יום ראשון, 20 ביולי 2014

אל תקראו לי ישראלית

אל תקראו לי ישראלית יותר. אני פלסטינית יהודיה ממוצא פולני וליטאי, עם אבא ששומע מוסיקה בצרפתית ואימא שקוראת ספרים מכל העולם.
אני פלסטינית יהודיה שמדברת עברית, שלא יכולה לגור במקום אחר כי עברית זה החיים שלי והערבוב הזה של מזרח ומערב שיש פה הוא החמצן אותו אני נושמת.
אל תקראו לי ישראלית כי ישראל לא באמת קיימת, אי אפשר להמציא מדינה והניסוי הזה של להיות יהודים לא כמיעוט פשוט לא עלה יפה. היו להם רעיונות יפים, באמת שהם לא שמו לב שיש כאן אנשים אחרים וכשהם שמו לב כנראה כבר היה מאוחר מידי לסגת אז הם גרשו את רובם ונטעו עצים על החורבות כדי שלא נשים לב.
אז עכשיו אנחנו שמים לב ומי שיכול פשוט בורח מכאן. ברלין, מנצ'סטר, אמריקה.
אני לא רוצה לברוח מהכיבוש הזה. אני רוצה פלסטין ולהיות יהודיה בפלסטין ולא אני לא מפחדת להיות כאן מיעוט ואני לא חושבת שרוב  מוסלמי הוא סכנה בשבילי.
אני יהודיה ערביה, שחיה בפלסטין. השורשים שלי לא כאן אבל כבר מזמן שאני לא אירופה. לא פאריז ולא לונדון, לא ברלין ולא וינה. אני לא מדברת בשקט ואני אוהבת בלגן ואני לא חיה לפי שעון לא קובעת פגישות עם חברים חודשיים מראש.

בתור לסבית יש לי את הפריבילגיה לא להיות שייכת לשום מדינה. אני רואה את ההומואים האלה שמנסים בכל כוחם להוכיח כמה הם ישראלים, מסתובבים עם חולצות של איגי בעזה. אתם לא רואים איך אתם מביישים את עצמכם?

יום שני, 7 ביולי 2014

אל תלכו - פנייה לחיילי המילואים

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה וכמו עכשיו הגיעו צווי השמונה לחיילי המילואים , השכן שלנו דפק בדלת להיפרד. היה בו משהו שרצה שנגיד לו לא ללכת. אבל לא אמרנו, כי זה לא התפקיד של העורף. חיבקנו אותו ואמרנו לו להיזהר אבל לא אמרנו לו שלא ילך. אחרי חודש הוא חזר, אחרי שאיבד מלא חברים שם. אני זוכרת גם איך הוא התנצל שהוא לא חוזר לעצמו מיד.

כולנו יושבים בבית חסרי אונים מול הממשלה שמכניסה אותנו לעוד בוץ ועוד בוץ, שזורקת טילים על בתים בעזה ומגייסת שוב חיילי מילואים.
בעצם כ"עם" יש לנו שני כיווני השפעה עיקריים על הממשלה. אחד הוא הבחירות, ואז אנחנו יכולים כל שאר הזמן להגיד - אבל אנחנו הצבענו שלום ואשמים מי שהצביעו שוב לביבי ולימין. אבל יש את הדרך השנייה שהרוב נוטה להתעלם ממנה והיא פשוט לא ללכת כשקוראים לנו. כשקוראים לכם.

אז כל מצביעי השמאל הציוני של מרצ והעבודה שאוהבים לעשות לביבי נו נו נו - אל תלכו. במקום לבכות על המצב אל תעשו אותו. כנראה הימין שמילא את רחובות ירושלים בקריאות מוות לערבים הוא לא בדיוק אותו ציבור שמאכלס את המטוסים היוקרתיים של צה"ל שברגעים אלה מייצרים הרבה יותר מהרוג אחד וכנראה שגם מי שנהרג מפצצה נשרף למוות. ואני מודה שאני לא יודעת מה הולך היום אבל לפחות בזמני את ה"יחידות המובחרות" מילאו "מיטב בנינו" מצביעי מרצ שמאלנים יפי נפש אוהבי ערבים שעשו מה שאומרים להם, תפסו מבוקשים, הרסו בתים של "מחבלים" ולא שאלו שאלות מיותרות.

1500 חיילי מילואים זה כנראה לא הרבה, וזאת בטח גם רק ההתחלה. אבל אם 1500 אנשים היום יסרבו ללכת לפעולות הנקם חסרות ההיגיון של ביבי וחבריו זאת תהיה אמירה. אמירה יותר חזקה, יותר אמיצה ויותר משמעותית גם משני מיליון מפגינים.
לפני כמה שנים, נדמה לי שזה היה סביב המלחמה בג'נין כשהטלווייזיה החברתית עשתה כתבה על סרבנות וזכור לי שם בחור אחד שאמר שהוא עשה הרבה דברים מסוכנים כשהוא היה בצבא. לבנון, שטחים, מלחמות. אבל הדבר הכי אמיץ שהוא עשה בחיים היה לסרב.

בשביל גבר ישראלי לסרב לבוא כשהצבא קורא לו הוא מעשה אמיץ. זר לא יבין זאת. תנסו להסביר את זה לחברים שלכם בחו"ל ובטח שלפלסטינים והם לא יבינו מה הבעיה. אתה נגד מלחמה? אל תלך. אבל יש משהו בציונות הזאת שנכנסה לנו לוריד שמשבשת עלינו את דעתנו.
בשביל המעשה האמיץ הזה גברים צריכים את הנשים בסביבה שלהם. הם צריכים את הנשים שלא יהיו עורף חם רך ואוהב שמחכה בבית ומכין להם מרק כשהם באים לחופשה. הם גם לא צריכים את הנשים שיבכו על זה שהם הולכים ולא ישנו בלילה כל עוד הם שם והם אפילו לא צריכים את הנשים כדי שיתאבלו עליהם כל החיים אם הם חס ושלום לא יחזרו משם.
הם צריכים את הנשים שיגידו להם לא ללכת. הם צריכים את הנשים שיגידו להם - אתם חשובים והחיים שלכם יותר חשובים. יותר חשובים מאדמה, יותר חשובים מהכבוד של ביבי ואפילו יותר חשובים מהכבוד של צה"ל. אתם חשובים והדעות שלכם חשובות וזה שאתם לא רוצים מלחמה זאת סיבה מספיק טובה כדי לא ללכת.
הם צריכים את הנשים בסביבה שלהם חזקות. את האימהות שלהם, האחיות שלהם, החברות שלהם והנשים שלהם - כל מי שלא רוצה שהגבר שהיא אוהבת יהרג - אל תתנו להם ללכת.

וכשהשכן שלכם בא להגיד לכם שלום תגידו לו לא ללכת.
בלי חיילים אין צבא ובלי צבא אין מלחמות. זה ככה פשוט.