יום שישי, 3 בספטמבר 2010

הרהורים עכשווים

לא להאמין שאת כל זה כתבתי לפני 8 שנים. 8 שנים?
וכאילו שום דבר לא השתנה.
רק מה שכתבתי אז על נעמה נכון עכשיו לאיילה.
ונעמה - שוקולד? לא אוכלת שום דבר? טלוויזיה?
נעמה בת 11 עכשיו ושום דבר מכל אלה הוא כבר לא חלק חשוב מעולמה.
את מקומה מול הטלויזיה תפסה איילה, וגם את ה"תקני לי ממתק" אני כבר לא שומעת ממנה.
יכול להיות שזה עבד?
יכול להיות שחוסר ההגבלות של אז באמת הובילו לכך שהיום היא לא צריכה את כל אלה?
ולמה אני כל כך מתפלאה שמה שהאמנתי בו תמיד באמת קרה?
ולמה כמו מההתחלה אני דואגת לאיילה. שרואה עוד ועוד טלויזיה ושאוכלת רק מתוק.

תסלחו לי אבל אני לא מצליחה להפסיק

נדמה שכל העולם נגדנו. בכל פינה פיתויים ואנחנו כמו שומרי ראש מציבים את עצמנו בתווך להגן על הנשמות הטהורות.

נכנסים למכולת או לסופר ובכל פינה הממתקים מפתים בשקיות מרשרשות. המתוקים, המלוחים, צבעי המאכל, החומרים המשמרים. כל מה שאני לא רוצה שתאכל מזמין כל כך. למה לא אורזים את הירקות באריזה צבעונית נושאת פרסים?
ובטלוויזיה, דוגמניות רזות עד שקיפות מגישות מסרים שאני לא רוצה אצלי בבית. גם הם כמו ממתקים באריזה נוצצת ומרצדת שאי אפשר לעמוד בפניה. הערצת המראה, הכסף והשטחיות. אפילו הסרטים המצוירים רווים באלימות. שלא לדבר על הפרסומות.

ואם עושים את הטעות ונכנסים לקניון, השפע קופץ עלינו ומטמטם אותם ואותנו. סיכות קטנות נוצצות, נעליים צהובות, בגדים חדשים. ואין לזה סוף. הסגידה לחומר.

וניסינו להיות שומר ראש טוב. 'לשים גבולות' כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה. ולהגביל – שוקולד אחד ביום. לא אוכלים ממתקים לפני הארוחה.כוס אחת של קולה. רק פעם אחת לראות את הקלטת. רק בין השעות האלה והאלה. לא לפני השינה כי את לא מצליחה להירדם.
ונדמה שההורות מסתכמת בשיטור.

אבל אני מקווה שכוחות החיוב והצמיחה קיימים וחזקים מספיק כדי שנעמה תגדל ותתפתח למרות כל זה.

אולי זאת לא הסביבה המושלמת לילד, אבל זאת הסביבה שלנו עם הטלוויזיה והמתוקים והקניות ואפשר לצמצם את השפעתם המזיקה אבל הם קיימים שם בכל מקרה, ובעצם בכך שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה במניעתם או הגבלתם, אני אולי מגדילה את מקומם בחיי.

כשהפסקנו לשים לב כמה קוביות שוקולד נעמה אוכלת, היא הפסיקה עם רדיפת המתוק מתוק הזה ופחות מלחמה אחת ירדה מיחסינו.





והנה עוד קצת

אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.


היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.

אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.

בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.

ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.



ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.



ועוד כמה דברים שכתבתי מזמן

כשחיפשתי את מה שהכנסתי לפוסט הקודם, מצאתי בדף הבית שלי בבאופן טבעי (כאן) עוד כמה קטעים.


