יום ראשון, 27 בינואר 2013

לסבית בעולם ליברלי

גדלתי אל תוך דת הליברליות. בתוך שכזאת ידעתי שעקרונות הדת אומרים שאדם צריך לשאוף להיות נאמן לעצמו. תוצר מוצלח של תהליך התבגרות הוא להבין מי אתה, מה אתה רוצה בחיים שלך ואז לעשות הכל כדי להשיג את זה. 


המשימה היא לדעת מה אתה רוצה, לדעת מי אתה ובהתאם לזה לפעול. זאת מהותה של הדת הליברליות.

אחד הרגשות החזקים שעלו בי סביב יציאתי מהארון היתה הבושה של איך לא ידעתי את זה קודם. לא הרגשתי באופן מודע בושה על כך שאני כזאת, כי הרי בסביבה שלי אין שחור ולבן, אין סטרייט והומו, כולנו בני אדם ולכולנו זכויות שוות וכו' וכו'. אז איך שלא הבנתי קודם? איך חייתי בשקר שכזה?
המהלך הברור היה לצאת מהארון. לקח לי הרבה שנים להבין שאני לסבית, אבל ברגע שהבנתי סיפרתי לכולם. לבעלי, למשפחה, לחברים. כולם קיבלו את זה ממש יפה. אין לנו בעיה (כמובן) עם מי שאת, אנחנו אוהבים אותך כמו שאת..
בדיעבד היו כמה חברות קרובות שהיציאה שלי מהארון הספיקה להן כדי להתרחק אבל הן היו בודדות.

כשהסתבר שחיי הנישואים לא יכולים ללכת בד בבד עם מימוש הרצונות הלסביים שלי היה לי ברור שאני לא מוותרת על עצמי ושהפתרון היחיד הוא גירושים. זה קשה, זה עצוב אבל זה ברור שזה מה שצריך להעשות.
הדת שלי לא מאפשרת לי אפילו לשקול לבדוק אופציה אחרת. אני חייבת להיות נאמנה לעצמי.
מבחינתי הגירושים היו היציאה האמיתית מהארון. הם עשו את זה לדבר מוחשי. עד אז הלסביות שלי היה דבר מדובר אבל לא אמיתי. אני לא ראיתי את זה ככה אבל הסביבה שלי כן.

כשהומו דתי יוצא מהארון הוא יודע שחייו ישתנו בעקבות זאת. כל חייו הוא יודע זאת. הוא יודע שזה יהיה מהלך משמעותי כי הרי הוא הולך כנגד הדת שלו. הוא יודע שאולי הוא יאבד את הכל. לפעמים הוא מתבדה אבל הוא יודע פחות או יותר בפני מה הוא עומד. כשאדם ליברלי יוצא מהארון הוא מניח שהוא פועל לפי הדת שלו, לפי כל מה שהוא חונך. הוא לא יודע שהעולם שלו עלול להתהפך.
יש דתיים שלא מאבדים את עולמם ויש כאלה שכן. יש חילונים שלא מאבדים את עולמם ויש כאלה שכן. ההבדל הוא שהאדם הדתי יודע שדבר כזה עלול לקרות ובי זה היכה בכל הכוח.

שום דבר ממה שהכרתי קודם לא נשאר אותו דבר.
אמנם המשפחה שלי קיבלה אותי, באמת באמת. אבל עצם העניין שזה לא ברור מאליו הוא כבר נוגד את מה שחונכתי אליו. וגם להם קשה לפעמים, ואני כועסת על זה כל כך, כי זה אמור להיות ברור מאליו. מאיפה שאני באה לפחות..
רוב החברות והחברים שלי ניתקו איתי קשר. לא בדרמות גדולות, לא בנידוי או בסקילה או באמירות מזעזעות. פשוט לא היו שם לצידי. אולי בגלל שחייתי כאדם בוגר כביכול סטרייט אני יכולה להגיד בצורה ברורה שאנשים מתייחסים אלי אחרת. זה לא שקודם הייתי ילדה ועכשיו אני בוגרת ובגלל זה ההתייחסות אלי שונה. הייתי מבוגרת סטרייטית ועכשיו אני מבוגרת לסבית ושום דבר לא היה אמור להשתנות אבל אנשים מתייחסים אלי אחרת. חברים, מכרים וגם אנשים חדשים שאני פוגשת.

כל העולם שהכרתי נעלם לגבי. העולם הישן התמוסס ונעלם - חיי היום יום בבית עם הילדות, הבית שהיה לי, הרווחה הכלכלית. החברים שחשבתי שהם כמשפחה לי. לפעמים אני מרגישה שמתתי והתעוררתי בעולם אחר, והעולם הישן מתנהג כאילו מתתי וממשיך לתפקד. זאת הרגשה קשה מאד.

גם אם הייתי יודעת על כל המחירים שאשלם לא הייתי בוחרת אחרת. אני אוהבת את החיים שלי עכשיו, האהבה שלי טובה יותר מכל מה שהיה לי בעבר, העצמאות שלי והכוחות שמצאתי בעצמי להמשיך להתקיים, המשפחה שלי המורחבת שהתגלתה כאנשים הכי מדהימים בעולם.

העולם הליברלי הוא שקרי. הוא דת שמעוורת את עיני מאמיניה כמו כל דת אחרת. היא מחליקה קמטים ומרגיעה כעסים ורוצה שכולנו נחשוב שהכל בסדר. שאם יש בעיה אז גם יש לה פתרון, שאנחנו אדונים לגורלנו.
לפי הדת הליברלית האני האמיתי שלנו הוא טוב וראוי, אבל רק אם הוא אף פעם לא יוצא מהקווים.