יום שישי, 24 ביוני 2011

פיש א בוק

http://www.fishabook.com/

מתוך האתר -

FishAbook מאפשר החלפת ספרים בין אנשים בכל העולם ובשפות שונות.
רבים מאיתנו מחזיקים המון ספרים (ספרי קריאה, ילדים, לימוד ועוד) במצב מצוין שאף אחד בבית כבר לא קורא, והם פשוט מעלים אבק על המדף. באותו זמן, אנשים אחרים שאנו מכירים רוכשים ספרים אלה בדיוק בחנויות. FishAbook מאפשר לאנשים בכל העולם לשתף את מדף הספרים שלהם עם אחרים ולקבל ספרים מבוקשים בתמורה לספרים שכבר נקראו – והכל בחינם.
מסתבר שלמעלה מ-90% מהספרים שאי פעם תרצה לקרוא נמצאים ממש מתחת לאף שלך: אצל חברים, משפחה, מכרים לעבודה או ללימודים, או אנשים שגרים במרחק הליכה קצר מביתך. לכן, אנחנו מעודדים החלפה עם אנשים אלה: אנשים שממילא אתה פוגש, ובקלות תוכל לקבל מהם ספר שמצא חן בעיניך, או לתת להם ספר מבוקש.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

חתונה

בן דוד שלי בן התחתן עם אהובתו יעל ביום חמישי האחרון.
היתה חתונה מקסימה, בחצר של ההורים בעמוקה. מוסיקה, אוכל, אנשים יפים.
ואני הייתי עם אהובתי, פעם ראשונה ממש כלסבית מחוץ לארון בארועי משפחתי גדול,
פעם ראשונה בחתונה מאז הגירושים.
ואיך שהוא כל הסיטואציה עוררה אצלי מחשבות חדשות.
תמיד אני תוהה למה אני כל כך מתרגשת מחתונות. למה כמעט תמיד יש לי דמעות בזמן החופה.
מה אני כל כך אוהבת בזה,
אז דבר אחד הוא שאני אוהבת את הרגע הזה שבו הזוג לגמרי לגמרי מאמין בטוב של העולם,
באופטימיות של להיות מבוגר, בהבטחה של החיים. בלנצח הזה.
ואני חושבת שלמרות שכולנו יודעים שלא תמיד לנצח זה לנצח, באותו רגע זה לגמרי אמיתי ולגמרי כנה.
זה כמו שילד מתרגש מלהכנס לכיתה א'. זה שהוא ישנא את בית ספר בכיתה ח' לא אומר שההתרגשות הזאת לא היתה כנה.
חוץ מזה - זה נראה לי רעיון טוב ושמחה גדולה לחגוג אהבה. כשיש אהבה אמיתית זה באמת סיבה למסיבה.
ובדרך חזרה מהחתונה (שלוש בלילה, ואני רק מנסה לשכנע את עצמי לחכות עם לעצום את העיניים) הבנתי מה הבעיה שלי עם חתונות. הבעיה היא שחוגגים רק את האהבה הזאת. את האהבה הזוגית, שמין הסתם תוביל להקמת "תא משפחתי" - אותה מסגרת שאמורה להיות המסגרת החברתית והאנושית החשובה לנו במיוחד,  ושתגרום לנו תוך התמקדות בה גם להתרחק מבני אדם אחרים.
אז אני אומרת בואו נחגוג אהבות! בואו נעשה "חתונות" עם החבר הטוב, עם הבת דודה, אולי יחסים עם ההורים, או עם השכנה
חתונות שבאמת חוגגות אהבה ולא מכניסות בתוכן גם את מסכת הציפיות לילדים, למשכנתא, למבוגרות, יוכלו להיות לא מבודדות ומשמחות בצורה שלמה.


יום רביעי, 8 ביוני 2011

גאווה



יוני החל לו, ואיתו חודש הגאווה, מצעדי הגאווה בתל אביב ובחיפה,  פסטיבל הקולונוע הגאה ועוד ועוד.
העיר כבר מקושטת בדגלים המהממים שלנו, ובשבילי זו הזדמנות לכתוב כאן כמה הרהורים בנושא.
אני יש לי בעיה, כל חג שחולף אני שוב שמה לב שלא הספקתי - לשלוח שנים טובות, להכין משלוחי מנות, להתארגן על תחפושות בזמן, והנה השבוע מצאתי את עצמי מוקפת בבנותי, מכינות מגנטים של דגל הגאווה, וצמידים, והכל בשמחה גדולה כזאת ובכלל בלי שהתכוונתי.
ו

זה גרם לי לחשוב שוב משהו על זהות.
אתם זוכרים בתנועה ובבית הספר את השאלה האינסופית - מה את יותר - יהודיה או ישראלית?
אז אחרי הרבה שנים אני סופסוף מבינה שאני קודם כל לסבית.
וככזאת, קצת קשה לי להרגיש מאד יהודיה, או ישראלית. וקל לי להרגיש שייכות עצומה ללסביות בברזיל, באירופה, בפלסטין. יש משהו מאד מאד חזק שמשותף לי איתן.
השבוע זכיתי לשמוע בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב דוברת של עסוואת - ארגון לסבי טראנסג'נדרי פלסטיני ולקנות ספר שהן הוציאו עם סיפורים אישיים. רק התחלתי לקרוא את הסיפור הראשון ודמעות חנקו לי את הגרון. כמה מדויקות המילים שמתארות את האהבה שלי. שלהן.

אנשים בסביבתי לא מבינים על מה המהומה. בשביל מה אני צריכה מצעד. בשביל מה אני צריכה צמיד על היד, ומגנט על המכונית. למה אני מאוכזבת שאף אחד מהם לא חושב לבוא למצעד או לפחות לפסטיבל הסרטים.
אני כזרה בתוך המשפחה שלי.
לפעמים אני מצטערת שאין לי צבע אחר. ורוד נניח? שיהיה ברור שאני אחרת. שאני לא מאותה מדינה שהם.
 ואחרי שנים של להיות מרוכזת בכל הסטרייטים סביבי (יותר נכון הסטרייטיות), הגיע הזמן שלי להיות מרוכזת בי. בי ובקהילה שלי, אני רוצה להשקיע את האנרגיה שלי בלהתחיל לחיות כלסבית, בלבנות לעצמי קהילה, בלמצוא את האומץ להתחבר ללסביות אחרות, בלמצוא את האומץ לאהוב את האישה שאני אוהבת. אחרי שאני אעשה את זה, אני מאמינה שגם אמצא את האנרגיה לקבל את מי שאני אמורה לשמוח שמוכן לקבל אותי,

ושוב אני מוצאת את עצמי כל זמן הכתיבה מהרהרת מה יחשבו אלה שיקראו את זה - הסטרייטיות כמובן. אולי גם כי עדיין אני ילדה בת 10 שלא מאמינה שיש עוד לסביות בעולם חוץ ממנה.

הנה זה בא - אירועי חודש הגאווה