יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

כמה הרהורים על גזענות



הרהור ראשון
האמת זה הרהור ישן למדי, שאולי אף חלקתי אותו כאן פעם. שוב אני מתנצלת שאולי אני חוזרת על עצמי. ככה זה כשהזיכרון לא משהו וכשהמחשבות מסתובבות אצלי בראש לפעמים במעגל סגור.
גדלתי במושב מאד מאד קטן, היינו רק שמונה בשלוש שכבות גיל סמוכות. אני לא בטוחה שבזמנו הבנתי כמה זה קשה לי הצמצום הזה באנשים אבל הרבה שנים היו לי מחשבות של – איך היו החיים שלי נראים אם הייתי גדלה בתל אביב. לקח לי הרבה זמן להבין שאם רק היינו מורידים את הגדר שבין המושב ובין שעב, הכפר הגדול השכן לנו ואם לא היתה ההפרדה הזאת בין ערבים ויהודים הייתי יכולה לגדול ממש באותו המקום אבל מוקפת הרבה הרבה אנשים.

הרהור שני
יש תופעה שבעיני היא עצובה מעין כמוה, גם בגלל שהיא גרמה לכמה חברות מאד קרובות שלי להתרחק ממני והיא שכשמזרחית ואשכנזי מתחתנים (אולי זה קורה גם בהפוך), המשפחה של האשכנזי נהיית המשפחה הדומיננטית, וכחלק מחיי הזוגיות והנישואין המזרחית משילה מעצמה לפחות חלק מהקרבה שהיתה לה לפני כן עם משפחתה. המשפחה השניה (האשכנזית) נתפסת כמדהימה, אולי גם כיותר טובה מהמשפחה שלה. יצא לי לראות יותר מחברה אחת נעלמות טיפה בתוך הקשר הזה. וזה עצוב. זה קשור אלי כי לפעמים אני חלק מאותו עולם שנזנח. יצא לי כבר לחשוב שאולי זה פשוט שאני האשכנזית אחת יותר מידי בשבילה עכשיו. אם זה ככה זה קצת פחות עצוב, למרות שעדיין מבאס מבחינתי. לאבד חברות זה לא כיף.  

הרהור שלישי
שכן שלי נחמד שתמיד אומרת לי שלום הפיל עלי איזה יום כמה אמרות גזעניות בנוגע לפליטים. לא ידעתי מה להגיד אז חמקתי ממנו באלגנטיות חביבה. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו – רגע, אז אתה מחבב אותי רק בזכות שאני יהודיה ולבנה?
יש משהו מאד מערער בהבנה הזאת שהיחס אליך קשור בצורה כל כך הדוקה לזה שאתה יהודי/גבר/סטרייטית/לבנה ועוד. זה מה שהיה כל כך מטלטל בלצאת מהארון, ההבנה הזאת כמה היחס אלינו הוא שברירי וקשור לא למי שאנחנו באמת. ככה גזענות קשורה אליך, לא משנה מה הצבע שלך. כי גם אם הצבע שלך הוא הצבע ה"נכון", ההבנה שאם הצבע שלך היה שונה היו מתייחסים אליך אחרת היא מאד מערערת.

הרהור רביעי ואחרון לעונה (זאת אומרת לפוסט)
מחשבה על למה לכל כך הרבה אשכנזים קשה לשמוע את הסיפורים של המזרחים שמתחילים עכשיו להישמע עוד ועוד.
הגיע הזמן שאנחנו האשכנזים נחקור את ההיסטוריה שלנו. שנלך בעקבות המזרחים בני דורנו ונתחיל לחקור את השורשים שלנו אבל לא דרך ספרי ההיסטוריה הציוניים המגויסים. אני צמאה לדעת איך זה היה בשביל סבתא שלי לגדול בורשה, לא רק לשמוע איך היא ברחה כשהכל קרס.  אולי אם נדע מאיפה אנחנו באנו לא נרגיש כל כך מאוימים מלשמוע מאיפה אחרים באו ואיך זה בשבילם להיות פה.
לפעמים אני חושבת (בהרבה הקשרים אבל גם כאן זה נכון) שיש משהו בלהיות ישראלי שחייב להאמין שכל מה שקורה כאן הוא טוב ועם סיבה, שאנחנו מוסריים וטובים ולא פוגעים באף אחד. וכל מה שלא מתאים לדימוי העצמי הנעלה הזה של עצמנו את עצמנו אנחנו פשוט מוחקים. זה נכון גם לגבי הגזענות כלפי המזרחיים וזה נכון גם לדברים אחרים.

