יום שלישי, 23 באפריל 2013

שיח על פריבילוגיות

אתמול באוטובוס ילדה בת 11 בערך ישבה מולי ונעצה בי מבטים.
זה לא חדש לי המבטים האלה, שבעצם מנסים להבין - מה זה היצור הזה שיושב מולי.
לפעמים כשאני עוברת אני שומעת לחשושים של ילדים או תהיות בקול רם - זה בן או בת?
אני מתחילה להתרגל. לרחשים סביב המראה שלי, למבטים כשאני ועדי הולכות יד ביד, להערות המהוסות.
בהתחלה זה היה לי נורא קשה. אבל אחר כך מתרגלים. מפתחים סוג של אוטיזם לסביבה. כאילו אני בחו"ל, כאילו אני לא מבינה את השפה שלהם, כאילו המבטים שלהם חולפים על פני ולא נוגעים בי.

אני עסוקה הרבה במדרגים של דיכוי. אפילו חשבתי לעשות משחק כזה - כמו מלחמה אבל של דיכויים. מה לוקח? שוביניזם או הומופוביה? אנטישימיות או בריאות הנפש? מעמד או גזענות? דיכוי צעירים או...
וכמה שאני מתעסקת בזה יותר אני מאמינה יותר בהנחה הבסיסית שלי שהומופוביה היא בבסיס. כי בעוד שהדיכויים האחרים אומרים - הבן אדם הזה שווה פחות, הומופביה אומרת שאנחנו לא לגיטימים.

הרגש שגדלתי איתו בתור לסבית לא היה שאני פחות שווה מסטרייטים, אלא שאני פשוט לא קיימת. נכון שאני גדלתי בסביבה ובתקופה שלא היו בה הומואים ולסביות מסביב ואולי זה העצים את ההרגשה שאין עוד כמוני בעולם מה שאומר שכנראה אני לא מכאן, אני לא שייכת, אני לא לגיטמית. אבל אני חושבת שזה רגש כל כך בסיסי בשבילנו שגם היום כשכיבכול יש הומואים ולסביות וטרנסים ובי בכל מקום - הרגש הזה קיים ועוד איך.

מאז שיצאתי מהארון ונכנסתי ל"קהילה" (רק סטרייטים קוראים לנו קהילה. אני לא חושבת שאפילו אפשר לקרוא לנו קהילות. הלוואי שאפשר היה) התחלתי להיות חשופה לכל שיח הפריבילגיות שבתוך הקהילה. מי נחשב יותר? למי יותר קשה? יש איזה הדבקה של העולם של בחוץ לתוכנו - גזענות, מעמדות, כסף, עמדה בתוך הקהילה, בתוך החברה. ואני שונאת את השיח הזה. נכון שיש אנשים מסוג מאד מסוים שהתברגו למעלה והם השולטים על המשאבים, ואולי גם החיים של הומואים עשירים קל יותר מחיים של לסביות עניות, אבל בסופו של דבר בבסיס הומו הוא הומו ולא משנה כמה כסף יש לו או אפילו היה לו כשהוא גדל, רוב הסיכויים שהוא חטף מכות בתור ילד.

ואנחנו אוהבות לחשוב שלהיות לסבית זה בתחתית כי יש לנו פחות כסף ונראה שיותר קשה לנו בחיים, אבל לילדים שלנו הרבה יותר קל להגיד שאימא שלהם לסבית, מאשר שילד יגיד על אבא שלו הוא הומו. הומו זה לא קללה? רוב הילדים לא חושבים ככה. מסתבר שאפילו אם הם מכירים הומואים ואפילו הומואים שהם אוהבים.

גם השיח על דומואים (הומואים שמנסים להתנהג כמו סטרייטים) או על לסביות פרברים או על חתונות או ילדים. למה אנחנו פחות מזלזלים בסטרייטים מתחתנים? לא שאני אוהבת את זה שאלה נהיו פניה של הקהילה - המאבק לזכות להתחתן אבל בסופו של דבר זאת צריכה להיות החלטה שלהם. אני חושבת שמה שקשה לנו זה הרצון לוותר על "להיות שונה", אבל אי אפשר להאשים אף אחד בזה, לא?

