יום שלישי, 18 ביוני 2013

14 שנה אימא

היום לפני 14 שנה נהייתי אימא.
או אולי יותר נכון לומר שהיום לפני 14 שנה ילדתי את נעמה ומאז אני כביכול בתוך המשבצת הזאת שקוראים לה "אימא".
אני. בתוך משבצת?

אז שלוש  ילדות קוראות לי ככה, ובדף קשר של בית ספר אני רשומה תחת הכותרת, ואפילו רופאת השיניים קוראת לי "אימא" אבל מה זה אומר?
אני מתעסקת בנושא הזה הרבה, גם כי זה פשוט בגלל שהתפקיד הזה מעסיק אותי כמות נכבדה מהזמן, גם כי יש לי בשנים האחרונות כמה חברים ואהובה אחת שלא רוצים ולא רצו ילדים אף פעם והעיסוק שלהם בנושא מאתגר אותי, וכמוהו גם העיסוק בנושא של להטב"ים מסביבי והמאמצים הגדולים שעושים כדי להיות הורים.
אז מה זה אומר?

איכשהו ככל שאני מתבגרת והילדות שלי נהיות יותר גדולות אז התפקיד הזה שלי, ה"אימא" נהיה יותר ויותר תמוה בעיני. איך זה יכול להיות שאני היא כל הדבר הגדול הזה? אולי זה מה שמתכוונים שאומרים שהשלם גדול מסך חלקיו?
איך זה שכל מה שאני אומרת, צועקת, כועסת, בוכה, מקשיבה, לא מקשיבה, מתלבשת כמו שצריך או לא, שלא לדבר על מתגרשת ויוצאת מהארון.. איך כל זה יהפוך להיות יום אחד על ספת הפסיכולוג ל - אימא שלי.. ככה וככה וככה וככה ו..

לפני כבר די הרבה שנים חבר שלי היה מוטרד בשאלה מה הילדה שלו תגיד עליו כשהיא תהיה גדולה. ואני אמרתי ליד הילדות - אה, עלי לא יהיה להן שום דבר רע להגיד.
אני חושבת שפרץ הצחוק שיצא משלושתן הוא הסימן שאני עושה משהו טוב, וכמה שזה ישמע משפט שמסתבך בעצמו (בטח יש לזה שם בספרותית) - שאני אימא שלא לוקחת את התפקיד שלה בכובד ראש כמו שראוי לקחת אותו בחברה שלנו.
עדי אומרת שאני אנרכיסטית באימהות שלי.
אולי זה נכון

שוב אני מדברת רק על עצמי. זאת הזדמנות, למרות שפומבית למדי אני מודה, להגיד כמה מזל יש לי עם נעמה בתוך החיים שלי. שלימדה אותי איך נראה בן אדם שהוא עצמו במאה אחוז כל הזמן. שלימדה אותי איך מותר לי להתלבש, וכמה אפשר להיות בטוחים שכולם ממש אוהבים אותך. זאת חוויה לגמרי אחרת להיות אימא של בת 14, לראות איך אחרי שהפכת מתינוקת לילדונת לילדה עכשיו את הופכת למשהו אחר שאפילו אין לי מילה בשבילו.
אוהבת אותך