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מחלת נפש

יש זמרים שאני יודעת שהם טובים, אבל שזה פשוט לא מתחבר לי אבל משהו בתוכי יודע שיגיע יום ואני אתחבר. זה קרה לי עם עמיר לב, זה קרה גם עם האחרים ובשבת זה קרה עם אביב גדג'.
אח שלי שומע אותו כבר שנים אז בשבת הלכנו איתם להופעה וזהו, זה קרה. החיבור הזה. האנרגיות על הבמה, הנגנים המעולים, המילים, העוצמה. אני זוכרת שחשבתי שהנה זה משהו ששווה לחיות בשבילו.
מאז הדיסק מתנגן אצלנו כל הזמן, עד שאתמול הפייסבוק הודיע על מותו של בלחסן והדמעות התחילו אוטומטית לזלוג לי ולא הפסיקו הרבה זמן. וזה למרות שלא הכרתי אותו, בטח לא אישית אבל גם לא יצירתית. לא מקרוב בכל אופן.
כמי שהולכת כל השנים על סף ה"מחלה" ולצידה הקשר שלי עם מה שנקרא היום מתמודדים ועם המשפחות שלהם הוא קשר של משפחה מורחבת.
והפיד מוצף בהספדים וכולם קוראים לזה מחלה. בארץ קראו כתבו שהוא היה יוצר מוערך שביטא את עולמם של פגועי הנפש. אפילו ההתייחסות למוות שלו (שהיה או לא היה התאבדות) נשמע לעתים כמין - עכשיו הוא מצא שלווה שקודם לכן לא היתה לו. 
שוב, אינני מכירה את בלחסן ולא את סיפורו הפרטי ולא את החיים שלו, אז מראש אני אומרת שמותו הוא טריגר לפוסט הזה ולא נסיון לנתח אותו באיזה שהיא דרך. אני לא אחת שמנתחת אנשים, בטח לא אנשים שהם לא אני. 

אבל כל הסיפור הזה של פגועי נפש ושל מחלה ושל ההרחקה הזאת. הכאב הגדול הזה הוא שלם, הם התמודדים. אצלנו הכל בסדר. פעם חברה שלי ספרה כמה שירים יש בעברית שאומרים - אצלי הכל בסדר. 
כי להיות בסדר זה העיקר. להיות נורמלי ושמח ושהחיים שלך יהיו טובים.
כי בעולם הפסיכולוגי שאנחנו חיים בו אם נפצעת ואתה מדמם זה בגלל שאתה לא יודע להתמודד, והאשם הוא בך ולא בפוגע. ולפעמים הפוגע הוא בן אדם או אירוע אחד ולפעמים הפוגע זאת החברה והעולם וכל מה שסביבנו. והרבה פעמים אני חושבת שאנחנו הנורמלים היחידים. 

להיות הלום קרב נראית לי כמו תגובה נורמלית ביותר למצב מטורף ולא הגיוני של מלחמה
להיות בדיכאון כי אתה בן ארבעים ופתאום אתה מבין שאולי לחיים האלה שלך אין בעצם טעם
להיות בן 16 שמיואש מהחיים כי הוא רואה את המבוגרים ואיך החיים שלהם נראים והוא אומר לעצמו - האם בשביל זה?

להיות נורמלי זה לקום בשמחה כל בוקר וללכת לעבודה של כך וכך שעות ולשתוק כשמפטרים אותך ולחייך בנימוס למנהל בנק שסוגר לך את האשראי. להיות נורמלי זה להסתגר בבית שלך ולא להציץ לראות מה קורה אצל השכנים ולסתום את האזניים כשאתה שומע צעקות. להיות נורמלי זה לחיות את החיים הבורגניים שלך, לצפות בטלוויזיה ולהרוויח מספיק בשביל נסיעה שנתית עם הילדים לחו"ל. 
להיות לא נורמלי זה להיאבק, להיות מיואש, ללכת כמו אדיוטית להפגנות למרות שזה לא עוזר וגם לא יעזור. 
אני לא הצלחתי למצוא אנשים ונשים שמסתכלות על המציאות דוגרי ולא מוצאות את עצמם בימים של חוסר רצון לצאת מהמיטה. 

