יום ראשון, 20 ביולי 2014

אל תקראו לי ישראלית

אל תקראו לי ישראלית יותר. אני פלסטינית יהודיה ממוצא פולני וליטאי, עם אבא ששומע מוסיקה בצרפתית ואימא שקוראת ספרים מכל העולם.
אני פלסטינית יהודיה שמדברת עברית, שלא יכולה לגור במקום אחר כי עברית זה החיים שלי והערבוב הזה של מזרח ומערב שיש פה הוא החמצן אותו אני נושמת.
אל תקראו לי ישראלית כי ישראל לא באמת קיימת, אי אפשר להמציא מדינה והניסוי הזה של להיות יהודים לא כמיעוט פשוט לא עלה יפה. היו להם רעיונות יפים, באמת שהם לא שמו לב שיש כאן אנשים אחרים וכשהם שמו לב כנראה כבר היה מאוחר מידי לסגת אז הם גרשו את רובם ונטעו עצים על החורבות כדי שלא נשים לב.
אז עכשיו אנחנו שמים לב ומי שיכול פשוט בורח מכאן. ברלין, מנצ'סטר, אמריקה.
אני לא רוצה לברוח מהכיבוש הזה. אני רוצה פלסטין ולהיות יהודיה בפלסטין ולא אני לא מפחדת להיות כאן מיעוט ואני לא חושבת שרוב  מוסלמי הוא סכנה בשבילי.
אני יהודיה ערביה, שחיה בפלסטין. השורשים שלי לא כאן אבל כבר מזמן שאני לא אירופה. לא פאריז ולא לונדון, לא ברלין ולא וינה. אני לא מדברת בשקט ואני אוהבת בלגן ואני לא חיה לפי שעון לא קובעת פגישות עם חברים חודשיים מראש.

בתור לסבית יש לי את הפריבילגיה לא להיות שייכת לשום מדינה. אני רואה את ההומואים האלה שמנסים בכל כוחם להוכיח כמה הם ישראלים, מסתובבים עם חולצות של איגי בעזה. אתם לא רואים איך אתם מביישים את עצמכם?