יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

הבית היהודי

האם הבית היהודי יצליח לעשות את מה שלא הצליחו לפניו ולהוציא את ה"קהילה" הגאה מהבית?
האם סוף סוף יצליחו לגרום לנו לכעוס, לרתוח, לצעוק, להתאחד ולעשות בלגן?

כי יש לנו כל כך הרבה על מה לרתוח
עזבו חתונה, או אפילו הקלות במיסים. אנחנו צריכות לאמץ את הילדות שלנו, הרווחה באים אלינו הביתה לוודא שהכל בסדר. ופונדקאות זה עניין מוסרי כשהוא לסטרייטיות (כי להיות אימא זו זכות טבעית של כל אישה) אבל לא מוסרית בשביל הומואים. אף אחד לא מתפלא אם איזה בעל בית לא משכיר לנו דירה כי אנחנו זוג וכולם שואלים כל הזמן - אבל למה לצעוד דווקא בירושלים?
ובעיקר - סבבה שאת לסבית אבל אם את יכולה לדבר על קצת פחות, להיות קצת פחות זועמת וקצת יותר נשית ואז יהיה לנו קל יותר לקבל אותך (בדיוק כמו שאת, דרך אגב). 


בד"כ אנחנו ילדים טובים ואם נצא להפגנות זה רק בשביל זכויות של מישהו אחר ובד"כ המסר שלנו הוא - בבקשה תקבלו אותנו, אנחנו כל כך נחמדים ובדיוק כמוכם.

אז תודה לבית היהודי שאולי סוף סוף יוציאו מאיתנו את האש ואת הזעם.
יאיר הוכנר אמר בכתבה לקראת ההפגנה בשבת (סליחה, עצרת מחאה) שצריך ללמוד מאירועי סטנוול.
אז אולי זאת הזדמנות טובה לחידון טרוויה קטן, מי יודע מה זה אירועי סטנוול?
אז כל הסטרייטים שכל כך רוצים להגיד שכולנו אותו דבר, אנחנו יודעים מלא על ההיסטוריה שלכם. הגיע הזמן שגם את ההיסטוריה שלנו ילמדו בבית ספר.

ומי שלא שמע - שבת, שמונה בערב, כיכר הבימה תל אביב. תהיו שם






יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

כמה הרהורים על גזענות



הרהור ראשון
האמת זה הרהור ישן למדי, שאולי אף חלקתי אותו כאן פעם. שוב אני מתנצלת שאולי אני חוזרת על עצמי. ככה זה כשהזיכרון לא משהו וכשהמחשבות מסתובבות אצלי בראש לפעמים במעגל סגור.
גדלתי במושב מאד מאד קטן, היינו רק שמונה בשלוש שכבות גיל סמוכות. אני לא בטוחה שבזמנו הבנתי כמה זה קשה לי הצמצום הזה באנשים אבל הרבה שנים היו לי מחשבות של – איך היו החיים שלי נראים אם הייתי גדלה בתל אביב. לקח לי הרבה זמן להבין שאם רק היינו מורידים את הגדר שבין המושב ובין שעב, הכפר הגדול השכן לנו ואם לא היתה ההפרדה הזאת בין ערבים ויהודים הייתי יכולה לגדול ממש באותו המקום אבל מוקפת הרבה הרבה אנשים.

הרהור שני
יש תופעה שבעיני היא עצובה מעין כמוה, גם בגלל שהיא גרמה לכמה חברות מאד קרובות שלי להתרחק ממני והיא שכשמזרחית ואשכנזי מתחתנים (אולי זה קורה גם בהפוך), המשפחה של האשכנזי נהיית המשפחה הדומיננטית, וכחלק מחיי הזוגיות והנישואין המזרחית משילה מעצמה לפחות חלק מהקרבה שהיתה לה לפני כן עם משפחתה. המשפחה השניה (האשכנזית) נתפסת כמדהימה, אולי גם כיותר טובה מהמשפחה שלה. יצא לי לראות יותר מחברה אחת נעלמות טיפה בתוך הקשר הזה. וזה עצוב. זה קשור אלי כי לפעמים אני חלק מאותו עולם שנזנח. יצא לי כבר לחשוב שאולי זה פשוט שאני האשכנזית אחת יותר מידי בשבילה עכשיו. אם זה ככה זה קצת פחות עצוב, למרות שעדיין מבאס מבחינתי. לאבד חברות זה לא כיף.  

