יום שבת, 10 בספטמבר 2011

של מי הילד הזה?


יש לנו הנחת יסוד בחברה שלנו, שלאחרונה הבנתי כמה היא תמוהה בעיני. ההנחה היא שכהורים יש לנו ילדים. זאת אומרת – אלה הילדים שלנו. זה הילד שלי, זו הילדה שלי. בעצם משהו מאד חזק בזהות של הילד הוא למי הוא שייך. של מי הוא או היא.
זה אומר הרבה מאד דברים – קודם כל זה מאפשר לנו בתור שיהיו לנו ציפיות מהילדה (או מהילד). מותר לנו (ואולי זה אפילו חובתנו) לרצות בשבילה דברים, לרצות שהיא תהיה משכילה, מצליחה, מקובלת בחברה, עצמאית כלכלית, שיהיה לה בית, שתתחתן, שתהיה לה תעודה טובה, שתשחק במשחקים שמתאימים לג'נדר שלה, שהיא תתלבש יפה, שהיא תהיה רזה. שהיא תנגן בחליל או תלך לצופים. שתאכל קינואה ולא ממתקים. שתקרא ספרים במקום לשחק במחשב. שתהיה גאון, שתהיה צנועה, שתהיי יצירתית. שתדע לעשות מלא דברים.
אנחנו גם גאים בילדים שלנו – שהם דומים לנו, שבזכותנו הם ככה וככה, שהם מצליחים בלימודים, שהם בריאים. הזהות שלנו כהורים טובים מאד חשובה לנו. אם הילד שלנו הוא מוצלח זה אומר שעשינו משהו ממש בסדר. ומה זה אומר אם הוא לא מוצלח? (מה שזה לא יהיה) – אם הוא לא מפרנס את עצמו, אם הוא מפרנס את עצמו לא במקצוע המתאים, אם הוא לא ספורטאי או מוסיקאי, אם אין לו חברים, אם הוא מתלבש מוזנח, אם הוא לא מתקלח מספיק, אם התעודה שלו לא טובה, אם הוא נופל כל הזמן מהאופנים. אם היא שמנה, או לא מסורקת. אם היא לא יודעת לבשל.
זה נטל מאד כבד על בן אדם צעיר – להיות זה שההורה מרוצה מעצמו או לא מרוצה מעצמו בגללו. מספיק שתסתכלו על זה מהצד שלכם כילדים של ההורים שלכם, כשהייתם צעירים יותר וגם היום, כדי שתבינו על מה אני מדברת.
יש פער בין כמה שאנחנו רוצים ילדים, ומה שנעשה בשביל זה לבין כמה אנחנו רוצים ילדים בחיים שלנו– ילדים, זאת אומרת אנשים צעירים כאלה שמשהו בהם בד"כ הרבה יותר שמח וזז, ואופטימי, הסוג הזה של היצורים שיודע להראות אהבה בקלות רבה יותר מאיתנו. אלה מהם שמסוגלים במשך שעות לשחק בשתי בובות ולהמציא עולם שלם, ואלה מהם שצוחקים בקול רם, ואלה שפוגשים ילד חדש ותוך חמש דקות הוא החבר החדש שלהם (אין להם מושג איך קוראים לו). בני האדם האלה שיכולים לעמוד מול הראי ולהגיד – איזה יפה אני! ולהמשיך לבהות בעצמם בראי בלי שזה יראה לנו מוזר, אלה שיכולים לספר לך בהתלהבות עצומה על מה קרה בתוכנית הטלויזיה שהם ראו אתמול בפעם המאה בפרטי פרטים, או שיכנסו לחדר לכמה דקות, ימצאו בו מספריים, יגזרו לעצמם את הפוני ולא יבינו אח"כ על מה המהומה. כן, בני האדם האלה.
אני מבינה לגמרי למה אנשים רוצים ילדים בחיים שלהם. זה מובן לחלוטין. גם בגלל איך שהם, ובגלל שלראות את האופטימיות, השמחה, הקירבה, והאהבה הקלה שלהם מזכיר לנו שגם אנחנו בעצם כאלה, וגם בגלל איך שאנחנו מתנהגים בחברתם – יותר משחקים, צוחקים, אוהבים בקלות, לא מפחדים כל כך להפגע.
אבל מה אלה חייבים להיות הילדים "שלהם"? ומה זה בכלל אומר "ילד של מישהו". ילד הוא לא ארון או מכונית, הוא בן אדם שבמקרה כרגע הגיל שלו צעיר, במקרה כרגע הוא צריך עזרה בלהגיע לברז או להשיג לעצמו אוכל. לפעמים אנחנו יכולים לנסות להסביר לו גם דברים על העולם, אבל האמת היא שבד"כ אנחנו לא מבינים את העולם יותר ממנו (ניסיתם פעם להסביר, אבל ברצינות, למה יש מלחמות? רעב? עוני?). הוא בן אדם, וככזה הוא לא שייך לאף אחד. הוא לא של מישהו.
אז תארו לעצמכם דבר כזה – שבתור אנשים בלי ילדים, שיהיה ילד – לא משנה בן כמה, או איך הגעתם אליו (שכן, בן של חברים, אחיין) שתבואו אליו פעם בשבוע לשעתיים. במשך חודש, שנה, שנים. עכשיו רגע תתארו לעצמכם את זה בתור הילד. איך זה היה בשבילכם אם היה שם מבוגר משמעותי בחיים שלכם שהוא לא ההורה שלכם? אחד כזה שהיה מגיע באופן קבוע לשחק איתכם או לטייל, שאולי תוכלו לספר לו דברים שאתם לא רוצים לספר להורים שלכם. ברור שיחסים כאלה יכולים להיות משמעותיים בשביל הילד כמו היחסים שלו עם הוריו. תחשבו שוב על עצמכם. מה זה היה נותן לכם מבוגר כזה.
אני חושבת שבעולם שבו מבוגרים שאין להם ילדים היו יכולים להיות עם יחסים משמעותיים עם ילדים "של אחרים", אולי היתה משתנה האוטומטיות בה אנשים מחליטים לעשות ילדים, אולי הצורך ללדת היה פוחת, אולי הנכונות לוותר על כל כך הרבה – גם לאנשים שקשה להם או שלא יכולים להורות, אבל גם לכולם כי יש הרבה מאד מחירים לא מדוברים בהורות. ואולי אפילו הציפיה והלחץ החברתי ללדת יוכלו להעלם מהחברה שלנו.