יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

כמה הרהורים על גזענות



הרהור ראשון
האמת זה הרהור ישן למדי, שאולי אף חלקתי אותו כאן פעם. שוב אני מתנצלת שאולי אני חוזרת על עצמי. ככה זה כשהזיכרון לא משהו וכשהמחשבות מסתובבות אצלי בראש לפעמים במעגל סגור.
גדלתי במושב מאד מאד קטן, היינו רק שמונה בשלוש שכבות גיל סמוכות. אני לא בטוחה שבזמנו הבנתי כמה זה קשה לי הצמצום הזה באנשים אבל הרבה שנים היו לי מחשבות של – איך היו החיים שלי נראים אם הייתי גדלה בתל אביב. לקח לי הרבה זמן להבין שאם רק היינו מורידים את הגדר שבין המושב ובין שעב, הכפר הגדול השכן לנו ואם לא היתה ההפרדה הזאת בין ערבים ויהודים הייתי יכולה לגדול ממש באותו המקום אבל מוקפת הרבה הרבה אנשים.

הרהור שני
יש תופעה שבעיני היא עצובה מעין כמוה, גם בגלל שהיא גרמה לכמה חברות מאד קרובות שלי להתרחק ממני והיא שכשמזרחית ואשכנזי מתחתנים (אולי זה קורה גם בהפוך), המשפחה של האשכנזי נהיית המשפחה הדומיננטית, וכחלק מחיי הזוגיות והנישואין המזרחית משילה מעצמה לפחות חלק מהקרבה שהיתה לה לפני כן עם משפחתה. המשפחה השניה (האשכנזית) נתפסת כמדהימה, אולי גם כיותר טובה מהמשפחה שלה. יצא לי לראות יותר מחברה אחת נעלמות טיפה בתוך הקשר הזה. וזה עצוב. זה קשור אלי כי לפעמים אני חלק מאותו עולם שנזנח. יצא לי כבר לחשוב שאולי זה פשוט שאני האשכנזית אחת יותר מידי בשבילה עכשיו. אם זה ככה זה קצת פחות עצוב, למרות שעדיין מבאס מבחינתי. לאבד חברות זה לא כיף.  

הרהור שלישי
שכן שלי נחמד שתמיד אומרת לי שלום הפיל עלי איזה יום כמה אמרות גזעניות בנוגע לפליטים. לא ידעתי מה להגיד אז חמקתי ממנו באלגנטיות חביבה. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו – רגע, אז אתה מחבב אותי רק בזכות שאני יהודיה ולבנה?
יש משהו מאד מערער בהבנה הזאת שהיחס אליך קשור בצורה כל כך הדוקה לזה שאתה יהודי/גבר/סטרייטית/לבנה ועוד. זה מה שהיה כל כך מטלטל בלצאת מהארון, ההבנה הזאת כמה היחס אלינו הוא שברירי וקשור לא למי שאנחנו באמת. ככה גזענות קשורה אליך, לא משנה מה הצבע שלך. כי גם אם הצבע שלך הוא הצבע ה"נכון", ההבנה שאם הצבע שלך היה שונה היו מתייחסים אליך אחרת היא מאד מערערת.

הרהור רביעי ואחרון לעונה (זאת אומרת לפוסט)
מחשבה על למה לכל כך הרבה אשכנזים קשה לשמוע את הסיפורים של המזרחים שמתחילים עכשיו להישמע עוד ועוד.
הגיע הזמן שאנחנו האשכנזים נחקור את ההיסטוריה שלנו. שנלך בעקבות המזרחים בני דורנו ונתחיל לחקור את השורשים שלנו אבל לא דרך ספרי ההיסטוריה הציוניים המגויסים. אני צמאה לדעת איך זה היה בשביל סבתא שלי לגדול בורשה, לא רק לשמוע איך היא ברחה כשהכל קרס.  אולי אם נדע מאיפה אנחנו באנו לא נרגיש כל כך מאוימים מלשמוע מאיפה אחרים באו ואיך זה בשבילם להיות פה.
לפעמים אני חושבת (בהרבה הקשרים אבל גם כאן זה נכון) שיש משהו בלהיות ישראלי שחייב להאמין שכל מה שקורה כאן הוא טוב ועם סיבה, שאנחנו מוסריים וטובים ולא פוגעים באף אחד. וכל מה שלא מתאים לדימוי העצמי הנעלה הזה של עצמנו את עצמנו אנחנו פשוט מוחקים. זה נכון גם לגבי הגזענות כלפי המזרחיים וזה נכון גם לדברים אחרים.