יום חמישי, 30 באוגוסט 2012

יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

הורות קווירית



לפני כמה שנים ראיתי בפסטיבל הקולנוע הגאה סרט קווירי ספרדי. זה היה סרט מקסים, חסר גבולות. האנשים בו חיו כמו שהם רוצים והיה בו הכל מהכל. סרט שכולו עולם בלי גבולות, אהבה ומחשבה חופשית. בסוף הסרט היתה שם לידה. לא זוכרת בדיוק מי ומה, אבל אני זוכרת את הרגשת היאוש שלי של – מה זה עושה פה? בית חולים, ועריסה, וחדר ילדים. למה כל הקווירים ברגע שהם נהיים הורים, נהיים סטרייטים בטירוף?
יוסףה כתב - הילד יצטרך נורמליות כדי לגדול ועליך יהיה לספק אותה: בתי-ספר, גני-ילדים, טקסים. דילמות: כמה שונה להיות? כמה להביך אותו? כמה להעמיד אותו בקשיים?
אני רוצה לספר כאן על ההורות הקווירית שלי.
קודם כל עלי להודות שאני יכולה להגיד על עצמי שאני קווירית רק מאז שאני אמא. למרות שהחשיבה שלי תמיד היתה מקורית ואחרת, ההתנהגות שלי עד שילדתי היתה פחות או יותר "כמו כולם". הלכתי לבית ספר, עשיתי בגרות, הייתי בצבא, למדתי באוניברסיטה, התחתנתי עם גבר, נכנסתי להריון וילדתי. ומהרגע הזה הפסקתי לעשות את מה שצריך.
אולי זה בגלל שזו הנקודה שבה מבחינתי התחלתי להיות מבוגרת ומבוגרת זה אומר שאף אחד כבר לא יכול להגיד לי מה לעשות ואיך להתנהג. זהו. עכשיו כשיש לי ילדה זו אני הגדולה ואני היודעת ואני המחליטה ואולי זה בגלל שלי תמיד יותר קל לעשות מלחמות בשביל אחרים ולא בשביל עצמי ועכשיו זאת לא הייתי רק אני כבר, היתה כאן תינוקת שאני צריכה להגן עליה.
אז הורות קווירית מבחינתי זה קודם כל חינוך ביתי. נעמה הגדולה שלי לא היתה בשום מסגרת חינוכית עד גיל 12. לא משפחתון, לא פעוטון, לא גן ולא בית ספר. לא טקסי יום השואה ולא טקסי יום הזיכרון, לא יום רבין ולא יום ירושלים.
תמיד התווכחתי עם מי שראה במה שאני עושה אקט לא פמיניסטי- מה פתאום שאני אחזור ככה אחורה ובמקום ללכת לעבוד (ולהיות למשל סופרת רדיקלית) אני נשארת בבית? ועוד כל כך הרבה שנים.. ורק כשהייתי בהרצאה (המצוינת דרך אגב) של יוסףה הבנתי שפשוט נאלצתי להתמודד עם השאלה הזאת במונחים שהם לא המונחים שלי. שהדיון שלי הוא בכלל קווירי, ולא פמיניסטי כן או לא.
אני מתנצלת מראש שאין לי מונחים קווירים להשתמש בהם. לא השתתפתי אף פעם בדיונים פילוסופים בנושא, לא קראתי פוקו וגם לא באטלר אבל היום אני יכולה להגיד שהחיים שלי היו לגמרי, אבל לגמרי קווירים. חסרי גבולות, מנותקים בצורה די גמורה מנורמות חברתיות וממה שצריך.
ואני לא מדברת רק על עצמי. אני מדברת על חבורה של נשים שהיתה הסביבה שלי במשך הרבה שנים. זה נבנה לאט לאט. בהתחלה עוד הייתי שבויה ברעיון שילדים צריכים חברים בני גילם וניסיתי להתחבר עם נשים בחינוך ביתי שיש להם ילדים "באותו גיל". כשהגענו לתל אביב ניסינו כל מיני קבוצות של ילדים גדולים בחינוך ביתי אבל זה לא הסתדר. אני לא התחברתי עם האמהות. ואז הלכנו למפגש של "קטנים" ופגשנו שם את ורד. היא ישר התחברה עם הגדולה שלי במשחק כדורגל סוער. זה התחיל את המעגל הזה ההולך ונבנה, מעגל שהוא לא סגור – לי היתה מבחינתי החבורה שלי,  המעגל הזה שמקיף אותי, אבל לכל אחת מהן היה מעגל אחר שאני פשוט חלק ממנו. וכל חברה כזאת זה אומר גם את המשפחה שלה ונהייתה לי משפחה גדולה שהקיפה אותי בדיוק במידה שרציתי, ושלא היתה אקסקלוסיבית כלל. וכמו במשפחה אז מבחינתי יש את הגרעין – אותן חברות שאני התחברתי אליהן כל כך, ויש את המשפחה המורחבת – החברות של החברות האלה, וכל זה בתוך תל אביב ולא באיזה כפר פסטורלי.
