יום שבת, 24 בדצמבר 2011

תמונות מהאלבום של סבתא שלי





דרך היוצרים - אומנות מזון ישראלית

http://www.derech-hayotzrim.co.il/

שמעתי עכשיו ברדיו ראיון עם בחור מכפר קיש שמייצר שמן זית. השיחה היתה בעיקר על שמן זית, אבל הוא דיבר גם על יוזמה שלו - דרך היוצרים. הוא אמר שליצרנים עצמאיים קטנים קשה לשווק, לעבוד מול חנויות, להפיץ וכו' ובגלל זה הם התאחדו למותג אחד.
כל כך מוכר לי המצב הזה מהתחום של היצרנים העצמאים מתחום העיצוב והאומנות, שגם בלי להכיר את המוצרים אני מפרסמת את זה בבלוג.
הנה מה שהם כותבים על עצמם באתר -

דרך היוצרים מייצגת את טובי יוצרי הגורמה בישראל, אילו שעדיין לא נחשפו לרשתות המזון הגדולות והממוסחרות. דרך היוצרים היא מיזם גורמה ישראלי גאה המביא את המיטב של טעמי הארץ המופלאה שלנו ממיטב היוצרים העוסקים ביצירתם מחוות, כפרים ומושבים.



















 

יום ראשון, 18 בדצמבר 2011

אצלי הכל בסדר

להיות בסדר

ללכת לבית ספר ולשבת כל היום ולהקשיב (אחרת אתה היפראקטיבי)
בצבא למלא אחר פקודות, לשים את עצמך בצד בשביל המערכת (אחרת את לא משתלבת. "בעייתיית")
ללכת למלחמה ולחזור אחר לתפקד כאילו לא קרה כלום (אחרת אתה הלום קרב)
להתחתן (אם לא אז בטוח שמשהו לא בסדר איתך)
ללדת ילדים (כי חייבים, פשוט חייבים. בעיקר שאחרת אולי תתחרטי בגיל מאוחר, ואז מה?)
לעבוד
לקנות בית
לדאוג שהוא יהיה מסודר כל הזמן (אחרת את "מבולגנת" - לקח לי שנים לקלוט שההבדל בין אנשים מסודרים ואנשים מבולגנים זה שאנשים מסודרים משקיעים הרבה זמן מהחיים שלהם בשביל "לסדר")
זה להצליח להיות מבוגר מתפקד - לקום בזמן, להכין את הילדים לבית ספר, לעשות סנדוויצ'ים, לקחת אותם לבית ספר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, ארוחות בוקר, צהריים, ערב. כלים, רצפה, כביסה. לכבס, לתלות, לקפל, לשים בארון (לגהץ?). בשבתות ללכת לטייל, להיות נחמד לחברים, לא לבזבז זמן. פעם בשנה חופשה משפחתית ושהכל גם יזרום.
לא לצעוק על הילדים (כי אחרת את עושה להם טראומה לכל החיים)
להיות תמיד בסדר.

ואם נמאס לך, אם את אומרת לעצמך (בקול או שבתת מודע) ש- מה? אלו החיים? בשביל זה מגיל אפס "השקיעו" בי כדי שאני אצליח כשאהיה מבוגרת? זאת ההצלחה?
אם נמאס לך, ואתה לא מוכן יותר לקום מהמיטה בבוקר בשביל כל זה אז את דכאוני
ואם נמאס לך ואת מכינה לארוחת צהריים סנדוויץ' כי את באמצע ספר מותח או שסתם אין לך כוח - אז הילדים שלך מסכנים..

וכל אחד חי בבית שלו הפרטי, ולא רואה שגם השכן שלו לא מצליח להסתדר. ומבחוץ זה נראה אצל כולם כל כך נפלא ועובד ומתקתק ויש להם גינה פורחת, ויש להם ילדים שלבושים היטב, ואין להם כלים מלוכלכים בכיור, והם מחייכים ומתפקדים כל כך.


הילדה שלי כשאני אומרת לה - יש בחולצה הזאת מלא כתמים, היא אומרת לי - "זה בסדר" ויוצאת מהבית עליזה וזורחת. כנראה שזה מה שכולנו צריכים לעשות.