הרהור שלישי
שכן שלי נחמד שתמיד אומרת לי שלום הפיל עלי איזה יום כמה אמרות גזעניות בנוגע לפליטים. לא ידעתי מה להגיד אז חמקתי ממנו באלגנטיות חביבה. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו – רגע, אז אתה מחבב אותי רק בזכות שאני יהודיה ולבנה?
יש משהו מאד מערער בהבנה הזאת שהיחס אליך קשור בצורה כל כך הדוקה לזה שאתה יהודי/גבר/סטרייטית/לבנה ועוד. זה מה שהיה כל כך מטלטל בלצאת מהארון, ההבנה הזאת כמה היחס אלינו הוא שברירי וקשור לא למי שאנחנו באמת. ככה גזענות קשורה אליך, לא משנה מה הצבע שלך. כי גם אם הצבע שלך הוא הצבע ה"נכון", ההבנה שאם הצבע שלך היה שונה היו מתייחסים אליך אחרת היא מאד מערערת.

הרהור רביעי ואחרון לעונה (זאת אומרת לפוסט)
מחשבה על למה לכל כך הרבה אשכנזים קשה לשמוע את הסיפורים של המזרחים שמתחילים עכשיו להישמע עוד ועוד.
הגיע הזמן שאנחנו האשכנזים נחקור את ההיסטוריה שלנו. שנלך בעקבות המזרחים בני דורנו ונתחיל לחקור את השורשים שלנו אבל לא דרך ספרי ההיסטוריה הציוניים המגויסים. אני צמאה לדעת איך זה היה בשביל סבתא שלי לגדול בורשה, לא רק לשמוע איך היא ברחה כשהכל קרס.  אולי אם נדע מאיפה אנחנו באנו לא נרגיש כל כך מאוימים מלשמוע מאיפה אחרים באו ואיך זה בשבילם להיות פה.
לפעמים אני חושבת (בהרבה הקשרים אבל גם כאן זה נכון) שיש משהו בלהיות ישראלי שחייב להאמין שכל מה שקורה כאן הוא טוב ועם סיבה, שאנחנו מוסריים וטובים ולא פוגעים באף אחד. וכל מה שלא מתאים לדימוי העצמי הנעלה הזה של עצמנו את עצמנו אנחנו פשוט מוחקים. זה נכון גם לגבי הגזענות כלפי המזרחיים וזה נכון גם לדברים אחרים.

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מחלת נפש

יש זמרים שאני יודעת שהם טובים, אבל שזה פשוט לא מתחבר לי אבל משהו בתוכי יודע שיגיע יום ואני אתחבר. זה קרה לי עם עמיר לב, זה קרה גם עם האחרים ובשבת זה קרה עם אביב גדג'.
אח שלי שומע אותו כבר שנים אז בשבת הלכנו איתם להופעה וזהו, זה קרה. החיבור הזה. האנרגיות על הבמה, הנגנים המעולים, המילים, העוצמה. אני זוכרת שחשבתי שהנה זה משהו ששווה לחיות בשבילו.
מאז הדיסק מתנגן אצלנו כל הזמן, עד שאתמול הפייסבוק הודיע על מותו של בלחסן והדמעות התחילו אוטומטית לזלוג לי ולא הפסיקו הרבה זמן. וזה למרות שלא הכרתי אותו, בטח לא אישית אבל גם לא יצירתית. לא מקרוב בכל אופן.
כמי שהולכת כל השנים על סף ה"מחלה" ולצידה הקשר שלי עם מה שנקרא היום מתמודדים ועם המשפחות שלהם הוא קשר של משפחה מורחבת.
והפיד מוצף בהספדים וכולם קוראים לזה מחלה. בארץ קראו כתבו שהוא היה יוצר מוערך שביטא את עולמם של פגועי הנפש. אפילו ההתייחסות למוות שלו (שהיה או לא היה התאבדות) נשמע לעתים כמין - עכשיו הוא מצא שלווה שקודם לכן לא היתה לו. 
שוב, אינני מכירה את בלחסן ולא את סיפורו הפרטי ולא את החיים שלו, אז מראש אני אומרת שמותו הוא טריגר לפוסט הזה ולא נסיון לנתח אותו באיזה שהיא דרך. אני לא אחת שמנתחת אנשים, בטח לא אנשים שהם לא אני. 

