יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

בנים ובנות - מי מתחיל עם מי

קודם כל הבהרה, למי שקורא כאן ולא מכיר אותי (אם יש כאלה.. ). אני לסבית/ביסקסואלית (תלוי מתי שואלים אותו ומי), ואני מרגישה איכשהו צורך להתנצלו או להסביר למה אני מדברת על בנים ובנות ולא על בנות ובנות ובנים ובנים.
אני חושבת שאחת התשובות היא שמה שאני בעיקר מדברת עליו הוא מה נדחפנו לעשות, לאיזה תפקידים החברה ייעדה אותנו, לדפוסים שבעצם שמו עלינו ולא למי אנחנו במהותנו. באופן כללי אני חושבת שאין הבדל מולד בין בנים ובנות. גם אם זה נכון וגם אם לא, תמיד אני אומרת שבואו נוריד קודם כל את שכבות הדיכוי (או ההבדל בחינוך, איך שתקראו לזה) - זה משהו שאני מאמינה שכולם כבר מבינים שקיים, ואז נוכל לדעת אם נולדנו שונים, כן או לא.
אז מכיוון שהסיפור פה הוא הדיכוי/החינוך/הלמידה דרך צפייה במבוגרים - זה נכון גם לגבי להט"בים. ברור שיש הבדלים, ובעיקר אני יכולה להגיד שאני מאמינה שעצם היותי ביסקסואלית נותן לי את האפשרות להבין דברים. עצם זה שאני גם וגם ומצד שני לא לגמרי פה ולא לגמרי פה - יש בזה יתרון. גם של להבין מבפנים, גם של להסתכל מבחוץ. גם של להיות אישה וגם של להזדהות עם גברים בהרבה מובנים.

אז מה רציתי להגיד?

התשובה לשאלה מי מתחיל עם מי היא די ברורה. בנים מתחילים עם בנות, גברים מתחילים עם נשים, גברים מחזרים אחרי נשים. נשים אומרות לי - מה פתאום? זה כבר לא ככה. אני לא כזאת. מכיוון שאני יודעת כמה העבודה הזאת של ליזום מול גברים היא עמוקה, קשה לי להאמין לסיפור הזה. אולי את תעזי ותבקשי מספר טלפון של מישהו, אבל אם הוא לא יחזור אליך את לא תתקשרי שוב. בטח שלא כמה פעמים.

סיפור על נעמה, בתי הבכורה - כשנעמה היתה בת שש או שבע, היא התקשרה לחבר ושאלה אם היא יכולה לבוא. זה לא היה נדיר. תמיד היא היתה זו שמתקשרת לחברים, שמהצד כמבוגרת יכולתי לראות תמיד שהם אוהבים אותה מאד אבל הם לא מתקשרים להזמין ובטח שלא באים לבקר. בכל מקרה, היא התקשרה אליו והוא אמר לה שמאוחר מידי. נעמה סגרה את הטלפון, הסתכלה בשעון ואמרה לי - איזה מצחיק הוא, רק חמש. הרימה מיד את הטלפון, התקשרה אליו שוב ואמרה לו - רק חמש! עוד לא מאוחר בכלל! הוא היה כל כך המום לדעתי שמיד הוא הסכים שהיא תבוא ומאז לא סרב לה אף פעם.

אני חושבת שהנושא הזה של יוזמה של נשים מול גברים היא הרבה יותר מהותית וקריטית ממה שמקובל לחשוב. אני מצאתי שהמאמץ לשנות בעצמי את הנושא הזה, את הנקודה הקטנה הזאת, היה מאד גדול ולקח הרבה זמן. ראיתי גם על נשים אחרות כמה זה קשה להן. הרבה דיכוי נשים יושב בדיוק על הנקודה הזאת. של להיות פסיביות, לחכות שאחרים יפעלו, לשבת בבית ולחכות שהוא יתקשר או יסמס. לפעמים אפילו לצפות אסור לנו (כמו שאומרת אפרת גוש - אני יודעת למה באת ומה אסור לי לקוות). לא משנה כמה אנחנו חכמות, משכילות, פמיניסטיות, בטוחות בעצמנו, בנקודה הזאת אנחנו נכנעות ללא תנאים לדיכוי המופנם שלנו. אנחנו מאמינות שאם נתקשר הוא בטוח לא ירצה, אנחנו לא מערערות על התפקיד הזה שהחברה נתנה לנו.
יש לי בן דוד (חתיך, מוכשר, מקסים) שאמר שהוא עשה ניסוי פעם ולא התחיל עם בחורה חצי שנה. אז הוא היה לבד. אף אחת לא התחילה איתו.
גם מה הבעיה עם הסיפור הזה של לשבת ולחכות? הבעיה היא לא שנשאר לבד, אלא שלא נהיה עם מי שהכי מוצא חן בעינינו. תארו לעצמכן מצב שבו כל מי שהיה מוצא חן בעיניכן (האמת שזה נכון לכולם וזה נכון גם לגבי בנות וזה נכון גם לגבי קשרים שהם לא "רומנטים") - הייתם יכולים לגשת אליו בטבעיות ולהחבר אליו? כמו שילדים בני שנתיים עושים בגן משחקים. אוי, הנה ילד שנראה מגניב. בואו נשחק איתו. ויאללה, יש לנו חבר חדש.
למה בשבילנו זה כל כך מסובך?

טוב, כצפוי כתבתי הרבה, יש לי כל כך הרבה להגיד עוד ואני אפילו לא אנסה לעשות את זה בבת אחת, או לעשות את זה קוהרנטי, או מובן לגמרי, או לא מבולבל. בשביל זה זה בלוג ולא דוקטורט...
מבטיחה שהמשך יבוא

דרך אגב, אני אשמח לשמוע הערות ומחשבות ומשום מה נראה לי שמסובך לכתוב תגובה כאן בבלוג. אתן מוזמנות (ומוזמנים) לכתוב לי למייל - rut.stern.klein@gmail.com
יום טוב
רותי