יום שלישי, 31 ביולי 2012

מאה שקל בחודש

תעשו לכם מנהג - 100 ש"ח בחודש להוציא על דברים שאתם לא צריכים
(מעצמאיים כמובן)
ספר, משחק, משהו לבית, דיסק, הופעה, ארוחה במסעדה/בית קפה
רק לא ברשתות בבקשה!

במקום רק לצעוק נגד הקפיטליזם אתם יכולים אשכרה לאפשר לנו להתקיים.
100 שקל בחודש זה לא כזה הרבה.
אתם מוציאים על דברים שאתם לא באמת צריכים הרבה יותר מזה. 

יום שני, 30 ביולי 2012

הדבר היחידי שנשאר לי במוח זה חול

אתם זוכרים את השיר של הלהקה הנעלמת והמעולה ביותר פופלקס?

אבל הפוסט הזה הוא המלצה לא על מוסיקה אלא על פעילות. בחול, אלא מה?
קיץ, וים ומדוזות והנה רעיון למשהו מקורי לעשות בים. מהבלוג שגיליתי היום - MADE

צריך בשביל זה גבס. זה זול, זה פשוט וקונים את זה בכל חנות לצרכי בניין.
הפעם אל תשכחו לקחת איתכם שני דליים של ים (או יותר עדיף - שני דליים של יוגורט שלא אכפת לכם אם יתלכלכו) וגם משהו לערבב איתו.

מערבבים (על החוף) גבס בתוך דלי ביחס של 1:2 (1 גבס על שניים מים).

עושים הטבעות בחול -  מיד ועד משקפיים וכל מה שבדרך. ממלאים בגבס, מחכים שיתייבש (10 דקות בערך) מוציאים. זה פשוט ותראו כמה יפה זה יוצא




יום שבת, 28 ביולי 2012

שעת סיפור

ביום שני אני מתחילה סדרה של שעות סיפור בחנות הספרים המקסימה - המגדלור (רחוב הרכבת 4, תל אביב). חשבנו לקרוא לתוכנית  - חדש על המדף. בכל שבוע אקריא ספר אחד חדש (ואולי גם יותר, תלוי בזמן ובסבלנות של הילדים)
הסיפור שאני אקריא השבוע הוא -  פנמה יפה פי כמה של הסופר הגרמני  ינוש. (אפשר לקרוא עליו גם כאן)




דף האירוע בפייסבוק


יום שישי, 27 ביולי 2012

עפים - הופעות מחול

לפני שבוע גיליתי לשמחתי שעוד שבועיים יש יומיים של הופעות מחול לילדים (לכל המשפחה, מה שנקרא) ממש כאן על יד הבית, במרכז דוהל (צמוד לבית דני). מה שעוד יותר משמח, וגם מאפשר לנו ללכת זה שמחיר כרטיס הוא 20 ש"ח. סוף סוף מחיר שאפשר לעכל ולעמוד בו.
אז אתמול הלכתי וקניתי לנו כרטיסים, והנה אני כאן ממליצה לכם לעשות אותו דבר..

http://www.pais.co.il/Culture-Council/Pages/flying-2012.aspx

יום רביעי, 25 ביולי 2012

דף חדש

אני לא יודעת מה הרחיק ממני חברות יותר - הגירושים או הלסביות. ההתנהגות שלי או הפחדים שלהן? ואולי זה הצורך שלי לעשות הפרדה ברורה בין מה שהיה לפני למה שהיה אחר כך. אולי זו אני שבלבל אותי הערבוב הזה.

אתמול אחרי הרבה זמן שזה לא קרה באו אלינו חברה והילדים שלה. שכחתי כמה זה חסר לי.

הייתי הרבה זמן במצב של הישרדות. לפני חודש החלטתי שאני לא יכולה ככה יותר. עוד קצת הישרדות ואני מתפרקת. לא לקחתי בחשבון שדווקא הויתור על מצב הישרדות יוביל להתפרקות אבל די. הנה. גם מזה אני יוצאת. לא רוצה יותר רחמים עצמיים, מרירות וכעס.