יום רביעי, 14 בדצמבר 2011

ביטוח ורוד

התקשרה אלי עכשיו מישהי והציגה את עצמה מאיזה שהיא חברת ביטוח שמיועדת לקהילה הגאה. אמרתי לה - איך את יודעת שאני לסבית? היא ענתה שמילאתי פעם שאלון שלהם. אמרתי לה - מה פתאום? לא מילאתי כזה. היא ישר התבלבלה והיתה נבוכה ואמרה לי סליחה וניתקה.

אז אולי כן מילאתי שאלון כזה, כי בכל זאת היה להם את המספר שלי ובכל זאת אני לסבית (נראה לי גם שאולי מה שבלבל אותה זה אמרתי "לסבית" ולא איזה מילה נקייה כמו - גאה, מהקהילה וכו'), ומי בכלל זוכר מה הוא מילא איפה בכל העולם הזה של השאלונים, ואולי היתה איזה הגרלה באיזה מצעד וברגע של חולשה מילאתי.
ישר הרגשתי לא נעים שגרמתי לה להיות מובכת, לא נעים שאולי שיקרתי

זה מטורף. הם (הם זה אומר כל החברות המסחריות באשר הם) לא חושבים פעמיים לפני שהם פולשים למרחב הפרטי שלי ומשתמשים בפרטים שלי שאין לדעת מאיפה השיגו, כי גם אם מילאתי שאלון בטוח שלא חשבתי שהוא ישמש אותם אחר כך למטרות פירסום. פולשים בשיחות טלפון אבל גם במיילים, בפרסומות ענק בכבישים ובתחנות אוטובוס, פרסומות מטרידות ברדיו.
אבל לי לא נעים שהבכתי בחורה, שלא אשמה שזאת העבודה שלה, שלא חשבה אולי על מה היא עושה?

ועוד שאלה שעלתה לי - האם זה לגיטימי להשתמש כביכול בדיכוי כדי להלחם בקפיטליזם?
הרי גם אם היו מתקשרים אלי סתם מחברת ביטוח הייתי יכולה לכעוס שהתקשרו, ואני לא באמת בארון באיזה שהיא צורה, האם זה לגיטימי לגרום לה להרגיש נבוכה או להבהל מזה שאולי אני בארון?
אני שמחה שעניתי לה כי הקפיטליזם בעיני הוא האויב העליון יותר מכל דבר, וחוץ מזה זה באמת חוצפה להתקשר אלי, למרות שאנחנו כבר כל כך רגילים לחוצפה הזאת בדרך כלל אנחנו עונים בנימוס - אני לא מעוניינת ובזה סוגרת את הסיפור.

אז בחורה חביבה, אם במקרה את קוראת את הפוסט שלי, סליחה אם הבכתי אותך, אבל אולי זה יגרום לך לחשוב ואם זאת באמת חברת ביטוח ורודה, אני מקווה שאולי היא קצת יותר הומנית גם ושתהיה לך האפשרות להעביר את המסר הלאה לבוסים שלך.

יום טוב לכולם
רותי


יום שני, 12 בדצמבר 2011

התאהבות

בדרך כלל מתייחסים להתאהבות בתור משהו דו צדדי. מישהו אחד מתאהב במישהו אחר. אני חושבת שהתאהבות זה לשים לב לקשר שקיים, או שיכול להיות קיים (לפוטנציאל לקשר) בין שני אנשים. לפעמים שניהם מרגישים את זה, לפעמים רק אחד, או אחת.
זה אומר שאם את מתאהבת במישהי או במישהו, את צריכה לסמוך על עצמך שאת יודעת שיש שם משהו. גם אם הצד השני עוד לא רואה את זה, או שנדמה לך שהוא לא רואה את זה. (בטח שאת לא צריכה לחכות שהוא יפעל). את צריכה לדעת ולהתנהג שמה שאת מרגישה הוא אמיתי ושהוא הדדי. שזה קשר בין שני אנשים ולא רגש חד צדדי.

