יום שבת, 19 בינואר 2013

אני מצביעה חד"ש

כשהייתי צעירה יותר תמיד אמרו לי ועלי שאני נאיבית. שאיך אפשר בלי מלחמות, כיבוש, מעמדות. ואני, למרות שידעתי שאני צודקת, האמנתי להם באיזה שהוא מקום. האמנתי להם שאני חושבת שיכול להיות עולם טוב רק בגלל שאני בת 16. אחר כך הייתי בת 18 ועדיין חשבתי אותו דבר. התגייסתי כי אז לא ראיתי אופציה אחרת אבל בכיתי כשהייתי צריכה להחזיק נשק ובכיתי כשראיתי חיילים צועדים שמאל ימין. אח"כ הייתי בת עשרים ועשרים ושתיים ועשרים וארבע ולמרות שנהייתי טיפה יותר מבוגרת הדעות שלי לא השתנו. להיפך, המציאות הלכה והוכיחה לי שאני צודקת.
אחר כך במלחמת ג'נין התחלתי ללכת להפגנות וגיליתי להפתעתי שיש עוד אנשים שחושבים כמוני, ולא סתם, הם מבוגרים! מבוגרים ורציניים עם מקצועות אמיתיים כמו רופאת עיניים והם חושבים ממש כמוני.
כשגיליתי את חד"ש הבנתי סופית שאני לא לבד באמונות שלי, בתקוות שלי, בידיעה שלי שהעולם יכול וצריך להיות לגמרי אחר. שהרע הוא לא הכרחי ולא טבעו של העולם אלא בחירה שאנשים עושים.

 לקראת הבחירות הקרובות פעם ראשונה שלא היה לי ברור לי אני מצביעה. חשבתי על אמסלם כי באמת אני חושבת שאחת הרעות החולות במדינה היא שאין לפחות חמישים אחוז חברי כנסת מזרחיים (עם דרך המחשבה הלבנה לא נגיע רחוק), חשבתי ארץ חדשה כי גם אני רוצה לנפץ חלונות ולריב עם כולם וגם לי נמאס. וחשבתי על בל"ד ואפילו התלבטתי על שלי, כי בכל זאת מירב מיכאלי חייבת להיכנס לכנסת, אבל בסוף חזרתי הביתה. הבנתי שכדי לעזוב בית צריך יותר מזה. חד"ש היא המפלגה גדולה, עם היסטוריה של שנים של שותפות ערבית יהודית והגיע הזמן שכולם ובעיקר מי שרואה עצמו שמאלני יבין שמדינה הזאת אין אופציה אחרת.
אז נכון, אין בה נשים במקומות הראשונים וזה מרגיז, אבל גם אין לסבית בשום מפלגה במקום ריאלי ובכל זאת אני לא שמה פתק לבן.

לכו להצביע