אבל כל הסיפור הזה של פגועי נפש ושל מחלה ושל ההרחקה הזאת. הכאב הגדול הזה הוא שלם, הם התמודדים. אצלנו הכל בסדר. פעם חברה שלי ספרה כמה שירים יש בעברית שאומרים - אצלי הכל בסדר. 
כי להיות בסדר זה העיקר. להיות נורמלי ושמח ושהחיים שלך יהיו טובים.
כי בעולם הפסיכולוגי שאנחנו חיים בו אם נפצעת ואתה מדמם זה בגלל שאתה לא יודע להתמודד, והאשם הוא בך ולא בפוגע. ולפעמים הפוגע הוא בן אדם או אירוע אחד ולפעמים הפוגע זאת החברה והעולם וכל מה שסביבנו. והרבה פעמים אני חושבת שאנחנו הנורמלים היחידים. 

להיות הלום קרב נראית לי כמו תגובה נורמלית ביותר למצב מטורף ולא הגיוני של מלחמה
להיות בדיכאון כי אתה בן ארבעים ופתאום אתה מבין שאולי לחיים האלה שלך אין בעצם טעם
להיות בן 16 שמיואש מהחיים כי הוא רואה את המבוגרים ואיך החיים שלהם נראים והוא אומר לעצמו - האם בשביל זה?

להיות נורמלי זה לקום בשמחה כל בוקר וללכת לעבודה של כך וכך שעות ולשתוק כשמפטרים אותך ולחייך בנימוס למנהל בנק שסוגר לך את האשראי. להיות נורמלי זה להסתגר בבית שלך ולא להציץ לראות מה קורה אצל השכנים ולסתום את האזניים כשאתה שומע צעקות. להיות נורמלי זה לחיות את החיים הבורגניים שלך, לצפות בטלוויזיה ולהרוויח מספיק בשביל נסיעה שנתית עם הילדים לחו"ל. 
להיות לא נורמלי זה להיאבק, להיות מיואש, ללכת כמו אדיוטית להפגנות למרות שזה לא עוזר וגם לא יעזור. 
אני לא הצלחתי למצוא אנשים ונשים שמסתכלות על המציאות דוגרי ולא מוצאות את עצמם בימים של חוסר רצון לצאת מהמיטה. 

והביקורת שלי חס וחלילה היא לא על אנשים שקוראים לעצמם מתמודדים או פגועי נפש או חולים. יש כנראה עוצמות שאפילו אני לא מגיעה אליהן, ואולי יש חומרים כימיים במוח ואולי אנשים גם נולדים ככה ואולי לא. הביקורת שלי היא על המרחיקים שאומרים לעצמם - אה, הוא חולה. זאת הסיבה שקשה לו. ולא שהעולם הזה לפעמים כל כך מסריח שאין לאן לברוח מזה. סליחה על הבוטות. 

החופש שהיה לבלחסן להגיד הכל הכל הוא גם בזכות התווית הזאת, כי מי שכבר מאושפז ממה כבר יש לו לפחד? שידעו? ממה יגידו השכנים? 
בעולם של הכל בסדר הדבר השפוי הוא להיות משוגע כדי שתוכל לצעוק ולהגיד הכל ולכאוב ולא להעמיד פנים. ואלוהים, כמה שזה מפחיד. 

יהי זכרו ברוך



יום ראשון, 11 באוגוסט 2013

פסיפס - נועה בן אור

אחרי המון זמן שלא כתבתי כאן המלצה, אני שמחה לחזור למנהגי הישן..
אני עושה זאת בעקבות שבוע אצל ההורים שלי (לכבוד החופש הגדול כמובן). אמא שלי בנסיונותיה לנתק את הבנות מהטלווייזיה ואותי מהמחשב הזמינה אותנו לסדנת פסיפס אצל נועה בן אור, שהסטודיו שלה ממוקם במושב יעד איפה שבמקרה או שלא במקרה גם הבית של ההורים שלי (זאת אומרת בית ילדותי) ממוקם גם הוא.
בשמחה צעדנו בשבילי המושב לכיוון הסטודיו (למי שמגיע ברכב - הכניסה משולטת היטב בכניסה למושב).
ישבנו לנו בחדר מסביב לשולחן גדול וכל אחת מאיתנו הכינה פסיפס.
היה נעים, וכיף עם מוסיקה טובה והמון המון חומרים. שוב חשבנו על חוכמתה של קלמנטיין (שדרך אגב בדיוק יצא ספר נוסף על עלילותיה) שזאת לא בעיה לבחור מה כן, זה הרבה יותר קשה לבחור מה לא.
אבל אי אפשר להספיק בכמה שעות את הכל, אז בסוף בחרנו משטחים ובחרנו חומרים והתחלנו לשבור ולהדביק.

