אתמול באוטובוס ילדה בת 11 בערך ישבה מולי ונעצה בי מבטים.
זה לא חדש לי המבטים האלה, שבעצם מנסים להבין - מה זה היצור הזה שיושב מולי.
לפעמים כשאני עוברת אני שומעת לחשושים של ילדים או תהיות בקול רם - זה בן או בת?
אני מתחילה להתרגל. לרחשים סביב המראה שלי, למבטים כשאני ועדי הולכות יד ביד, להערות המהוסות.
בהתחלה זה היה לי נורא קשה. אבל אחר כך מתרגלים. מפתחים סוג של אוטיזם לסביבה. כאילו אני בחו"ל, כאילו אני לא מבינה את השפה שלהם, כאילו המבטים שלהם חולפים על פני ולא נוגעים בי.
אני עסוקה הרבה במדרגים של דיכוי. אפילו חשבתי לעשות משחק כזה - כמו מלחמה אבל של דיכויים. מה לוקח? שוביניזם או הומופוביה? אנטישימיות או בריאות הנפש? מעמד או גזענות? דיכוי צעירים או...
וכמה שאני מתעסקת בזה יותר אני מאמינה יותר בהנחה הבסיסית שלי שהומופוביה היא בבסיס. כי בעוד שהדיכויים האחרים אומרים - הבן אדם הזה שווה פחות, הומופביה אומרת שאנחנו לא לגיטימים.
הרגש שגדלתי איתו בתור לסבית לא היה שאני פחות שווה מסטרייטים, אלא שאני פשוט לא קיימת. נכון שאני גדלתי בסביבה ובתקופה שלא היו בה הומואים ולסביות מסביב ואולי זה העצים את ההרגשה שאין עוד כמוני בעולם מה שאומר שכנראה אני לא מכאן, אני לא שייכת, אני לא לגיטמית. אבל אני חושבת שזה רגש כל כך בסיסי בשבילנו שגם היום כשכיבכול יש הומואים ולסביות וטרנסים ובי בכל מקום - הרגש הזה קיים ועוד איך.
מאז שיצאתי מהארון ונכנסתי ל"קהילה" (רק סטרייטים קוראים לנו קהילה. אני לא חושבת שאפילו אפשר לקרוא לנו קהילות. הלוואי שאפשר היה) התחלתי להיות חשופה לכל שיח הפריבילגיות שבתוך הקהילה. מי נחשב יותר? למי יותר קשה? יש איזה הדבקה של העולם של בחוץ לתוכנו - גזענות, מעמדות, כסף, עמדה בתוך הקהילה, בתוך החברה. ואני שונאת את השיח הזה. נכון שיש אנשים מסוג מאד מסוים שהתברגו למעלה והם השולטים על המשאבים, ואולי גם החיים של הומואים עשירים קל יותר מחיים של לסביות עניות, אבל בסופו של דבר בבסיס הומו הוא הומו ולא משנה כמה כסף יש לו או אפילו היה לו כשהוא גדל, רוב הסיכויים שהוא חטף מכות בתור ילד.
ואנחנו אוהבות לחשוב שלהיות לסבית זה בתחתית כי יש לנו פחות כסף ונראה שיותר קשה לנו בחיים, אבל לילדים שלנו הרבה יותר קל להגיד שאימא שלהם לסבית, מאשר שילד יגיד על אבא שלו הוא הומו. הומו זה לא קללה? רוב הילדים לא חושבים ככה. מסתבר שאפילו אם הם מכירים הומואים ואפילו הומואים שהם אוהבים.
גם השיח על דומואים (הומואים שמנסים להתנהג כמו סטרייטים) או על לסביות פרברים או על חתונות או ילדים. למה אנחנו פחות מזלזלים בסטרייטים מתחתנים? לא שאני אוהבת את זה שאלה נהיו פניה של הקהילה - המאבק לזכות להתחתן אבל בסופו של דבר זאת צריכה להיות החלטה שלהם. אני חושבת שמה שקשה לנו זה הרצון לוותר על "להיות שונה", אבל אי אפשר להאשים אף אחד בזה, לא?
אני חושבת שלפחות חלק מהשיח הזה נובע מזה שאנחנו לא רוצים להסתכל לאמת בעיניים. לא משנה אם אנחנו ההומואים המתחתנים או הקווירים שזועמים על כך. אנחנו לא אוהבים לזכור שלא משנה מה אנחנו לובשים, איפה אנחנו גרים, אם התחתנו או לא, אם ילדנו או לא - נורמלים אנחנו לא. לא בעיני החברה, וגם לא בעיני עצמנו. כל השיח הזה של גברים שווים יותר מנשים גם בתוך הקהילה מודבק בצורה ישירה מהעולם הסטרייטי ושוכח את המכות ואת חוסר הלגיטימיות שלנו בכלל בעולם. אנחנו אוהבים לחיות כאילו זה כבר לא קיים, אולי כי התייאשנו אולי כי זה היה קשה מידי. אולי כי כל ההיסטוריה הלהט"בית המדהימה נמחקה בעינינו מספיק כדי שלא נרצה להמשיך אותה.
אולי הגיע הזמן שבמקום להאבק על לגיטמיות בעיני אחרים נתחיל ללמוד את ההיסטוריה שלנו, להיות גאים בשוליים שמעצם קיומנו אנחנו שם, להיות מחוברים יותר אחד לשני ולהפנות את השנאה שלנו כלפי ההומופוביה ולא אחד כלפי השני.
