אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.
ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.
ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.
היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.
אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.
בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.
ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.
ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה