יום שלישי, 30 ביולי 2013

למה אני לא הולכת

מחר המצעד בירושלים, כל הפייסבוק דגלים דגלים ואני החלטתי לא לבוא. אבל למה? אתן שואלות את עצמכן, רק לפני רגע כתבת כמה המצעד הזה חשוב.
לא השתנו דיעותי ביומיים. המצעד הזה חשוב מאין כמותו. ולא רק כי הוא בירושלים אלא כי הוא גם בירושלים וחשובים גם המצעדים בראשון ובאשדוד ובחיפה ובתל אביב ובכל מקום שלא יהיו (מתי כבר כרמיאל??)
אבל מה שאנשות לא כל כך מספרות בימים אלו הוא שללכת למצעד זה לא כזה פשוט.
מכיוון שלפחות חלק מקוראי הם סטרייטים וסטרייטיות אז חשבתי שאם כבר אני משתפת אתכם בכל כך הרבה, אז למה שלא גם בזה?
אז ללכת למצעד, כל מצעד זה אומר ללכת ברחוב ושאנשים עומדים בצדדים ומסתכלים עליך. כשזה בתל אביב הם לפעמים מוחאים כפיים ואז האתגר הוא להצליח לא להרגיש כמו קרקס שצועד והאנשים עומדים בצדדים עם הבירות שלהם ועם הגלידות שלהם ומחיאות הכפיים שלהם יש בהם מין ה"תראו, תראו, איזה חיה נדירה. והיא דווקא נראית ממש נורמלית". אם זה בירושלים אז או שזורקים עליכם חרא (ולא רק מילולי), יורקים כשאתם עוברים ובכלל פחד אלוהים להצליח להגיע מהתחנה המרכזית ולעקוף מהצדדים את הפגנות החרדים המתגשות. אז בירושלים ההרגשה היא של חיה בכלוב דווקא ולא בקרקס. אם זה בשנה שפשוט תחמו אותנו בגדר מדאגה אלינו (במקום לתחום בגדר את כל השאר), אבל גם במצעד רגיל שהמסלול נבחר בקפידה ואת יודעת טוב מאד שעדיף לך שלא תרדי לשוליים כי מי יודע מה יקרה. לפני שנתיים לדעתי זה היה שלכל אורך המצעד לא עברנו לא מכולת ולא קיוסק ואלה מבינינו ששכחו להביא מים שמו לב לזה ממש.

אני לא הולכת למצעד כי השנה אין לי כוחות להתמודד עם זה. אין לי כוח להצליח להרגיש שלמה ושמחה ולחגוג את מי שאני בזמן שאני צועדת בתוך קהל שונא. אולי זאת טעות, כי בסופו של דבר תחושת הביחד והכוח שאני מקבלת מהמצעדים עולה על הקושי, אבל היום אני לא במצב שאני יכולה להרשות לעצמי להפר את האיזון העדין בתוכי.
אני לא יודעת אם סטרייטים יכולים להבין את ההרגשה של ללכת ברחוב ומישהו תוקע בך מבט על איך שאת נראית, או שילדה שואלת את אימא שלי מאחורי (בלי להתבייש שאני אשמע) - זה בן או בת? או את ההרגשה שיש לי כשאני באה לקבל את פניה של אהובתי בשדה התעופה וכמו כל זוג אחר אנחנו מתחבקות ואולי אפילו מתנשקות (רחמנא לצלן) ומישהי עוברת על פנינו ואומרת - נו, באמת.
אני לא יודעת אם סטרייטים יכולים להבין את הרעל הזה שמגיע מבחוץ בטפטופים או בזרנוקים ומחלחל לי בדם וגורם לנו לריב אחת עם השנייה על שטויות, או לשכב במיטה ולא לרצות לקום או לצעוק על הילדות בלי שום סיבה.

אני לא יודעת אם אתם יכולים להבין את זה, אבל מחר לכבוד המצעד בירושלים תנסו.

יום שני, 29 ביולי 2013

להט"ביות ויהדות – רשימה לכבוד מצעד הגאווה הירושלמי



אני לא יודעת איך זה קרה אבל איכשהו השאלה המפורסמת – "אבל למה אתם צריכים לעשות מצעד דווקא בירושלים?" נהייתה מעין דגל של הציבור הליברלי כלפי הלהטביות.
זה בסדר שאתם קיימים, אנחנו מקבלים אתכם ואפילו מגיעות לכם זכויות שוות אבל בשביל מה להרגיז? ומאחורי השאלה על המצעד בירושלים מסתתרות כל השאלות החבויות של – למה את צריכה להתלבש כל כך אחרת? ו- בשביל מה אתם צריכים דגל ולמה לתלות אותו מתנפנף החלון? ובשביל מה לדבר על זה בבית ספר, זה הרי הכי נורמטיבי פה בעולם (ספרנו 20 ילדים להורים להט"בים בכל מיני תרחישים).
ואני חושבת שדווקא בשביל יהודים השאלות האלה מאד מוזרות.
כי היהודים, בעיקר הלא מתבוללים ביניהם תמיד היו מאד לא סמויים בארצותיהם. חנוכיות בחלון (כדי שיראו) אפילו כשהיה מסוכן, ובתי כנסת ובמקרים רבים גם בגדים שחורים. האם המקור של "בשביל מה את צריכה להתלבש ככה? (ולהסתפר ככה ולא להוריד שערות ככה ולא להתאפר) הוא לא – אז בסדר שאתם יהודים, אבל בשביל מה צריך את כל הבגדים האלה האחרים כל כך?
כיהודיה ההיסטוריה לא לימדה אותי שלהסתתר בזהות שלך זה משתלם בסופו של דבר. כמו שלמדנו תמיד – את כולם הורגים בסוף אותו הדבר.

בהפוך על הפוך עם כל הגאווה הישראלית שלנו ועם כל הרצון להיות כל כך לא יהודים גלותיים, גם את הדבר הגלותי הזה איבדנו בדרך ללהיות ישראלים (ביחד עם ההומור היהודי כנראה) – איבדנו את הערך של ניראות, של לא להסתתר ולא להתבייש ואפילו כשזה מפחיד או אפילו מסוכן להמשיך להיות מי שאנחנו. ובסופו של דבר כישראלים עם כל האומץ המזויף והמסוכן שלנו אנחנו מפחדים שיזהו אותנו בחו"ל ואנחנו לא מדברים עברית ולא נלך עם שום סממן ישראלי, כדי שלא ידעו. אנחנו הרבה יותר פחדנים במקום הזה מאשר היהודי הגלותי ששם חנוכיה בחלון.

ואני חושבת שירושלים זה המקום לצעוד בו בגאווה ובניראות ודווקא החרדים צריכים להבין אותנו יותר מכולם. אולי יום אחד זה יקרה, אבל בינתיים גם הם כמו הרבה מאד סטרייטים שלא לובשים שחור עדיין לא מצליחים להבין.
אז הנה. הסברתי

יום רביעי, 24 ביולי 2013

נקודה מהבהבת



לאבא שלי יש איזה נקודה מהבהבת שהופיע לו בראייה. הרופא אמר שזה שום דבר כנראה ושהמוח שלו ילמד להתעלם ממנה.
אני חושבת שזה מדהים.
הרי אנחנו כל כך סומכים על המוח שלנו, על זה שמה שאנחנו רואים זה מה שקורה במציאות אבל הנה, משהו מוחשי ואמיתי כמו האור הזה שמעיד על איזה שינוי אמיתי בעין ובמוח של אבא שלי מסוגל לגרום לו לא לראות אותו.
לנו נהייתה שיחה בעקבות זה ובעקבות ראיון שראיתי עם פרופסור דפנה יואל (קישור למטה) על הבדלים בין בנים ובנות. בראיון הזה בטלוויזיה היא אומרת שאין הבדלים מובהקים בין נקבות וזכרים זאת אומרת שאין באמת דבר כזה בנים ובנות. אז המראיין שואל אותה בעצבנות מה – אבל אנחנו כל הזמן רואים את ההבדלים. הנה, הבנים שלי ככה וככה.
אז באמת בעקבות האור המהבהב אמרתי על שני האחיינים שלי, שהם הבנים הראשונים במשפחה בדור הזה של הנכדים ובאמת הם נראים מאד בניים. זאת אומרת שניהם מתעסקים המון המון במכוניות, משאיות, מתלהבים מטרקטורים ברחוב ומכל מיני חשמלים. וכל הבנות במשפחה עד כה, שזה ארבע, לא התעניינו בזה אף פעם. ובאמת נראה הבדל מאד מובהק. לפחות במשפחה שלנו. אני לא רוצה אפילו להיכנס להאם זה בגלל סביבה או לא, במקרה שלהם באמת שלא נראה לי. אבל מה שאמרתי לאבא שלי אתמול היה שכל מה שנראה לנו כמו בן אנחנו משייכים לזה שהם עושים את זה כי הם בנים, אבל בסך הכל יש להם מלא תכונות ותחומי עניין שאפשר היה להגיד שהם של בנות - יונתן הוא סופר מילולי, הוא אוהב לשחק במטבח, יש לו מלא בובות של חיות שהוא מסתובב איתן לכל מקום ומדבר איתן, הם שניהם עדינים מאד, עמוס ביישן וצמוד לאימא שלו ועוד ועוד. ואנחנו לא חושבים שהדברים האלה אצלם הם של בנות.
זאת אומרת שמה שמחזק את הסטיגמה אנחנו רואים ומה שלא מחזק את הסטיגמה אנחנו רואים כמשהו שלהם שלא קשור למגדר. 
פרופ' יואל דיברה על זה במונחים של סכמות, אבל אני חושבת שאפשר לדבר על זה גם במונחים של הנקודה המהבהבת שהמוח לומד לא לראות.

 הדיבורים האלה הובילו אותי לחשוב שאני קצת כמו האור המבהב הזה. מסיבות לא ברורות – אולי זה הגירושים, אולי הלסביות, אולי הקפיצות שלי בין תבניות, אולי הכל ביחד שהפכו אותי למשהו מספיק לא נסבל, מספיק יוצא מהסכמות שהמוח של מלא אנשים שהכירו אותי בתור אישה נשואה וסטרייטית פשוט למד לא לראות אותי. ובגלל זה כשפוגשים אותי, ושמחים לראות אותי ואפילו נהנים מחברתי ההבעה שלהם אומרת – אבל חשבתי שאת לא קיימת. פעם חשבתי שמתנהגים כאילו מתתי, אבל זה לא זה, כי במוות יש גם אבל. פה נהייתי נקודה מהבהבת שהמוח מוחק כדי שהעולם ימשיך להיות בהיר וברור לנו. 

הראיון עם פרופסור דפנה יואל

יום שני, 15 ביולי 2013

אגו

הרגעים שאני הכי שונאת בחיים שלי עכשיו הם כששואלים אותי מה אני עושה. במה אני עובדת
אני שונאת את השאלה הזאת כי כשמסתבר שאין לי קריירה (איך אפשר? אישה בגילך?) המבט של השואל/ת הוא - מה לא בסדר איתך?
 אני חושבת שרגשות דומים לאלה בוודאי מרגישות נשים אחרות לשאלות - יש לך ילדים? למי שאין לה ילדים, את נשואה למי שלא.
כי בשביל להיות אישה נכונה היום צריך שתהיי כל אלה - נשואה, עם ילדים וגם עם קריירה.
לא משנה שאני לא מכירה כמעט אף אחת ואף אחד שבאמת מצליחים שיהיה להם את שלושת אלה, עדיין זה מה שצריך ואם לא אז משהו בוודאי שלא בסדר.
כשאנחנו קטנים מבטיחים לנו שאלה מרכיבי האושר, אחר כך מסתבר שאלה מרכיבי ה"הכל בסדר" וככה צריך. ולא משנה שהמציאות מראה שזה לא קורה. שלא להרבה זה מצליח, בטח לא שלושתם ואולי אף אחד מהם לא, שחלק מאלה שלא "הצליח" להם, או שלא רצו שזה יקרה (נישואים/ילדים/קריירה) הם ממש לא בהכרח פחות מאושרים שמחים ונהנים מהחיים שלהם מאלה שיש להם את כל אלה.

אני חושבת שיותר ויותר א-נשים מעזות להגיד שהן לא רוצות ילדים ואולי גם לא רוצות להתחתן או בכלל לחיות בזוגיות. וזה נכון לא רק לגבי לסביות וקוויריות אחרות. אני חושבת שלהגיד - אני לא רוצה ומעולם לא רציתי קריירה, זה משהו שגם בשבילו צריך אומץ. גם נשים וגם גברים.