והביקורת שלי חס וחלילה היא לא על אנשים שקוראים לעצמם מתמודדים או פגועי נפש או חולים. יש כנראה עוצמות שאפילו אני לא מגיעה אליהן, ואולי יש חומרים כימיים במוח ואולי אנשים גם נולדים ככה ואולי לא. הביקורת שלי היא על המרחיקים שאומרים לעצמם - אה, הוא חולה. זאת הסיבה שקשה לו. ולא שהעולם הזה לפעמים כל כך מסריח שאין לאן לברוח מזה. סליחה על הבוטות. 

החופש שהיה לבלחסן להגיד הכל הכל הוא גם בזכות התווית הזאת, כי מי שכבר מאושפז ממה כבר יש לו לפחד? שידעו? ממה יגידו השכנים? 
בעולם של הכל בסדר הדבר השפוי הוא להיות משוגע כדי שתוכל לצעוק ולהגיד הכל ולכאוב ולא להעמיד פנים. ואלוהים, כמה שזה מפחיד. 

יהי זכרו ברוך



יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

פסיפס - נועה בן אור

אחרי המון זמן שלא כתבתי כאן המלצה, אני שמחה לחזור למנהגי הישן..
אני עושה זאת בעקבות שבוע אצל ההורים שלי (לכבוד החופש הגדול כמובן). אמא שלי בנסיונותיה לנתק את הבנות מהטלווייזיה ואותי מהמחשב הזמינה אותנו לסדנת פסיפס אצל נועה בן אור, שהסטודיו שלה ממוקם במושב יעד איפה שבמקרה או שלא במקרה גם הבית של ההורים שלי (זאת אומרת בית ילדותי) ממוקם גם הוא.
בשמחה צעדנו בשבילי המושב לכיוון הסטודיו (למי שמגיע ברכב - הכניסה משולטת היטב בכניסה למושב).
ישבנו לנו בחדר מסביב לשולחן גדול וכל אחת מאיתנו הכינה פסיפס.
היה נעים, וכיף עם מוסיקה טובה והמון המון חומרים. שוב חשבנו על חוכמתה של קלמנטיין (שדרך אגב בדיוק יצא ספר נוסף על עלילותיה) שזאת לא בעיה לבחור מה כן, זה הרבה יותר קשה לבחור מה לא.
אבל אי אפשר להספיק בכמה שעות את הכל, אז בסוף בחרנו משטחים ובחרנו חומרים והתחלנו לשבור ולהדביק.

היתה פעם סצנה בסדרת הקאלט שלי "הפוך" שבה אורנה פיטוסי מגשימה לי חלום וזורקת על הקיר ומנפצת את כל כלי האוכל שלה. אז אמנם אצל נועה לא מנפצים את הכלים על הקיר אלא עם פטיש (בתור בד כדי שלא יעופו עלינו חלקיקים), אבל בכל זאת יש בזה מין החוויה - לקחת כוס (שבורה במקצת מראש בד"כ) ולנפץ אותה לרסיסים עם פטיש.
אני גם התלהבתי מהרעיון של לקחת משהו עם נפח (כאמור כוס) ולהפוך אותו למשהו שטוח (כלומר פסיפס). אולי זה נשמע טפשי אבל אותי זה מרגש.

זהו עלינו. הנה כמה פרטים פרקטיים יותר - http://www.psefas.com/
אפשר לעשות אצל נועה סדנאות חד פעמיות ליחידים וגם למשפחות. בילוי מעולה עם הילדים והילדות אבל גם בילוי מעולה לעצמכן. יש אצלה גם חוגים והיא יכולה גם להגיע לסדנאות אליכם. בקיצור - כנסו אל האתר שלה ותוכלו לראות שם את הכל, כולל יצירות מקסימות שלה.

הנה היצירות שלנו -