זה לא חדש לי המבטים האלה, שבעצם מנסים להבין - מה זה היצור הזה שיושב מולי.
לפעמים כשאני עוברת אני שומעת לחשושים של ילדים או תהיות בקול רם - זה בן או בת?
אני מתחילה להתרגל. לרחשים סביב המראה שלי, למבטים כשאני ועדי הולכות יד ביד, להערות המהוסות.
בהתחלה זה היה לי נורא קשה. אבל אחר כך מתרגלים. מפתחים סוג של אוטיזם לסביבה. כאילו אני בחו"ל, כאילו אני לא מבינה את השפה שלהם, כאילו המבטים שלהם חולפים על פני ולא נוגעים בי.
אני עסוקה הרבה במדרגים של דיכוי. אפילו חשבתי לעשות משחק כזה - כמו מלחמה אבל של דיכויים. מה לוקח? שוביניזם או הומופוביה? אנטישימיות או בריאות הנפש? מעמד או גזענות? דיכוי צעירים או...
וכמה שאני מתעסקת בזה יותר אני מאמינה יותר בהנחה הבסיסית שלי שהומופוביה היא בבסיס. כי בעוד שהדיכויים האחרים אומרים - הבן אדם הזה שווה פחות, הומופביה אומרת שאנחנו לא לגיטימים.
הרגש שגדלתי איתו בתור לסבית לא היה שאני פחות שווה מסטרייטים, אלא שאני פשוט לא קיימת. נכון שאני גדלתי בסביבה ובתקופה שלא היו בה הומואים ולסביות מסביב ואולי זה העצים את ההרגשה שאין עוד כמוני בעולם מה שאומר שכנראה אני לא מכאן, אני לא שייכת, אני לא לגיטמית. אבל אני חושבת שזה רגש כל כך בסיסי בשבילנו שגם היום כשכיבכול יש הומואים ולסביות וטרנסים ובי בכל מקום - הרגש הזה קיים ועוד איך.
מאז שיצאתי מהארון ונכנסתי ל"קהילה" (רק סטרייטים קוראים לנו קהילה. אני לא חושבת שאפילו אפשר לקרוא לנו קהילות. הלוואי שאפשר היה) התחלתי להיות חשופה לכל שיח הפריבילגיות שבתוך הקהילה. מי נחשב יותר? למי יותר קשה? יש איזה הדבקה של העולם של בחוץ לתוכנו - גזענות, מעמדות, כסף, עמדה בתוך הקהילה, בתוך החברה. ואני שונאת את השיח הזה. נכון שיש אנשים מסוג מאד מסוים שהתברגו למעלה והם השולטים על המשאבים, ואולי גם החיים של הומואים עשירים קל יותר מחיים של לסביות עניות, אבל בסופו של דבר בבסיס הומו הוא הומו ולא משנה כמה כסף יש לו או אפילו היה לו כשהוא גדל, רוב הסיכויים שהוא חטף מכות בתור ילד.
ואנחנו אוהבות לחשוב שלהיות לסבית זה בתחתית כי יש לנו פחות כסף ונראה שיותר קשה לנו בחיים, אבל לילדים שלנו הרבה יותר קל להגיד שאימא שלהם לסבית, מאשר שילד יגיד על אבא שלו הוא הומו. הומו זה לא קללה? רוב הילדים לא חושבים ככה. מסתבר שאפילו אם הם מכירים הומואים ואפילו הומואים שהם אוהבים.
גם השיח על דומואים (הומואים שמנסים להתנהג כמו סטרייטים) או על לסביות פרברים או על חתונות או ילדים. למה אנחנו פחות מזלזלים בסטרייטים מתחתנים? לא שאני אוהבת את זה שאלה נהיו פניה של הקהילה - המאבק לזכות להתחתן אבל בסופו של דבר זאת צריכה להיות החלטה שלהם. אני חושבת שמה שקשה לנו זה הרצון לוותר על "להיות שונה", אבל אי אפשר להאשים אף אחד בזה, לא?
אני חושבת שלפחות חלק מהשיח הזה נובע מזה שאנחנו לא רוצים להסתכל לאמת בעיניים. לא משנה אם אנחנו ההומואים המתחתנים או הקווירים שזועמים על כך. אנחנו לא אוהבים לזכור שלא משנה מה אנחנו לובשים, איפה אנחנו גרים, אם התחתנו או לא, אם ילדנו או לא - נורמלים אנחנו לא. לא בעיני החברה, וגם לא בעיני עצמנו. כל השיח הזה של גברים שווים יותר מנשים גם בתוך הקהילה מודבק בצורה ישירה מהעולם הסטרייטי ושוכח את המכות ואת חוסר הלגיטימיות שלנו בכלל בעולם. אנחנו אוהבים לחיות כאילו זה כבר לא קיים, אולי כי התייאשנו אולי כי זה היה קשה מידי. אולי כי כל ההיסטוריה הלהט"בית המדהימה נמחקה בעינינו מספיק כדי שלא נרצה להמשיך אותה.
אולי הגיע הזמן שבמקום להאבק על לגיטמיות בעיני אחרים נתחיל ללמוד את ההיסטוריה שלנו, להיות גאים בשוליים שמעצם קיומנו אנחנו שם, להיות מחוברים יותר אחד לשני ולהפנות את השנאה שלנו כלפי ההומופוביה ולא אחד כלפי השני.