זה נכון לכל סוגי ההתחברויות. לא רק התאהבות. גם אם נראה לכם שהייתם יכולים להיות חברים של מישהו, שהוא מוצא חן בעיניכם, תסמכו על זה שזה הדדי, ושיש שם פוטנציאל למשהו.
בדרך כלל, משום מה, אנחנו מניחים את ההפוך. שמי שמוצא חן בעינינו הוא טוב מידי בשביל שאנחנו נמצא חן בעיניו, ובכלל אנחנו כל כך מפחדים מההשפלה שבסירוב שאנחנו מעדיפים לא ליזום שום דבר.

סתם חבל.


יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

בנים ובנות - מי מתחיל עם מי

קודם כל הבהרה, למי שקורא כאן ולא מכיר אותי (אם יש כאלה.. ). אני לסבית/ביסקסואלית (תלוי מתי שואלים אותו ומי), ואני מרגישה איכשהו צורך להתנצלו או להסביר למה אני מדברת על בנים ובנות ולא על בנות ובנות ובנים ובנים.
אני חושבת שאחת התשובות היא שמה שאני בעיקר מדברת עליו הוא מה נדחפנו לעשות, לאיזה תפקידים החברה ייעדה אותנו, לדפוסים שבעצם שמו עלינו ולא למי אנחנו במהותנו. באופן כללי אני חושבת שאין הבדל מולד בין בנים ובנות. גם אם זה נכון וגם אם לא, תמיד אני אומרת שבואו נוריד קודם כל את שכבות הדיכוי (או ההבדל בחינוך, איך שתקראו לזה) - זה משהו שאני מאמינה שכולם כבר מבינים שקיים, ואז נוכל לדעת אם נולדנו שונים, כן או לא.
אז מכיוון שהסיפור פה הוא הדיכוי/החינוך/הלמידה דרך צפייה במבוגרים - זה נכון גם לגבי להט"בים. ברור שיש הבדלים, ובעיקר אני יכולה להגיד שאני מאמינה שעצם היותי ביסקסואלית נותן לי את האפשרות להבין דברים. עצם זה שאני גם וגם ומצד שני לא לגמרי פה ולא לגמרי פה - יש בזה יתרון. גם של להבין מבפנים, גם של להסתכל מבחוץ. גם של להיות אישה וגם של להזדהות עם גברים בהרבה מובנים.

אז מה רציתי להגיד?

התשובה לשאלה מי מתחיל עם מי היא די ברורה. בנים מתחילים עם בנות, גברים מתחילים עם נשים, גברים מחזרים אחרי נשים. נשים אומרות לי - מה פתאום? זה כבר לא ככה. אני לא כזאת. מכיוון שאני יודעת כמה העבודה הזאת של ליזום מול גברים היא עמוקה, קשה לי להאמין לסיפור הזה. אולי את תעזי ותבקשי מספר טלפון של מישהו, אבל אם הוא לא יחזור אליך את לא תתקשרי שוב. בטח שלא כמה פעמים.

סיפור על נעמה, בתי הבכורה - כשנעמה היתה בת שש או שבע, היא התקשרה לחבר ושאלה אם היא יכולה לבוא. זה לא היה נדיר. תמיד היא היתה זו שמתקשרת לחברים, שמהצד כמבוגרת יכולתי לראות תמיד שהם אוהבים אותה מאד אבל הם לא מתקשרים להזמין ובטח שלא באים לבקר. בכל מקרה, היא התקשרה אליו והוא אמר לה שמאוחר מידי. נעמה סגרה את הטלפון, הסתכלה בשעון ואמרה לי - איזה מצחיק הוא, רק חמש. הרימה מיד את הטלפון, התקשרה אליו שוב ואמרה לו - רק חמש! עוד לא מאוחר בכלל! הוא היה כל כך המום לדעתי שמיד הוא הסכים שהיא תבוא ומאז לא סרב לה אף פעם.