אז אני מחליטה ברגע זה להפסיק להתפתל ולהסתובב סביב עצמי כששואלים אותי מה אני עושה. אם מישהי יכולה להיות אמיצה מספיק כדי להגיד - אין לי ילדים ואולי גם מעולם לא רציתי ילדים (ואולי רציתי ובכל זאת אין לי), אז אני צריכה למצוא בתוכי את האומץ ולהגיד - אין לי קריירה. ולא היתה לי ונראה לי אפילו שמעולם לא רציתי שתהיה לי קריירה.
(נראה אם אני אצליח, כי אפילו בפוסט הזה קשה לי לכתוב את זה בלי להתחיל להתנצל ולהסביר).

בהצלחה

יום שני, 1 ביולי 2013

נטייה מינית לעולם תהיה רלוונטית. אמן.

אתמול בבחירות של עיר לכולנו לפני שאחת המועמדות הלסביות התחילה להציג את עצמה, שאלנו את עצמנו אני וחבר הומו אם היא הולכת להגיד שהיא לסבית.
חברה אחרת בעיר לכולנו, שאני מאד מעריכה, אמרה לנו משהו בתגובה. אני חשבתי שהיא אמרה - זה לא רלוונטי. עניתי לה שזה כמו שגבר יגיד לאישה שזה שהיא אישה זה לא רלוונטי, ואז הסתבר שהיא אמרה שהיא מקווה שיום אחד זה לא יהיה רלוונטי.
אני מבינה את הכוונה שלה, ואני גם שומעת את זה הרבה. ואני גם אפילו מאמינה לה (ואני לא מאמינה בקלות) שהיא התכוונה לזה שהיא מקווה שיום אחד לא יהיה דיכוי מבוסס נטייה מינית ואז זה לא יהיה רלוונטי בהקשר פוליטי אם מישהי היא לסבית.

זה לא החלום שלי.
אם נטייה מינית (אם ככה רוצים לקרוא לזה) לא תהיה רלוונטית זה אומר שכל ההיסטוריה שלנו תעלם, שהתרבות שלנו תגמר, שכבר לא נחשב קבוצה. אני לא רוצה את זה.
כי ההגדרה העצמית שלי כלסבית, שהיא הגדרה משמעותית בשבילי בדרך שכנראה סטרייט/ית לעולם לא תבין לא מבוססת רק על דיכוי. יש בי, בנו הרבה יותר מאשר רק ה- איך הסביבה הסטרייטית מתייחסת אלינו, מקבלת אותנו.

להטב"יות בצורה אינהרנטית נמצאת בשוליים. זה מי שאנחנו. שולי החברה. אפילו עכשיו כשהומואים ולסביות יכולים להיות בפרונט (שישה מועמדים מתוך שלושים בעיר לכולנו, שניים מתוך שישה חברי מועצה עתידיים) עדיין השיח הוא עם הסטרייטים בפוקוס.
מה הסטרייטים אומרים עלינו, מה מותר לנו ואסור לנו לעשות, האם יש בסביבה שלי הומופוביה או לא.
אפילו הארגון הכי פעיל שלנו פועל במרחבים סטרייטים בעיקרם. נכון שגם בשביל שנוער להט"בי יראה שהוא לא לבד, אבל הרבה מזה זה כדי לחנך את הקהל הרחב והסטרייטי. וזה חשוב, וזה ארגון מדהים שעושה עבודה מדהימה אבל זה שהוא הארגון הכי חזק ופעיל בקהילה אומר עלינו משהו.

אז לא, אני לא רוצה שזה לא יהיה רלוונטי, כמו שנשים לא חושבות שהרלוונטיות של הנשיות שלהן קשורה רק באם יש או אין דיכוי, באם יש או אין שוביניזם, באם יש או אין גברים בסביבה.

בעיני אנחנו אנשים מסוג אחר ורוב הסיכויים שרוב הלהט"בים בארץ לא יסכימו איתי (בלשון המעטה) אבל יש לנו היסטוריה אחרת - פרטית וקבוצתית ויש לנו נקודת מבט אחרת על העולם ויש בנו את מה שצריך בשביל להיות משני עולם, ויש לנו מערכות יחסים אחרות וזוגיויות אחרות וחברויות אחרות. יש לנו עולם שבד"כ הוא סמוי מהעין של הסטרייטים שהוא גדול ומרתק.
גם כשלא יהיה דיכוי עדיין יישאר לנו הרבה מהמשהו הזה, שאפילו אין לנו מילים בשפה כדי לתאר אותו.