היתה פעם סצנה בסדרת הקאלט שלי "הפוך" שבה אורנה פיטוסי מגשימה לי חלום וזורקת על הקיר ומנפצת את כל כלי האוכל שלה. אז אמנם אצל נועה לא מנפצים את הכלים על הקיר אלא עם פטיש (בתור בד כדי שלא יעופו עלינו חלקיקים), אבל בכל זאת יש בזה מין החוויה - לקחת כוס (שבורה במקצת מראש בד"כ) ולנפץ אותה לרסיסים עם פטיש.
אני גם התלהבתי מהרעיון של לקחת משהו עם נפח (כאמור כוס) ולהפוך אותו למשהו שטוח (כלומר פסיפס). אולי זה נשמע טפשי אבל אותי זה מרגש.

זהו עלינו. הנה כמה פרטים פרקטיים יותר - http://www.psefas.com/
אפשר לעשות אצל נועה סדנאות חד פעמיות ליחידים וגם למשפחות. בילוי מעולה עם הילדים והילדות אבל גם בילוי מעולה לעצמכן. יש אצלה גם חוגים והיא יכולה גם להגיע לסדנאות אליכם. בקיצור - כנסו אל האתר שלה ותוכלו לראות שם את הכל, כולל יצירות מקסימות שלה.

הנה היצירות שלנו -


יום שלישי, 30 ביולי 2013

למה אני לא הולכת

מחר המצעד בירושלים, כל הפייסבוק דגלים דגלים ואני החלטתי לא לבוא. אבל למה? אתן שואלות את עצמכן, רק לפני רגע כתבת כמה המצעד הזה חשוב.
לא השתנו דיעותי ביומיים. המצעד הזה חשוב מאין כמותו. ולא רק כי הוא בירושלים אלא כי הוא גם בירושלים וחשובים גם המצעדים בראשון ובאשדוד ובחיפה ובתל אביב ובכל מקום שלא יהיו (מתי כבר כרמיאל??)
אבל מה שאנשות לא כל כך מספרות בימים אלו הוא שללכת למצעד זה לא כזה פשוט.
מכיוון שלפחות חלק מקוראי הם סטרייטים וסטרייטיות אז חשבתי שאם כבר אני משתפת אתכם בכל כך הרבה, אז למה שלא גם בזה?
אז ללכת למצעד, כל מצעד זה אומר ללכת ברחוב ושאנשים עומדים בצדדים ומסתכלים עליך. כשזה בתל אביב הם לפעמים מוחאים כפיים ואז האתגר הוא להצליח לא להרגיש כמו קרקס שצועד והאנשים עומדים בצדדים עם הבירות שלהם ועם הגלידות שלהם ומחיאות הכפיים שלהם יש בהם מין ה"תראו, תראו, איזה חיה נדירה. והיא דווקא נראית ממש נורמלית". אם זה בירושלים אז או שזורקים עליכם חרא (ולא רק מילולי), יורקים כשאתם עוברים ובכלל פחד אלוהים להצליח להגיע מהתחנה המרכזית ולעקוף מהצדדים את הפגנות החרדים המתגשות. אז בירושלים ההרגשה היא של חיה בכלוב דווקא ולא בקרקס. אם זה בשנה שפשוט תחמו אותנו בגדר מדאגה אלינו (במקום לתחום בגדר את כל השאר), אבל גם במצעד רגיל שהמסלול נבחר בקפידה ואת יודעת טוב מאד שעדיף לך שלא תרדי לשוליים כי מי יודע מה יקרה. לפני שנתיים לדעתי זה היה שלכל אורך המצעד לא עברנו לא מכולת ולא קיוסק ואלה מבינינו ששכחו להביא מים שמו לב לזה ממש.