אני חושבת שהנושא הזה של יוזמה של נשים מול גברים היא הרבה יותר מהותית וקריטית ממה שמקובל לחשוב. אני מצאתי שהמאמץ לשנות בעצמי את הנושא הזה, את הנקודה הקטנה הזאת, היה מאד גדול ולקח הרבה זמן. ראיתי גם על נשים אחרות כמה זה קשה להן. הרבה דיכוי נשים יושב בדיוק על הנקודה הזאת. של להיות פסיביות, לחכות שאחרים יפעלו, לשבת בבית ולחכות שהוא יתקשר או יסמס. לפעמים אפילו לצפות אסור לנו (כמו שאומרת אפרת גוש - אני יודעת למה באת ומה אסור לי לקוות). לא משנה כמה אנחנו חכמות, משכילות, פמיניסטיות, בטוחות בעצמנו, בנקודה הזאת אנחנו נכנעות ללא תנאים לדיכוי המופנם שלנו. אנחנו מאמינות שאם נתקשר הוא בטוח לא ירצה, אנחנו לא מערערות על התפקיד הזה שהחברה נתנה לנו.
יש לי בן דוד (חתיך, מוכשר, מקסים) שאמר שהוא עשה ניסוי פעם ולא התחיל עם בחורה חצי שנה. אז הוא היה לבד. אף אחת לא התחילה איתו.
גם מה הבעיה עם הסיפור הזה של לשבת ולחכות? הבעיה היא לא שנשאר לבד, אלא שלא נהיה עם מי שהכי מוצא חן בעינינו. תארו לעצמכן מצב שבו כל מי שהיה מוצא חן בעיניכן (האמת שזה נכון לכולם וזה נכון גם לגבי בנות וזה נכון גם לגבי קשרים שהם לא "רומנטים") - הייתם יכולים לגשת אליו בטבעיות ולהחבר אליו? כמו שילדים בני שנתיים עושים בגן משחקים. אוי, הנה ילד שנראה מגניב. בואו נשחק איתו. ויאללה, יש לנו חבר חדש.
למה בשבילנו זה כל כך מסובך?

טוב, כצפוי כתבתי הרבה, יש לי כל כך הרבה להגיד עוד ואני אפילו לא אנסה לעשות את זה בבת אחת, או לעשות את זה קוהרנטי, או מובן לגמרי, או לא מבולבל. בשביל זה זה בלוג ולא דוקטורט...
מבטיחה שהמשך יבוא

דרך אגב, אני אשמח לשמוע הערות ומחשבות ומשום מה נראה לי שמסובך לכתוב תגובה כאן בבלוג. אתן מוזמנות (ומוזמנים) לכתוב לי למייל - rut.stern.klein@gmail.com
יום טוב
רותי

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

בכי

אז למה זה טוב?
בכי מאפשר לנו לנקות את הרגשות מהשכל שלנו, מהחשיבה שלנו. מה זאת אומרת? אם יש לנו מצוקה, או פגיעה אפילו בתור דוגמא פשוטה - מריבה של ילדות בנות ארבע, ואנחנו לא יכולות לבכות בזמן המריבה, אז קודם כל המריבה לא נפתרת, אחר כך אולי אנחנו גם נאהב קצת פחות את החברה הזאת, אולי אם יש לנו הרבה מריבות כאלה אז נעדיף להיות טיפה יותר לבד, אולי לא נרצה לשחק במשחק הזה, אולי... אולי נלמד שהכי חשוב זה לא לריב. אלפי תוצאות יכולות להיות (ברור שלא אחרי פעם אחת, אבל במצטבר).
אבל אם יש לנו הזדמנות לבכות ברגע שזה קורה - גם הרבה יותר קל למצוא פתרון (ליאור בתי היתה אלופה בזה כשהיתה יותר קטנה. לבוא עם בעיה, לבכות קצת ואז להגיד - אה, יש לי פתרון ולבוא עם פתרון כל כך יצירתי שאין מצב שהייתי מצליחה להביא אותו).  וגם כל שרשרת התוצאות שנגרמות כתוצאה מהריב לא מתרחשת.

בכי הוא כמו מחק למצוקה. לפעמים צריך לבכות הרבה על מצוקה מסוימת, לפעמים מספיקה דקה אבל זה מחק.

והמחק הזה מאפשר לנו לחשוב יותר טוב, ובצורה יותר נקיה להבין את מה שקורה מסביבנו. גם באופן כללי כשבוכים, וגם כשבוכים על נושא מסוים, החשיבה עליו מתבהרת. הכתמים של המצוקה שהעיבו על החשיבה שלנו נמחקים.