אחד הדפוסים שאני זיהיתי אצלי וגם אצל כמה לסביות אחרות (לא רוצה להגיד שזה אצל כולן. קטונתי להכללות כאלה) זה שאנשים אחרים הם המרכז. סטרייטים. להיות סופר מודעת למה אנשים מסביבי רוצים וצריכים, לא לשים לב למה אני רוצה. אולי זה קצת לחיות את החיים דרך אנשים אחרים, אולי זה חוסר הקבלה בלגיטימיות של עצם קיומי.
יש משהו ברעיון שאם המשפחה שלי והחברים שלי וכל הסובבים שלי (טוב, לא כולם. רובם) קיבלו את זה שאני לסבית, זאת אומרת אף אחד לא אמר לי - וואהו, זה נורא. אלא כולם הגיבו ב - לי אין בעיה עם זה. אפילו אם זה לגמרי נכון, שוב זה חוזר לזה שהסטרייטים פה הם העיקר.
הקושי בלהיות לסבית אמור להיות קשור בצורה מוחלטת לאיך הסביבה שלנו מקבלת אותנו - ההורים בעיקר.

אבל לא. יש פה גם אותי. יש פה את איך זה בשבילי להיות לסבית. עכשיו אני זאת העיקר, ולא אתם.


יום שלישי, 24 ביולי 2012

בצק צבעוני

בנסיונות שלי בכל זאת לעשות משהו עם הילדות, ולא רק לאפשר להן השתעממות אין סופית ומתוכה יצירה, עשינו אתמול בצק צבעוני ממתכון של ילדיסקו (2 כוסות מלח, 2 כוסות קמח מערבבים, מוסיפים כף וחצי שמן וכוס וחצי עד שתיים מים רותחים. מערבבים עם כף ואז כשכבר אפשר לגעת לשים).
ליאור הכינה את הבצק, איילה והללי הצטרפו לשלב הצביעה - כמה טוב שלפני כמה שנים קניתי צבע מאכל, מהסוג הכי טוב שיש שגם לא נגמר אף פעם.
אחר כך הן ישבו פה בסלון מסביב לשולחן והכינו עוגות ופרחים. אחרי אפייה של איזה עשר דקות בחום נמוך היצירות שלהן התייבשו, למרות שבמקום להתקשות הן נהיו במרקם גמישי כזה. אולי בגלל שלא היה לנו מספיק מלח להכניס לבצק. לא נורא, נחמד.








חופש גדול זה יותר קשה מחינוך ביתי

תמיד ידעתי את זה, וגם אמרתי את זה לכל מי שהתפעל מזה שאנחנו עושות חינוך ביתי, אבל אחרי 12 שנה של בית, שנה של בית ספר וכמעט חודש של חופש גדול אני יכולה להגיד את זה מהצד השני של המפה. חופש גדול זה יותר קשה.
אז אנחנו בבית, כולנו, כמו פעם (כמעט) אבל עכשיו יש מין ציפיה כזאת שלהן וגם של הסביבה ש"נעשה משהו". זה חופש, זה הזמן שצריך לבלות, להנות, לעשות דברים מיוחדים. ואני, מה לעשות, צריכה לעבוד. ובכלל, האופי שלי לא התאים אף פעם לדמות האמא המודרנית שמסיעה את הילדים כל היום ושמפעילה אותם. אני עצלנית מידי בשביל זה.
אז אנחנו בבית, והאמת שזה לגמרי מבחירה. אחרי עשרה חודשים של כל יום כל בוקר מלא ילדים, ואחר כך אחרי צהריים של בהייה ומנוחה, אני באמת חושבת שמה שהן הכי צריכות זה לנוח. לנוח מיותר מהרבה ילדים בבת אחת, לנוח מעשייה. לנוח מאטרקציות. אז פעם בכמה ימים יש חבר או חברה, אצלנו או אצלם, ופעם בכמה זמן יש סרט או משהו כזה ושאר הזמן יש מנוחה והתאוששות.
אז מה קשה?
שהמנוחה הזאת כוללת להוציא עצבים של עשרה חודשים אחת על השניה, ולפעמים גם עלי.
שילדות שהתרגלו כל כך מהר לבית ספר, קשה להן להתרגל בחזרה לחוסר עשייה
שעכשיו בניגוד לפעם אני צריכה גם לעשות דברים ואני לא פנויה כל כך לכל הסבלנות הזאת שנדרשת ממני

אבל מה? אני אוהבת את זה. וכמה שאני אוהבת את חיי החדשים, כולל השקט שיש לי בבקרים, אני מתגעגעת לחינוך הביתי ומצטערת מאד שאני לא יכולה להמשיך בו.

יום טוב לכולם
רותי

ובינתיים - מצאנו על יד הבית שני אלבומים של מדבקות. ישנות ישנות אבל מלהיבות ביותר.
הנה חלק ממה ששלפתי אני מתוך האלבומים והחבאתי לי בארון -