אני רוצה חלוקת תפקידים ברורה. אני רוצה שתיקח על עצמך את כל האחריות הפיסית. זאת לא בקשה גדולה, נכון? אני רוצה שאתה תחליט מה הן צריכות לאכול (לא אכפת לי להכין), תגיד כשצריך לקחת לרופא, תבחר רופאים, שיטות, טיפולים, תיקח אותן (לא אכפת לי לתת את התרופה כשאתה לא נמצא?). לא רוצה לראות רופאים. כל פעם שהולכים לרופא עם אחת הבנות אני מרגישה שקראו לי לחדר המנהל ושהולכים לנזוף בי. אמא חסרת אחריות אני. לפעמים אני חושבת שאם היו נותנים רשיונות כדי להיות הורים, לא הייתי עוברת גם טסט חמישי. אני מתמוטטת מכובד המשקל. אני מוכנה להכל אבל לא לאחריות. אחריות חינוכית כן. אני מוכנה להיות זאת שאומרת מה מותר ומה אסור, שמחבקת כשבוכים, שרבה כשרבים. אפילו מוכנה להיות זאת שישנאו אותה. רק לא האחריות הפיסית הזו. תיקח אותה אתה. אפילו בכסף אני מוכנה להתעסק ולדאוג שלא נחרוג, אבל מענייני בריאות אני נגמרת. אתה מוכן?
כמה שזה ילדותי מצידי לבקש. הרי גם בזה כמו בשאר הדברים אנחנו יחד.


"שמעתי שבמושב מתנהלים דיונים מה עדיף – חינוך ביתי או מסגרת חינוכית". כך אמר לי אחד מהשכנים כשישבנו יחדיו בסוכה.
מעניין למה אנשים לא דנים במה עדיף - להיות צייר או מתכנת, אדריכל או מורה, לגור ביעד או בתל אביב, בפתח תקווה או באשקלון. ברור שלכל אחד יש את הצרכים וההעדפות שלו.
אין דיונים לגבי מה יותר טעים – אבטיח או גויאבה.
מזל שלא כולם עובדים באותו מקצוע וגרים באותו ישוב.
אז למה כשזה מגיע לחינוך אמורה להיות אמת אחת?
למה כל ההורים וכל הילדים צריכים ללכת לבית ספר (זה או אחר) או להשאר בבית?
למה בנוגע לחינוך קשה לאנשים לראות שיש מקום לכל מיני סוגי מסגרות ושיש גם אנשים שמתאים להם בלי מסגרת בכלל?
ואין כאן נכון יותר או טוב יותר באופן גורף לכולם. כי כולנו שונים זה מזה ולכולנו צרכים אחרים.


היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.

 
תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.

איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!



שנה טובה

http://www.youtube.com/watch?v=ni1ToR7mG78

ומשהו שכתבתי לכבוד ראש השנה ב2002 (תסלחו לי שלא מצאתי איזו שנה עברית התחילה אז).


עישנתי אתמול את הסיגריה שהבטחתי שתהיה האחרונה. מחר ראש השנה ואני מאחלת לעצמי שנה טובה.


שאהיה יותר בטוחה בדרך שלי ופחות עצבנית
שלא אצעק אף פעם יותר – על הבנות, על טמיר, על עצמי
שלא יהיה לי משעמם וגם לא יותר מידי עמוס
שיהיו לי חברים טובים ושאמצא את הזמן להיות בודדה
שאצליח לרצות פחות ופחות במקום יותר ויותר (לפי עצתו של הונדרטוואסר)
(היום אני הופכת את זה ללרצות יותר ויותר במקום פחות ופחות)
שנאכל רק אורגני ושלא נתרושש (אני לא מאמינה שכתבתי את זה!)
שנדע מה טוב בשבילנו ושנכבד את זכותם של אחרים לחשוב אחרת
שנמצא איזון
שיהיה לי הרבה זמן. ביחד ולחוד
שאני אצליח לבשל ושהבנות יאכלו
שאני אפסיק לכעוס כשדברים קורים לא בדיוק כמו שאני רוצה
שאדע להעריך את מה שאנשים אחרים עושים בשבילנו ושלא אנסה לשנות אותם או לרצות יותר
שאכיר חברים חדשים ושאדע להיות קרובה לחברים הקיימים
שיחזירו כבר את השטחים ושלא נאבד תקווה
שיהיה שלום ושנעמה לא תגלה שאפשר לתקן את הוידאו.
שנה טובה לכולם. אמן.