יום רביעי, 25 ביולי 2012

דף חדש

אני לא יודעת מה הרחיק ממני חברות יותר - הגירושים או הלסביות. ההתנהגות שלי או הפחדים שלהן? ואולי זה הצורך שלי לעשות הפרדה ברורה בין מה שהיה לפני למה שהיה אחר כך. אולי זו אני שבלבל אותי הערבוב הזה.

אתמול אחרי הרבה זמן שזה לא קרה באו אלינו חברה והילדים שלה. שכחתי כמה זה חסר לי.

הייתי הרבה זמן במצב של הישרדות. לפני חודש החלטתי שאני לא יכולה ככה יותר. עוד קצת הישרדות ואני מתפרקת. לא לקחתי בחשבון שדווקא הויתור על מצב הישרדות יוביל להתפרקות אבל די. הנה. גם מזה אני יוצאת. לא רוצה יותר רחמים עצמיים, מרירות וכעס.

אחד הדפוסים שאני זיהיתי אצלי וגם אצל כמה לסביות אחרות (לא רוצה להגיד שזה אצל כולן. קטונתי להכללות כאלה) זה שאנשים אחרים הם המרכז. סטרייטים. להיות סופר מודעת למה אנשים מסביבי רוצים וצריכים, לא לשים לב למה אני רוצה. אולי זה קצת לחיות את החיים דרך אנשים אחרים, אולי זה חוסר הקבלה בלגיטימיות של עצם קיומי.
יש משהו ברעיון שאם המשפחה שלי והחברים שלי וכל הסובבים שלי (טוב, לא כולם. רובם) קיבלו את זה שאני לסבית, זאת אומרת אף אחד לא אמר לי - וואהו, זה נורא. אלא כולם הגיבו ב - לי אין בעיה עם זה. אפילו אם זה לגמרי נכון, שוב זה חוזר לזה שהסטרייטים פה הם העיקר.
הקושי בלהיות לסבית אמור להיות קשור בצורה מוחלטת לאיך הסביבה שלנו מקבלת אותנו - ההורים בעיקר.

אבל לא. יש פה גם אותי. יש פה את איך זה בשבילי להיות לסבית. עכשיו אני זאת העיקר, ולא אתם.