יום שלישי, 5 במרץ 2013

עיר לכולנו - מה יכול להיות פה אחרת

אחד מהרווחים הגדולים שקיבלתי מלהיות פעילה בעיר לכולנו לפני הבחירות התל אביביות הקודמות הוא להבין כמה הרבה ראש עיר (ועירייה) יכולים לשנות את החיים שלנו.
הבחירות הכלליות נראות תמיד חשובות יותר, משפיעות יותר. אנחנו יודעים כל מה שאפשר על המפלגות וחושבים ומתלבטים והולכים להצביע. אבל בחירות מקומיות נראות כמו משהו לא כל כך חשוב.
המשבר שלי בבחירות היה ביום הבחירות עצמו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת וחלוקת פליירים ברחוב בכל זמן פנוי, כשראיתי את כל האנשים שמגיעים לקלפי אדישים, מהססים ומחליטים ברגע. ואלה הם עוד אלה שטרחו להגיע.
אם היינו מפסידים לחולדאי כי באמת היתה לו קבוצה גדולה כמו שלנו לפחות של מאמינים אדוקים שרצים איתו את כל הדרך, זה לא היה קשה כמו ההפסד הזה לאדישות.

עוד פחות משנה מגיעות הבחירות המקומיות הבאות. כמה מהר עברו השנים האלה, וכמה מעט השתנה (לטובה) בעיר הזאת.

אז לכבוד הפעילות הנמרצת והמתחדשת של עיר לכולנו אני רוצה לתת בכמה נקודות תמונה של איך זה יכול להיות אחרת אם אנחנו (אנחנו זאת אומרת גם אתם) נהיה שם למעלה בבניין הוא עם החלונות הרבועים.

אני גרה במזרח העיר, בשכונת התקווה. אז בשבילי אחד הדברים החשובים הוא שאני אוכל להגיע בקלות למרכז העיר ועוד יותר חשוב מכך - שאוכל למהר לחזור הביתה כשנמאס לי מההייפ. אז אוטובוסים. לא רכבת קלה ולא רכבת תחתית. יותר קווים, בתדירות יותר גבוהה (תדמיינו לחכות 5 דקות לאוטובוס במקום 50) והרבה יותר בזול.

אני עצמאית ויוצרת וככזאת אני לא מרוויחה מספיק בשביל להרשות לעצמי סטודיו. אפילו לא בשותף. תדמיינו עכשיו איזה קומפלקס (זה יכול להיות בכל אחד מבנייני העירייה הנטושים יותר או פחות) שיש בו סדנאות אומנים בחינם, כן בחינם. העירייה יכולה אפילו להרשות לעצמה לתת מילגות קטנות לאמנים שם ומה שיותר חשוב היא יכולה לייצר מרחב שהוא זול ועם ניראות גדולה. תדמיינו את עצמכם כקונים/צרכנים מגיעים לקומפלקס כזה ויכולים לפגוש את האומנים, סופרים, מעצבים, מעצבי אופנה וכו' שאתם כל כך מעריכים. ודמיינו למשל כל יום שישי בבוקר שכל מי שרוצה מהאמנים שם ואולי גם מבחוץ שם דוכן ומוכר את התוצרת שלו. בלי לשלם 400 ש"ח לערב רק בשביל הזכות למכור (כמו שקורה עכשיו כשיש מזל וקורה איזה שוק מעצבים).

מה עוד? ילדים. הפער הבלתי נתפס הזה בין כמה שהמדינה הזאת מעודדת אותנו ללדת לכמה ברגע שילדנו עכשיו זאת האחריות שלנו בלבד. עם כל ההוצאות, וחיפושי הגנים ובתי הספר או אם אתם בבית עם הילדים למצוא איפה אפשר להיפגש כי הדירות שלנו קטנות מידי ולפעמים יש חורף בחוץ. גנים עירוניים טובים עם הרבה כוח אדם ומעט ילדים הוא לא דבר בלתי אפשרי בעיר עשירה כמו תל אביב. לו רק הכסף ירד לו מה"עיר" לגנים. ולא רק מגיל שלוש, אלא מגיל צעיר.
ותמיכה בהורים טריים - לא רק ג'ימבורי וחנויות מותגים לתינוקות. אני רוצה מעין דיאדה בכל שכונה. דיאדה שמסובסדת על ידי העירייה כך שכולנו נוכל להרשות לעצמנו לבוא, להתייעץ, לשחק, לשבת ולדבר עם הורים אחרים, עם אנשי מקצוע. שהילדים שלנו יכולו לזחול ולקפץ ביחד גם בלי ללכת לגן.

עוד?
הקלות אמיתיות בארנונה וישלמו על זה יושבי המגדלים
קבלת פנים אמיתית ותומכת באנשים שמגיעים לכאן ממדינות רחוקות. תקראו להם מהגרי עבודה, תקראו להם פליטים. בשבילי הם השכנים שלי שמגוונים לנו עוד יותר את המדינה. עירייה לא גזענית יכולה לעשות את החיים של כולנו טובים

מרכז גאה - אם כבר יש אז למה לא? אבל בואו נהפוך אותו להיות ממתנ"ס שמעודד פונדקאות ומשקיע במשחקייה (בתשלום כמובן) למקום שבו פעילות פוליטית להטב"קית יכולה להתקיים. מקום (שוב פעם - בחינם) לארגוני הקהילה אבל גם להתאגנויות זמניות, למפגשים. מרכז עם לסביות בצמרת, עם נראות טרנסית, עם מאבק על הדברים החשובים לנו באמת כמו המלחמה באיידס ובזנות של נערים. מקום שאפשר לעשות בו שיח אמיתי על למי יש בקהילה הזאת כוח מה הוא עושה או לא עושה עם הכוח שלו. אני רוצה מרכז שיהיה בית לכל מי שמתלבט, למי שנזרק מהבית (ילד או מבוגר). לא מרכז של happy happy כי החיים שלי בתור לסבית לא שמחים כל כך כל הזמן.

אני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל אולי הגיע הזמן שתפתחו אתם את המחשב או את המחברת ותתחילו לחלום איך אתם רוצים לראות את העיר שלכם. אל תהססו. לפנטזיות יש המון מקום
ואינשללה בקרוב נהיה שם למעלה בקומה המי יודע כמה והפנטזיות שלנו יהפכו למציאות.

לפני כמה שנים נסענו היינו בברזיל ונסענו לקוריטיבה לראות מה ומי והדבר שאולי הכי הדהים אותי זאת ההרגשה הזאת של עיר שבה העיר היא בעד התושבים ולא נגדם.