לנשום כאילו אנחנו בעולם אחר.

ועוד לא דיברתי על העיקר, על המוסיקה כמובן. האינדינגב הראשון התחיל פחות או יותר עם הקמת לבונטין. ככה לפחות זה בזיכרון שלי (לא מצאתי מתי לבונטין התחילו). אי אפשר לדבר על הפסטיבלים האלה ובעיקר על האינדינגב בלי לדבר על מה הוא עשה למוסיקת האינדי בארץ. אני זוכרת מישהי לידי אומרת באיזה שהוא שלב - כבר יש לי רשימה של איזה עשר הופעות לחודש הבא בלבונטין. היום כשיש מלא מועדונים שאפשר לשמוע בהם מוסיקה שעורכי גלגלצ לא מכירים, לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ כבר קשה לזכור שמה היה כאן קודם.

החוויה הזאת של לשמוע עוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ואז ללכת לאיזה במה צדדית וכשהזמרת מתחילה לשיר (שני פלג בזיכרון הספציפי הזה) אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים וואהו. הנשימה נעצרת והדופק מתגבר והחיוך שלנו נראה אותו דבר וזה אולי הזמן שאנחנו מרגישים הכי משפחה שיש.
או להקה שאף אחד לא שמע עליה מופיעה על הבמה הגדולה ביום שבת לפני הצהריים, בזמן הזה שכולם כבר שיכורים ממוסיקה ואנשים וקרטיבים טבעיים וכולם רוקדים ומבסוטים והלהקה לא יודעת את נפשה מהכמות העצומה הזאת שחלקה לפחות רץ לקנות את הדיסק (בעשרים שקלים לעתים).

יש אינספור אמנים שאני יכולה להגיד שהייתי שם כשהם התחילו. שראינו אותם על הבמה הקטנה והיום עושים עליהם סרט.

והילדות שלי שאלה יהיו זכרונות הילדות שלהן (כולל זאת שכבר ידעה בגיל שבע להגיד שזה חזק לה מידי והיא לא באה יותר), שאומרות לחברים שלהם - מה, אתם לא באים? אבל יהיה את קרולינה/דפנה והעוגיות/אבי עדאקי ועוד שכאלה שהן חושבות שהם האנשים המפורסמים בעולם.

יש לי המון רעיונות לשיפור/ביקורת בונה/ביקורת לא בונה אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. בינתיים אני רק אגיד שהלוואי הלוואי שתיפול הגדר, ושנתחיל לשמוע גם הרבה הרבה מזרחית בפסטיבלים האלה (דקלה, איפה את?)

אולי הייתי יכולה למלא עוד כמה דפים אבל נראה לי שזה מספיק. הבנתם את הרעיון.




יום חמישי, 8 במאי 2014

בלונד

הדבר שהכי קשה לי מאז שאני מסתובבת בעולם כלסבית זה המבטים. כל הזמן אנשים נועצים מבטים, בלי שום בושה. אני הפריק, אני האחר, אני זה שלא נראית שייכת בשום מקום.
זה בעיקר כשאנחנו הולכות יחד אבל אז קל לי להתעלם. אז אני חזקה, ויש לי משהו אחר להתרכז בו.
אני לא היחידה שמכירה את המבטים האלה, אני מניחה שגם מי שצבע העור שלו בולט וגם מי שג'ינג'י, תאומות, מוגבלים פיסית ועוד סופגים את המבטים האלה. הבעיה איתי שאני לא רגילה.
בתור מי שיצאה מהארון כמבוגרת, יש לי את הפריביליגיה המפוקפקת לדעת וגם לזכור בדיוק איך זה היה קודם. איך עברתי ברחוב ואף אחד לא נעץ בי מבטים. אפילו לא כשהתלבשתי משוגע, אפילו לא כשהשיער שלי היה מגולח.
אתמול בבוקר הסתפרתי תספורת שיצאה כנראה גברית במיוחד כי המבטים שננעצו בי אחר כך היו בלתי נסבלים. אז במקום להתחבא מתחת איזה סלע, הלכתי למספרה בקצה הרחוב ולראשונה בחיי צבעתי לבלונד. לא פס, כמו בפעם הקודמת אלא כל הראש.
זאת היתה החלטה של רגע, למרות שהרעיון נמצא לי בפנים כבר הרבה זמן והיום בבוקר אני לא יודעת אם אני מצטערת או שמחה על זה שעשיתי את זה. בכל מקרה עכשיו כשינעצו בי מבטים זה לא יהיה בגלל שאני לסבית או בגלל שאני נראית כמו גבר. בלונד מנצח את הכל.