יום שישי, 8 בפברואר 2013

מחשבות ליום המשפחה



אין ספק שהמשפחה הגרעינית היא אבן היסוד של החברה. היא ההרחבה הראשונה של העצמי שלך, היא הקבוצה הכי קטנה של אנשים סביבך שדואגים לך ושומרים עליך והיא המקום שבו אתה לומד את מה שהכי חשוב כדי שתהיה אזרח מוצלח – להאמין במשפחה שלך, להרגיש חלק ממנה, לאהוב אותה ולדעת שהם אוהבים אותך – לא משנה איך הם מתנהגים.
במשפחה אתה לומד להעלים עין, לסלוח למי שפוגע בך גם אם הוא אף פעם לא ביקש סליחה, לאהוב ללא תנאי, ואולי הכי חשוב – להסתכל לצד השני כשמישהו אחר נפגע.
ככה אנחנו לומדים להיות אזרחים למופת. להרגיש שייכים למדינה שלנו, להאמין בה, לדעת בכל כוחנו שהיא פועלת לטובתנו, בלי קשר למציאות ולאיך שהיא מתייחסת אלינו. ובאותו הזמן חובתו של כל אזרח היא להעלים עין ולהסתכל לצד השני בכל פעם שהמדינה שלו פוגעת במישהו אחר.
----------------------------------
אחד הרגשות הבסיסיים בתור הומואים ולסביות וביסקסואלים/יות וטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות שמלווים אותנו ממש מההתחלה הוא הידיעה שיכול להיות שכשהמשפחה שלנו תדע מי אנחנו באמת, הם לא ירצו בנו יותר. גם היום כשהעולם נראה כל כך פתוח ומאפשר, עדיין זאת המחשבה שיש לכל אחד מאיתנו עד הרגע שהוא יוצא מהארון. לפעמים אנחנו מתבדים והמשפחה שלנו מקבלת אותנו אבל הרבה פעמים לא, ומה שקשה לאנשים מבחוץ להבין הוא שעצם זה שיש את השאלה הזאת, זה כבר מספיק כדי לעשות אותנו לאחרים.
עצם זה שאני אמורה להגיד תודה ולהעריך את המשפחה שלי שהיא מקבלת אותי כמו שאני, סותר את עצם המהות של משפחה.
----------------------------------

אז למה בעצם הומואים ולסביות כל כך נלחמים בשביל הזכות הזאת להקים משפחה?
למה הדחף הזה להיות כמו כולם?
מה פתאום עכשיו? אם יכולת לספוג בתור ילד קללות בגלל שלא שיחקת כדורגל אלא העדפת בובות, אם לא הסכמת ללבוש שמלות לא משנה כמה אימא שלך התחננה לך, למה עכשיו בתור מבוגרים כל כך דחוף לכם להיות חלק מהחברה הזאת שדחתה אותכם תמיד?
אלה שאלות מורכבות, והן לא בלעדיות רק ללהט"בים. הן נכונות לכולם. למה כל כך חשוב לנו להקים משפחה? להתחתן, ללדת, לאמץ, ליצור את התא המשפחתי הגרעיני הזה, לא משנה מה יהיו המחירים?

---------------------------------

ואולי החתונה הזאת עם הפומביות הזאת ועם כל הדודות והחברים של ההורים והילדים האלה שאי אפשר להתעלם מעצם קיומם, אולי המשמעות של כל זה הוא הרצון להפסיק להיות שקופים, להפסיק להיות של השאר מעדיפים להסתכל לצד השני כדי לא לראות מה זה אומר להיות אנחנו.
אני יכולה להבין ולקבל את הרצון הזה. גם לי נמאס לצעוק ולצעוק ושאף אחד לא ישמע ולא ירצה לשמוע, אבל המחיר של זה כבד מידי. המחיר של להיות כמו כולם. והסכנה הגדולה היא שאנחנו נהיים אלה שמסתכלים לצד השני כשמישהו לידנו נפגע.