אני לא הולכת למצעד כי השנה אין לי כוחות להתמודד עם זה. אין לי כוח להצליח להרגיש שלמה ושמחה ולחגוג את מי שאני בזמן שאני צועדת בתוך קהל שונא. אולי זאת טעות, כי בסופו של דבר תחושת הביחד והכוח שאני מקבלת מהמצעדים עולה על הקושי, אבל היום אני לא במצב שאני יכולה להרשות לעצמי להפר את האיזון העדין בתוכי.
אני לא יודעת אם סטרייטים יכולים להבין את ההרגשה של ללכת ברחוב ומישהו תוקע בך מבט על איך שאת נראית, או שילדה שואלת את אימא שלי מאחורי (בלי להתבייש שאני אשמע) - זה בן או בת? או את ההרגשה שיש לי כשאני באה לקבל את פניה של אהובתי בשדה התעופה וכמו כל זוג אחר אנחנו מתחבקות ואולי אפילו מתנשקות (רחמנא לצלן) ומישהי עוברת על פנינו ואומרת - נו, באמת.
אני לא יודעת אם סטרייטים יכולים להבין את הרעל הזה שמגיע מבחוץ בטפטופים או בזרנוקים ומחלחל לי בדם וגורם לנו לריב אחת עם השנייה על שטויות, או לשכב במיטה ולא לרצות לקום או לצעוק על הילדות בלי שום סיבה.

אני לא יודעת אם אתם יכולים להבין את זה, אבל מחר לכבוד המצעד בירושלים תנסו.

יום שני, 29 ביולי 2013

להט"ביות ויהדות – רשימה לכבוד מצעד הגאווה הירושלמי



אני לא יודעת איך זה קרה אבל איכשהו השאלה המפורסמת – "אבל למה אתם צריכים לעשות מצעד דווקא בירושלים?" נהייתה מעין דגל של הציבור הליברלי כלפי הלהטביות.
זה בסדר שאתם קיימים, אנחנו מקבלים אתכם ואפילו מגיעות לכם זכויות שוות אבל בשביל מה להרגיז? ומאחורי השאלה על המצעד בירושלים מסתתרות כל השאלות החבויות של – למה את צריכה להתלבש כל כך אחרת? ו- בשביל מה אתם צריכים דגל ולמה לתלות אותו מתנפנף החלון? ובשביל מה לדבר על זה בבית ספר, זה הרי הכי נורמטיבי פה בעולם (ספרנו 20 ילדים להורים להט"בים בכל מיני תרחישים).
ואני חושבת שדווקא בשביל יהודים השאלות האלה מאד מוזרות.
כי היהודים, בעיקר הלא מתבוללים ביניהם תמיד היו מאד לא סמויים בארצותיהם. חנוכיות בחלון (כדי שיראו) אפילו כשהיה מסוכן, ובתי כנסת ובמקרים רבים גם בגדים שחורים. האם המקור של "בשביל מה את צריכה להתלבש ככה? (ולהסתפר ככה ולא להוריד שערות ככה ולא להתאפר) הוא לא – אז בסדר שאתם יהודים, אבל בשביל מה צריך את כל הבגדים האלה האחרים כל כך?
כיהודיה ההיסטוריה לא לימדה אותי שלהסתתר בזהות שלך זה משתלם בסופו של דבר. כמו שלמדנו תמיד – את כולם הורגים בסוף אותו הדבר.

בהפוך על הפוך עם כל הגאווה הישראלית שלנו ועם כל הרצון להיות כל כך לא יהודים גלותיים, גם את הדבר הגלותי הזה איבדנו בדרך ללהיות ישראלים (ביחד עם ההומור היהודי כנראה) – איבדנו את הערך של ניראות, של לא להסתתר ולא להתבייש ואפילו כשזה מפחיד או אפילו מסוכן להמשיך להיות מי שאנחנו. ובסופו של דבר כישראלים עם כל האומץ המזויף והמסוכן שלנו אנחנו מפחדים שיזהו אותנו בחו"ל ואנחנו לא מדברים עברית ולא נלך עם שום סממן ישראלי, כדי שלא ידעו. אנחנו הרבה יותר פחדנים במקום הזה מאשר היהודי הגלותי ששם חנוכיה בחלון.

