יום ראשון, 12 ביוני 2011

חתונה

בן דוד שלי בן התחתן עם אהובתו יעל ביום חמישי האחרון.
היתה חתונה מקסימה, בחצר של ההורים בעמוקה. מוסיקה, אוכל, אנשים יפים.
ואני הייתי עם אהובתי, פעם ראשונה ממש כלסבית מחוץ לארון בארועי משפחתי גדול,
פעם ראשונה בחתונה מאז הגירושים.
ואיך שהוא כל הסיטואציה עוררה אצלי מחשבות חדשות.
תמיד אני תוהה למה אני כל כך מתרגשת מחתונות. למה כמעט תמיד יש לי דמעות בזמן החופה.
מה אני כל כך אוהבת בזה,
אז דבר אחד הוא שאני אוהבת את הרגע הזה שבו הזוג לגמרי לגמרי מאמין בטוב של העולם,
באופטימיות של להיות מבוגר, בהבטחה של החיים. בלנצח הזה.
ואני חושבת שלמרות שכולנו יודעים שלא תמיד לנצח זה לנצח, באותו רגע זה לגמרי אמיתי ולגמרי כנה.
זה כמו שילד מתרגש מלהכנס לכיתה א'. זה שהוא ישנא את בית ספר בכיתה ח' לא אומר שההתרגשות הזאת לא היתה כנה.
חוץ מזה - זה נראה לי רעיון טוב ושמחה גדולה לחגוג אהבה. כשיש אהבה אמיתית זה באמת סיבה למסיבה.
ובדרך חזרה מהחתונה (שלוש בלילה, ואני רק מנסה לשכנע את עצמי לחכות עם לעצום את העיניים) הבנתי מה הבעיה שלי עם חתונות. הבעיה היא שחוגגים רק את האהבה הזאת. את האהבה הזוגית, שמין הסתם תוביל להקמת "תא משפחתי" - אותה מסגרת שאמורה להיות המסגרת החברתית והאנושית החשובה לנו במיוחד,  ושתגרום לנו תוך התמקדות בה גם להתרחק מבני אדם אחרים.
אז אני אומרת בואו נחגוג אהבות! בואו נעשה "חתונות" עם החבר הטוב, עם הבת דודה, אולי יחסים עם ההורים, או עם השכנה
חתונות שבאמת חוגגות אהבה ולא מכניסות בתוכן גם את מסכת הציפיות לילדים, למשכנתא, למבוגרות, יוכלו להיות לא מבודדות ומשמחות בצורה שלמה.