אני חושבת שלפחות חלק מהשיח הזה נובע מזה שאנחנו לא רוצים להסתכל לאמת בעיניים. לא משנה אם אנחנו ההומואים המתחתנים או הקווירים שזועמים על כך. אנחנו לא אוהבים לזכור שלא משנה מה אנחנו לובשים, איפה אנחנו גרים, אם התחתנו או לא, אם ילדנו או לא - נורמלים אנחנו לא. לא בעיני החברה, וגם לא בעיני עצמנו. כל השיח הזה של גברים שווים יותר מנשים גם בתוך הקהילה מודבק בצורה ישירה מהעולם הסטרייטי ושוכח את המכות ואת חוסר הלגיטימיות שלנו בכלל בעולם. אנחנו אוהבים לחיות כאילו זה כבר לא קיים, אולי כי התייאשנו אולי כי זה היה קשה מידי. אולי כי כל ההיסטוריה הלהט"בית המדהימה נמחקה בעינינו מספיק כדי שלא נרצה להמשיך אותה.


אולי הגיע הזמן שבמקום להאבק על לגיטמיות בעיני אחרים נתחיל ללמוד את ההיסטוריה שלנו, להיות גאים בשוליים שמעצם קיומנו אנחנו שם, להיות מחוברים יותר אחד לשני ולהפנות את השנאה שלנו כלפי ההומופוביה ולא אחד כלפי השני.




יום חמישי, 18 באפריל 2013

אין לי מה ללבוש!

שוב בוקר של קיץ ואני בוהה מול הארון כמו מתבגרת לפני מסיבה.
אין לי מה ללבוש!
עם גוף של אישה שרוצה ללבוש בגדי גברים יש לי שתי אופציות. להתלבש גרוע או ללבוש בגדי נשים.
מספיק שנים התחפשתי לאישה סטרייטית. זה לא מתאים לי יותר.


בתור סטרייטית התלבשתי הכי צבעוני ומשוגע שאפשר. עם חצאיות שתפרתי מג'ינסים ישנים ומשמיכות פיקה. עכשיו אני מעדיפה אפורים וחומים. אולי כי החיים שלי צבעוניים מספיק שמתאימה להם יותר תפאורה משעממת.
אני מוצאת בגדים במסיבות החלפות או סתם זרוקים בערימה ברחוב, מחכים לי שאאסוף וזה כיף גדול, באמת
אבל לפעמים אני רוצה להתפנק במשהו חגיגי, או שאני רוצה ממש לבחור את מה שאני לובשת.

לילדות שלי פעם במלא זמן יש רצון כזה. נמאס להן מהערבוביה שבארון ואז אנחנו הולכות וקונות משהו חדש. בחיי שזה קונה פעם בשנה וזה מספיק להן לגמרי. אני רוצה את זה גם
אבל אין.

איחולים לתחילה של עונה - בגדי גברים שמתאימים לגוף של אישה, במידות גדולות, במגוון (כדי שאני אוכל לבחור) ובזול!

מה שנקרא - בהצלחה..


יום שני, 8 באפריל 2013

הרהורים על מה אנשים צריכים ועל גזענות

מה אנשים צריכים? אנשים סביבם, קירבה, שייכות.
בדרך באוטו הבוקר חשבתי על זה שהקבוצות שמופעלת עליהן גזענות, התנשאות, זלזול ואפילו שנאה הן הקבוצות שיש להן מזה (בד"כ) יותר.

אולי הגזענות מקורה בקנאה? בהרגשה הזאת של - יש לו משהו שאני רוצה ואני לא יכול שיהיה לי את זה (או לפחות ככה אני חושב) אז מה שנשאר לי  לעשות זה לשנוא אותו, ואם אפשר אז גם לפגוע בו.
לבנים ושחורים, בעלי הון ומעמד פועלים, אשכנזים מזרחים. בין יהודים וערבים גם יש את הקנאה על הקשר לארץ (אני זוכרת את עצמי נדהמת מזה מלפגוש אנשים שגרים באותו מקום בדיוק שהסבים של הסבים של הסבים שלהם גרו. אני יודעת ללכת דור אחד אחורה וגם זה בקושי).

אולי זאת דרך חשיבה נאיבית, שמאמינה בטוב ליבם של אנשים ולא ברוע בסיסי, אבל גם אם זה לא ההסבר היחיד בטח יש בו משהו.
אף פעם לא הצלחתי להבין את תחושות העליונות של לבנים על שחורים. בתור מי שגדלה להעריץ מוסיקה שחורה, קודם מארה"ב ואחר כך גם מאפריקה, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. גם הקצב, גם הצבע, גם הצבעים של הבדים.
אולי המקור הוא לא תחושות עליונות אלא הפוך? בחיים אני לא אהיה כל כך מגניב, אז לפחות שאני אהיה החזק, החכם (כביכול), השולט? נכון שזה נשמע כמו מחשבה של ילדה בכיתה ב', אבל זה לא שאנשים מבוגרים חושבים יותר רציונלי מילדים. הם רק יודעים להסתיר את זה יותר טוב.

בעולם האשכנזי אתה אשם עד שלא הוכחת אחרת. בעולם המזרחי שאני גרה בו עכשיו אין לאף אחד שום דבר נגדך, אלא אם עשית משהו כדי לפגוע בהם. אני גרה בשכונה הכי טובה לפחות בעיר, שנחשבת הכי פחות. יש לנו את השוק הכי שמח, האוכל הכי טעים ברחוב, ובעיקר השכונה מקבלת לתוכה את כולם. אתה לא צריך להיות מישהו או להיות משהו כדי להרגיש פה שייך. וכשיש כאן הפגנות איומות אני מזכירה לעצמי שאולי בשכונה שלי מדברים לפעמים לא יפה (ולפעמים גם נורא לא יפה) אבל מתנהגים מקסים.





יום שלישי, 2 באפריל 2013

יום השואה



שבוע הבא יום השואה ובבית ספר של הבנות ביקשו לכתוב על נייר סיפורי משפחה שיתלו על לוח זיכרון. אני רוצה לכתוב משהו על הלהט"בים בשואה ולא מצליחה.
אחד מהדברים הראשונים שעשיתי כשיצאתי מהארון היה ללכת לטקס יום השואה במרכז הגאה. זה וללכת לתפילת נעילה של יום כיפור באותו מרכז. איך אני מחברת בין להיות לסבית ללהיות יהודית, ללהיות ישראלית, ללהיות עם ניצול שואה?
הזהות הלאומית (יהודית ישראלית) משתלטת על כל זהות אחרת. אולי בגלל השואה, אולי לא אבל זו עובדה שכל זהות אחרת נדחקת לשוליים ונחשבת כפחות משמעותית וטקסי יום השואה שמלווים אותנו כל חיינו מנציחים ומקבעים את החשיבות של היותנו יהודים ושל היותנו ישראלים והמחיקה של זיכרון רצח ההומואים בשואה מקבעת את הזהות הלהט"בית כזהות משמעותית פחות, לפחות כאן בישראל.
הזהות של היהודי הנרדף והזהות של הישראלי המנצח הם חלק כל כך גדול מהחיים שלנו. סיפורי השואה ושבוע אחר כך סיפורי הגבורה והשכול וזיקוקי הניצחון זורמים לנו בדם. אבל בשבילי עכשיו בגיל ארבעים הרגע הזה שאני מנסה לכתוב את סיפור השואה של העם השני שלי אפילו בכמה מילים ולא מצליחה, חוסר הסיפור יש לו משמעות חזקה כל כך.
אני חושבת על הטלאי הוורוד שההומואים היו צריכים ללבוש במחנות ואני מנסה לדמיין את המצב הזה שאתה מסומן כהומו ולנסות לחשוב איך התייחסו אליהם האסירים האחרים. האם הגרמנים ההומואים היו מעל או מתחת ליהודים הסטרייטים בתוך חיי היום יום במחנות? ואיך התייחסו אליהם הגרמנים הנאצים? איך נראתה ההתעללות בהם שנחשבו שמזהמים את החברה מבפנים ולא מבחוץ כמו היהודים?
אחד מהדברים הראשונים שגיליתי כשהתחלתי לקרוא על להטב"ים בשואה הוא שלסביות לא לקחו למחנות. ואז יש מין פאוזה כזאת ואומרים – אם הן היו נשואות ואימהות לילדים ולא פעילות פוליטית אז לא לקחו אותם. ואני זוכרת שכששמעתי את זה ישר עלתה בי המחשבה – אז בגלל זה היה כל כך דחוף לי להתחתן וללדת ולהסתיר את זה שאני לסבית. כי רק ככה זה בטוח.
ומה לגבי ביסקסואלים? מה לגבי זה שהם בוודאי שנדחקו להעדיף את הזהות ה"סטרייטית" שלהם כי היא הצילה אותם ממוות? 

קשה לי להסביר את המשמעויות בשבילי של החוסר בסיפור, על הקשר בין זה ובין המחיקה העצמית שלי של הזהות הזאת. כל יום אני צריכה להזכיר לעצמי כמה בשבילי להיות לסבית זה חשוב, כמה זה שווה כל מחיר שאני משלמת וכמה אני לא יכולה כבר לחיות אחרת. אני חושבת על התפילין ומשמעותו ועל הרצון שלי להגיד כל בוקר תודה שאני לסבית בגלל שאחרת אולי אני אשכח.