ועוד דבר אחרון - כשיש אפשרות לפרוק אז גם מרגישים יותר. גם יש מקום לרגשות, וגם אין את הפחד הזה של להרגיש. כשאין מקום לרגשות שלנו ולפורקן שלהם, אז הם מתעממים. זה כמו דלי שמתמלא ומתמלא ואם אי אפשר לרוקן אותו, ואנחנו רק צריכים לשמור שהוא לא יגלוש (בצורת התפרצות, או כעס, או בכי חסר שליטה) אז נעשה הכל כדי לא למלא אותו עוד. נעשה הכל כדי שלא נרגיש יותר מידי.

ומשהו בנוגע לגברים - כשלא מאפשרים לאנשים לבכות (וגם פורקנים אחרים), אי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם לא מרגישים.

יום שישי, 2 בדצמבר 2011

קירבה בין גברים ונשים

כמה מחשבות על גברים ועל נשים. נושא שאני מתעסקת בו כבר כמה שנים, ואולי הגיע הזמן שאני אכתוב על זה כאן.


שני דברים שבני אדם צריכים בשביל לחיות חיים טובים הוא פורקן וקירבה. בלי פורקן (בעיקר בכי אבל ממש לא רק, יש כל מיני סוגים של פורקן) החשיבה שלנו וההחלטות שלנו והמעשים שלנו מושפעים כל הזמן מרגשות שיש לנו, שלפעמים אנחנו אפילו לא מודעים אליהם. בלי קירבה - לא יכול להיות פורקן וגם כשאין לנו קירבה לאנשים אחרים, אנחנו תמיד במאמץ לחפש אותה או יותר גרוע, במאמץ להצליח ולחיות בלעדיה, לתפקד בלעדיה.

בשני הנושאים האלה גברים, זאת אומרת בנים, אפילו מגיל ממש צעיר של תינוקות - נפגעים. בנים מקבלים פחות חום פיסי ופחות קירבה פיסית מההורים שלהם, והבכי שלהם פחות לגיטימי (מדהים אבל בחיי ששמעתי את זה מכל מיני מחקרים). אבל לגבי גילאים יותר מאוחרים אנחנו לא צריכים מחקרים בשביל שנוכל לראות שאומרים לבנים משפטים כמו - אל תבכה, מה אתה בת?
אני חושבת שבחינוך הפמינסטי שלי למדתי להסתכל על השאלה הזאת כעל פגיעה בבנות. הלהיות בת כאן זה הדבר הכי גרוע, וגם זה אומר שבנות הן בכייניות.
אבל כמסתכלים על זה מהצד של הבנים מה שהבנים לומדים זה שאסור להם לבכות.
הם גם צריכים להסתדר יותר לבד, מוערכים יותר על המעשים שלהם מאשר על קשרים שלהם, מעודדים למשימות ופחות לקשרים עם בנים אחרים או בנות אחרות.

בגיל עשר אחת עשרה אנחנו רואים את זה כבר ממש חזק. שבנים פחות בונים ושבנות יותר עסוקות בקשרים שלהן עם חברות מאשר נאמר בלימודים (ברור שיש כאן מלא דיכוי נשים גם, לא רוצה להכנס לזה כרגע).

ואז מגיעים גילאי 13, 14 (בטח היום כבר לפני) ונפתח הצוהר הזה בן בנים ובנות. אחרי שנים של הפרדה, שבנים ובנות לומדים שעדיף להם לשחק עם בני מינם (אפשר לראות את זה בכל גן, בכל כיתה א' וכו') סוף סוף מותר להתקרב מחדש (כי ברור, לי לפחות, שאין באמת סיבה שבנים ובנות לא יהיו תמיד בכל גיל החברים הכי טובים).