ואני חושבת שירושלים זה המקום לצעוד בו בגאווה ובניראות ודווקא החרדים צריכים להבין אותנו יותר מכולם. אולי יום אחד זה יקרה, אבל בינתיים גם הם כמו הרבה מאד סטרייטים שלא לובשים שחור עדיין לא מצליחים להבין.
אז הנה. הסברתי

יום רביעי, 24 ביולי 2013

נקודה מהבהבת



לאבא שלי יש איזה נקודה מהבהבת שהופיע לו בראייה. הרופא אמר שזה שום דבר כנראה ושהמוח שלו ילמד להתעלם ממנה.
אני חושבת שזה מדהים.
הרי אנחנו כל כך סומכים על המוח שלנו, על זה שמה שאנחנו רואים זה מה שקורה במציאות אבל הנה, משהו מוחשי ואמיתי כמו האור הזה שמעיד על איזה שינוי אמיתי בעין ובמוח של אבא שלי מסוגל לגרום לו לא לראות אותו.
לנו נהייתה שיחה בעקבות זה ובעקבות ראיון שראיתי עם פרופסור דפנה יואל (קישור למטה) על הבדלים בין בנים ובנות. בראיון הזה בטלוויזיה היא אומרת שאין הבדלים מובהקים בין נקבות וזכרים זאת אומרת שאין באמת דבר כזה בנים ובנות. אז המראיין שואל אותה בעצבנות מה – אבל אנחנו כל הזמן רואים את ההבדלים. הנה, הבנים שלי ככה וככה.
אז באמת בעקבות האור המהבהב אמרתי על שני האחיינים שלי, שהם הבנים הראשונים במשפחה בדור הזה של הנכדים ובאמת הם נראים מאד בניים. זאת אומרת שניהם מתעסקים המון המון במכוניות, משאיות, מתלהבים מטרקטורים ברחוב ומכל מיני חשמלים. וכל הבנות במשפחה עד כה, שזה ארבע, לא התעניינו בזה אף פעם. ובאמת נראה הבדל מאד מובהק. לפחות במשפחה שלנו. אני לא רוצה אפילו להיכנס להאם זה בגלל סביבה או לא, במקרה שלהם באמת שלא נראה לי. אבל מה שאמרתי לאבא שלי אתמול היה שכל מה שנראה לנו כמו בן אנחנו משייכים לזה שהם עושים את זה כי הם בנים, אבל בסך הכל יש להם מלא תכונות ותחומי עניין שאפשר היה להגיד שהם של בנות - יונתן הוא סופר מילולי, הוא אוהב לשחק במטבח, יש לו מלא בובות של חיות שהוא מסתובב איתן לכל מקום ומדבר איתן, הם שניהם עדינים מאד, עמוס ביישן וצמוד לאימא שלו ועוד ועוד. ואנחנו לא חושבים שהדברים האלה אצלם הם של בנות.
זאת אומרת שמה שמחזק את הסטיגמה אנחנו רואים ומה שלא מחזק את הסטיגמה אנחנו רואים כמשהו שלהם שלא קשור למגדר. 
פרופ' יואל דיברה על זה במונחים של סכמות, אבל אני חושבת שאפשר לדבר על זה גם במונחים של הנקודה המהבהבת שהמוח לומד לא לראות.

 הדיבורים האלה הובילו אותי לחשוב שאני קצת כמו האור המבהב הזה. מסיבות לא ברורות – אולי זה הגירושים, אולי הלסביות, אולי הקפיצות שלי בין תבניות, אולי הכל ביחד שהפכו אותי למשהו מספיק לא נסבל, מספיק יוצא מהסכמות שהמוח של מלא אנשים שהכירו אותי בתור אישה נשואה וסטרייטית פשוט למד לא לראות אותי. ובגלל זה כשפוגשים אותי, ושמחים לראות אותי ואפילו נהנים מחברתי ההבעה שלהם אומרת – אבל חשבתי שאת לא קיימת. פעם חשבתי שמתנהגים כאילו מתתי, אבל זה לא זה, כי במוות יש גם אבל. פה נהייתי נקודה מהבהבת שהמוח מוחק כדי שהעולם ימשיך להיות בהיר וברור לנו. 

הראיון עם פרופסור דפנה יואל

יום שני, 15 ביולי 2013

אגו

הרגעים שאני הכי שונאת בחיים שלי עכשיו הם כששואלים אותי מה אני עושה. במה אני עובדת
אני שונאת את השאלה הזאת כי כשמסתבר שאין לי קריירה (איך אפשר? אישה בגילך?) המבט של השואל/ת הוא - מה לא בסדר איתך?
 אני חושבת שרגשות דומים לאלה בוודאי מרגישות נשים אחרות לשאלות - יש לך ילדים? למי שאין לה ילדים, את נשואה למי שלא.
כי בשביל להיות אישה נכונה היום צריך שתהיי כל אלה - נשואה, עם ילדים וגם עם קריירה.
לא משנה שאני לא מכירה כמעט אף אחת ואף אחד שבאמת מצליחים שיהיה להם את שלושת אלה, עדיין זה מה שצריך ואם לא אז משהו בוודאי שלא בסדר.
כשאנחנו קטנים מבטיחים לנו שאלה מרכיבי האושר, אחר כך מסתבר שאלה מרכיבי ה"הכל בסדר" וככה צריך. ולא משנה שהמציאות מראה שזה לא קורה. שלא להרבה זה מצליח, בטח לא שלושתם ואולי אף אחד מהם לא, שחלק מאלה שלא "הצליח" להם, או שלא רצו שזה יקרה (נישואים/ילדים/קריירה) הם ממש לא בהכרח פחות מאושרים שמחים ונהנים מהחיים שלהם מאלה שיש להם את כל אלה.