תמיד אנשים שאלו אותי – איך את עושה את זה? ואני אמרתי – את מה? אני מרגישה כמו ילדה שמבריזה  מבית ספר. לא קמים בבוקר עם שעון מעורר, אין שום צריך, אין את החיפוש המערבי האינסופי אחר משמעות. קמים, אוכלים, לא מסדרים את הבית, פוגשים או לא פוגשים חברים, מגיעים לא בזמן למפגשים, קובעים עם חברים ומבטלים ברגע האחרון (ואף אחד לא כועס. בחיי. לפעמים אני חושבת שככה בחרתי את החברות שלי. המבריזניות ברגע האחרון שלא עושות עניין מהפשלות שלי). אוכלים ממש לא תמיד בריא, לא תמיד מתקלחים לפני השינה.
וגם דברים קצת יותר גדולים – את שתי הקטנות יותר ילדתי בבית (אם בית החולים הוא מקום כזה נוראי, למה להכנס לשם בכלל?). הן לא מחוסנות, לא קיבלו אנטיביוטיקה אף פעם וגם אקמול רק פעם אחת ולא כי אני פנאטית אלא פשוט הן לא חולות. ואין מדידות. לא של חום (חום עולה ואז הוא יורד אם לא מפריעים לו), ולא של משקל. אם תמיד אנחנו מעל או מתחת לסקלה, אז הכי פשוט זה לא ללכת לשם בכלל. הילדות שלי מעולם לא נמדדו. לא במשקל ולא בציונים.
תמיד השאלות האלה – ואיך הן יסתדרו בחיים האמיתיים? אני חושבת שהחיים שלנו אמיתיים מספיק .
ואין גבולות בבית רק בשביל הגבולות. מספיק קשה להסתדר עם כל הגבולות שהטבע נותן לנו  - זה שאנחנו עייפות, רעבות, צריכות להסתדר עם אנשים אחרים.
ומה אם הן לא ידעו לקרוא? שלא ידעו. אם אותן זה לא מעניין, אז הן לא צריכות את זה. אם הן לא היו יודעות כלום, אותי זה לא היה מטריד. אני הייתי תלמידת 8 למופת, ועכשיו אני לא זוכרת שום דבר חשוב מכל השנים הבסדריות האלה.
אה, ואיך אפשר בלי שאלת הכסף – גם הטענה החוזרת על עצמה – טוב, את יכולה להרשות לעצמך כי בעלך בהייטק. תארו לעצמכם שכל פעם שהייתם קונים משהו – מבית ועד ארטיק היו אומרים לכם – אבל לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את זה (כי זה נכון). אבל גם – יש הרבה פחות הוצאות כשחיים חיים קווירים. כשלא צריך (כמו שמירי חברתי אומרת בסרט שלה) – מיטה, עריסה, מזרון למיטה, מזרון לעריסה, סדין.. וכו'. כשלא קונים מותגים ובעצם בגדים לא קונים בכלל כי יש שוק החלפות ולילדות לא אכפת שהבגד ישן או מוכתם אם אוהבות אותו, ועוד מלא דוגמאות כאלה. זה כיף להיות ביקורתי בלי לדעת עובדות, אבל להרבה משפחות בחינוך ביתי אין כסף בכלל ומסתדרים בכל זאת.
אולי המשמעות הכי עמוקה של קוויריות מבחינתי היא לעשות בדיוק מה שאני רוצה, בלי לחשוב הרבה על פילוסופיות, פשוט לחיות ולתת לילדות שלי לחיות ובעיקר לא לשים לב בכלל מה "האחרים" אומרים. להסתובב עם אנשים שחיים כמוני, להתעלם ממה שיש לכל הנורמלים להגיד.
לצערי רוב ההורים הלהט"בים הם לא הורים קווירים. אולי זה יותר מידי להיות גם וגם. אולי גם אני אם הייתי עושה את הילדות שלי לא במסגרת של נישואים סטרייטים לא הייתי מוצאת בי את האומץ להורות כזאת וחבל. במקום לנסות להיות הכי כמו כולם אפשר להגיד – גם ככה אני לא כמו כולם, אז יש לי את החופש לעשות את מה שאני רוצה.