אז אנחנו בגיל 13 נגיד, ומה יש לנו? שתי קבוצות ג'נדריות, מופרדות אחת מהשניה שעכשיו התפקיד שלהן מבחינת גיל היא להתקרב. אחת הקבוצות עודדה כל חייה להיות קרובה לאנשים אחרים, לפרוק, להביע רגשות. להיות בקשרים, לראות בהם את הדבר הכי חשוב ומנגד הקבוצה השניה עודדה לפחות קירבה, פחות רגשות ויותר מעשים וכו'.
בצורה הגיונית ורציונלית - איזה מין הקבוצות יהיה הגיוני שהיא תפעל בשביל הקירבה הזאת בין המינים? הנשים/בנות כמובן. הן אלה שאומנו לכך כל חייהם (היינו יכולים אפילו לחשוב שבשביל הרגע הזה הן אומנו כך). אבל למרבה ההפתעה - לא. בנים (ומאוחר יותר גברים) הם אלה שתפקידם ליזום את הקשר הזה. ליזום, לחזר, להוביל, לקבוע איך נראה הקשר.

קצת מפתיע, לא?

ואז אנחנו כועסות שהם לא יודעים לעשות את זה כמו שצריך. מה הפלא? החברה עשתה ככל שביכולתה עד לנקודה הזאת לפגוע בכישורים המולדים שלהם שהיו יכולים להיות מאד מועילים בשלב זה.

ומה התפקיד שלנו בסיפור הזה? (שלנו הנשים) - לא לעשות כלום. להיות פסיביות. וקשה לנו לראות בזה משהו שאנחנו עושות לא בסדר, כי הרי אנחנו לא עושות כלום אבל זאת הנקודה. שהפסיביות הזאת היא הרבה מאד.


אני מפסיקה כאן להפעם, למרות שיש לי עוד הרבה להגיד על איך הסיפור הזה ממשיך ובשביל מה הוא בכלל קיים. אני רק אגיד שהסיבה לכל זה (או לפחות אחת הסיבות) היא שכדי שגברים יוכלו לעשות התפקידים שהחברה מיעדת להם - לעבוד, להלחם וכו' (בשביל זה הם צריכים לא להרגיש ולא להבין באמת עד כמה הם אהובים) והתפקיד של הנשים באותו עניין - להיות פסיביות. לא להפריע לגבר ללכת לעבודה, ללכת למלחמה.

המשך יבוא...

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

עשרים שנה למותו של פרדי מרקורי

כמו שאחרים זוכרים איפה הם היו כשהם שמעו שרבין נרצח, אני זוכרת איפה הייתי כששמעתי ברדיו שפרדי מרקורי נפטר. המחשבה הראשונה שלי היתה על אלכס, שהיה בן הזוג שלי אז ומי שהכיר לי באמת את קווין, ועוד המון מוזיקה מעולה. אז לא ידעתי שבדיעבד אני אזכור את פרדי מרקורי כאולי הדמות הקווירית היחידה שהצליחה לחדור את מסך הסטרייטיות של ילדותי ונעורי, הישר למופע הסיום של י"ב. אני לא רקדתי, בטח שלא בחבורת הבנות, אבל גם לא בחבורת הבנים.
בבית הספר שלי לא היו הומואים וגם לא לסביות וגם לא קווירים משום סוג שהוא, אבל פרדי היה שם כסיימנו בית ספר. כשחלפו השנים לאט לאט כולנו התחלנו להבין ולצאת מהארון. אני מאמינה שאם נעשה עכשיו מסיבת מחזור להט"בית של בית ספר, נהיה לא מעטים. האמת רעיון לא רע בכלל. בסופו של דבר אלה רוב האנשים שהייתי שמחה לפגוש היום..
אז תודה לך פרדי, שהיית כל כך גלוי וקיים, שהיית הדיווה הגדולה שיכולתי להזדהות איתה. שאפילו מבלי שאדע, נתת לי להרגיש פחות שונה, פחות לבד.


לזכרך


האספנית - החנות

חנות ביתית לחווית קנייה שפויה.
מוצרים שלי וגם של אחרים, עם קופסא מיוחדת למתנות לילדים ב-5 ש"ח.
הקפה - עלי! (וגם הסנדויץ' אם הילד רעב).
כמה תמונות כאן, ועוד בדף פייסבוק שלי (אל תשכחו לעשות share וlike וכל שאר הדברים האלה שעושים בפייס)
האספנית








יום שני, 14 בנובמבר 2011