אני חושבת שיותר ויותר א-נשים מעזות להגיד שהן לא רוצות ילדים ואולי גם לא רוצות להתחתן או בכלל לחיות בזוגיות. וזה נכון לא רק לגבי לסביות וקוויריות אחרות. אני חושבת שלהגיד - אני לא רוצה ומעולם לא רציתי קריירה, זה משהו שגם בשבילו צריך אומץ. גם נשים וגם גברים.

אז אני מחליטה ברגע זה להפסיק להתפתל ולהסתובב סביב עצמי כששואלים אותי מה אני עושה. אם מישהי יכולה להיות אמיצה מספיק כדי להגיד - אין לי ילדים ואולי גם מעולם לא רציתי ילדים (ואולי רציתי ובכל זאת אין לי), אז אני צריכה למצוא בתוכי את האומץ ולהגיד - אין לי קריירה. ולא היתה לי ונראה לי אפילו שמעולם לא רציתי שתהיה לי קריירה.
(נראה אם אני אצליח, כי אפילו בפוסט הזה קשה לי לכתוב את זה בלי להתחיל להתנצל ולהסביר).

בהצלחה

יום שני, 1 ביולי 2013

נטייה מינית לעולם תהיה רלוונטית. אמן.

אתמול בבחירות של עיר לכולנו לפני שאחת המועמדות הלסביות התחילה להציג את עצמה, שאלנו את עצמנו אני וחבר הומו אם היא הולכת להגיד שהיא לסבית.
חברה אחרת בעיר לכולנו, שאני מאד מעריכה, אמרה לנו משהו בתגובה. אני חשבתי שהיא אמרה - זה לא רלוונטי. עניתי לה שזה כמו שגבר יגיד לאישה שזה שהיא אישה זה לא רלוונטי, ואז הסתבר שהיא אמרה שהיא מקווה שיום אחד זה לא יהיה רלוונטי.
אני מבינה את הכוונה שלה, ואני גם שומעת את זה הרבה. ואני גם אפילו מאמינה לה (ואני לא מאמינה בקלות) שהיא התכוונה לזה שהיא מקווה שיום אחד לא יהיה דיכוי מבוסס נטייה מינית ואז זה לא יהיה רלוונטי בהקשר פוליטי אם מישהי היא לסבית.

זה לא החלום שלי.
אם נטייה מינית (אם ככה רוצים לקרוא לזה) לא תהיה רלוונטית זה אומר שכל ההיסטוריה שלנו תעלם, שהתרבות שלנו תגמר, שכבר לא נחשב קבוצה. אני לא רוצה את זה.
כי ההגדרה העצמית שלי כלסבית, שהיא הגדרה משמעותית בשבילי בדרך שכנראה סטרייט/ית לעולם לא תבין לא מבוססת רק על דיכוי. יש בי, בנו הרבה יותר מאשר רק ה- איך הסביבה הסטרייטית מתייחסת אלינו, מקבלת אותנו.

להטב"יות בצורה אינהרנטית נמצאת בשוליים. זה מי שאנחנו. שולי החברה. אפילו עכשיו כשהומואים ולסביות יכולים להיות בפרונט (שישה מועמדים מתוך שלושים בעיר לכולנו, שניים מתוך שישה חברי מועצה עתידיים) עדיין השיח הוא עם הסטרייטים בפוקוס.
מה הסטרייטים אומרים עלינו, מה מותר לנו ואסור לנו לעשות, האם יש בסביבה שלי הומופוביה או לא.
אפילו הארגון הכי פעיל שלנו פועל במרחבים סטרייטים בעיקרם. נכון שגם בשביל שנוער להט"בי יראה שהוא לא לבד, אבל הרבה מזה זה כדי לחנך את הקהל הרחב והסטרייטי. וזה חשוב, וזה ארגון מדהים שעושה עבודה מדהימה אבל זה שהוא הארגון הכי חזק ופעיל בקהילה אומר עלינו משהו.