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

candy chang

http://candychang.com/

אומנית שהפרויקטים שלה מאפשרים לאנשים להביע את עצמם במרחב העירוני
מתחילים פה לצבור רעיונות לקראת שובה בגדול של עיר לכולנו. הולכים לקחת את העירייה לידיים














http://iwishthiswas.cc/


יום שבת, 18 באוגוסט 2012

האספנית מתכוננת לבית הספר

יום חמישי הזה (23.8) משעה 16:00 ועד 21:00 (אפשר לבוא גם אחרי...)
קמואל 45, שכונת התקווה תל אביב, קומה שניה מצד שמאל

האירוע בפייסבוק

קקלמרים, שקיות לאוכל, קלמרי עפרונות, כלי כתיבה וגם כמו תמיד - משחקים, תחפושות, ספרים מהמגדלור ועוד ועוד.

















































יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

אלבי

בגלל האוכל (פריקי וסלק, בולגרית וביצה קשה, אבוקדו וטחינה)
בגלל התמונות (אנשים אמיצים מלפני הרבה שנים שהיו בדיוק מי שהם, גם אם היו לזה מחירים)
בגלל המוסיקה

הגדוד העברי 8, תל אביב

כתבה מפרגנת מהארץ








יום שני, 6 באוגוסט 2012

שעת סיפור - מרתה והאופניים

קצת אחרי הרגע האחרון אבל בכל זאת - היום בחמש (עוד שעה וחצי) אני ממשיכה במסורת החדשה של שעת סיפור במגדלור. והפעם מרתה והאופניים - ספר שאנחנו מאד מאד אוהבות. לא הצלחתי למצוא על הסופר והמאיירת שום דבר, אולי בגלל שאני לא יודעת מילה בצרפתית..
אבל הנה התמונה שעל הכריכה. ואם אתם לא באים היום  - לכו לקנות את הספר. הוא מעולה


יום שבת, 4 באוגוסט 2012

פלמנקו

ביום חמישי בערב היינו בהופעת פלמנקו של בת דודתי ירדן שהיא רקדנית בפלמנקו נטורל- להקת הפלמנקו של שרון שגיא. הם הופיעו הפעם עם יסמין לוי שלא יצא לי לשמוע אותה קודם. הכל היה מרגש כל כך. גם הפלמנקו, גם יסמין לוי, גם הביחד שלהן.
אז הנה כמה תמונות מהופעות אחרות של הלהקה, וגם שיר אחד של יסמין לוי.
שבוע טוב



ירדן עמיר. תזכרו את השם












יום רביעי, 1 באוגוסט 2012

מצעד הגאווה היום בירושלים!

ובמקום לחפור לכם שוב על כמה שאני אוהבת להיות לסבית, ועל כמה קשה להיות לסבית וכו', החלטתי להיות חביבה לשם שינוי ולשים רק תמונות.
מצעד גאווה שמח!