אז לא, אני לא רוצה שזה לא יהיה רלוונטי, כמו שנשים לא חושבות שהרלוונטיות של הנשיות שלהן קשורה רק באם יש או אין דיכוי, באם יש או אין שוביניזם, באם יש או אין גברים בסביבה.

בעיני אנחנו אנשים מסוג אחר ורוב הסיכויים שרוב הלהט"בים בארץ לא יסכימו איתי (בלשון המעטה) אבל יש לנו היסטוריה אחרת - פרטית וקבוצתית ויש לנו נקודת מבט אחרת על העולם ויש בנו את מה שצריך בשביל להיות משני עולם, ויש לנו מערכות יחסים אחרות וזוגיויות אחרות וחברויות אחרות. יש לנו עולם שבד"כ הוא סמוי מהעין של הסטרייטים שהוא גדול ומרתק.
גם כשלא יהיה דיכוי עדיין יישאר לנו הרבה מהמשהו הזה, שאפילו אין לנו מילים בשפה כדי לתאר אותו.

יום ראשון, 30 ביוני 2013

פמיניסטית


אני אתחיל ואומר שאני פמיניסטית (ברור). אני חושבת שלהגיד שאת לא פמיניסטית זה כמו להגיד שאת לא חושבת שיש לך זכות בחירה.
ועוד הקדמה מתנצלת כזאת על זה שאני לא בקיאה בתיאוריה פמיניסטית (או בכל תיאוריה אחרת למען האמת). לא בהיסטוריה שלה, לא בהתפתחות שלה, לא בכל הזרמים, הפוסטים והכו'. אז מראש אני מתנצלת שאולי את מה שאני אומרת עכשיו כי חשבתי על זה כרגע כבר אמרו טובות וחכמות לפני.

אני מוצאת את עצמי חושבת פעמיים לפני שאני מביאה עוגיות למפגש פוליטי. מה יחשבו עלי אם ידעו שאני אופה? ועוד לא מקצועית כזאת אלא סתם בבית, ועוד אוהבת את זה.
הפמניזם גרם לי לחשוב שמה שנחשב נשי הוא פשוט לא נחשב ושאם אני פמיניסטית אמיתית אני צריכה לעסוק בתחומים גבריים, להצליח בהם כמו גברים וגם לאהוב אותם. מאד חשוב. אם אני נהנית מלבשל, אם אני דמות "מטפלת" כזאת, אם אני טובה עם ילדים, אם אין לי שאיפות קריירה ואני סתם רוצה להיות בבית ושלא לדבר על זה שאני לא שונאת לנקות – כל אלה הופכים אותי להכי א-פמיניסטית שאפשר.
אני לא מאשימה כמובן פמיניסטית היסטורית והן לא יכלו לדעת מה יהיה ומכתפיים של ענקיות אפשר לראות רחוק וכו' אבל המחשבה שאם נוכיח שאנחנו יכולות כמו גברים תפתור את בעיותינו התגלתה כמובן כלא נכונה. זה היה נכון עד גבול מסוים וגם מלא נשים שבאמת מעניינים אותם תחומים "גבריים" או שטובות בהם הרוויחו הרבה, אבל אין ספק שבמקום שמעמדנו ישתווה למעמד הגברים, פשוט התחומים בהם נשים עוסקות הולכים ומתדרדרים. וזה כבר ברור וידוע. ככל שיש במקצוע יותר נשים כך הוא הופך להיות פחות נחשב.
אז מה אנחנו עושות? מנסות לטפס על הר יותר גבוה. אם עכשיו רופאה זה לא נחשב אז אני אלך להיות טייסת.
שיהיה ברור שאין לי בעיה עם נשות קריירה במקצועות "גבריים" אבל יכול להיות שדרך הפעולה הזאת לא מספיקה?

הלוואי שבמקום להגיד שאישה יכולה לעבוד כמו גבר היו אומרות הפמיניסטיות באותם זמנים גם (בנוסף) שמה שנשים עושות הוא מהמם ומעולה ושאם סבתא שלי לא היתה מכינה אוכל לכולם הם היו מסתובבים נורא רעבים.


טוב, אני הולכת להכין עוגיות לערב