יום שלישי, 25 בדצמבר 2012

להיות סנדק

חזרתי עכשיו הביתה מקצת זמן איכות עם האחיין שלי הקטן יואב. אמנם רוב הזמן הוא ישן, אבל בכל זאת בכל ביקור כזה יש איזה שהוא צעד נוסף של הקשרות.
בכל הדיונים והחשיבה על ילדים, פריון, מאמץ להבאת ילדים, הרצון של אנשים לילדים "שלהם" עולה בי שוב ושוב התהייה לגבי הפער בין כמה שאנשים רוצים ילדים ומה הם מוכנים לעשות בשביל להביא ילדים לעולם, בשביל להיות הורים ובין חוסר הקשר של הרבה מהם לילדים בסביבתם.
אני מתנצלת מראש אם אני חוזרת על דברים שאמרתי כבר בעבר.
בשביל זה יש לי בלוג.. בשביל לא להיות זהירה או לא חוזרת על עצמי.
מחשבה אחת היא - של מי הילד הזה? זאת אומרת מה זה אומר "הילד שלי", ולמה זה כל כך חשוב .לא רוצה להיכנס אפילו לשאלת הגנטיקה כן או לא, אבל אפילו ברמת הלהיות הורים. כשאנשים אומרים שהם רוצים להיות הורים, למה הם מתכוונים בעצם?
אני לא זוכרת למה אני התכוונתי.
אני מבינה למה אנשים רוצים ילדים בחיים שלהם. יש משהו באהבה של ילד שהיא נקיה, ושמחה כזאת. בכלל בילדים יש הרבה פעמים סוג של תמימות שאנחנו איבדנו מזמן. ילדים גוררים אותנו להתנהגויות מטופשות, לצחוק. יש הרבה סיבות.
אבל יש הרבה ילדים מסביב. והם מחפשים את הקשר איתנו.

נסו לדמיין לעצמכם - מבוגר שמגיע פעם בשבוע לבלות איתכם זמן. זה יכול להיות דוד, או חבר של ההורים או אולי שכן או שכנה נחמדים. והוא בא כל שבוע, כל שנה, במשך כל שנות ילדותכם.
האם מבוגר שכזה היה משמעותי בשבילכם פחות מהוריכם?

אחרי שנולדה בתי השלישית והצעירה הכרזתי שאני לא רוצה עוד ילדים ואחת הסיבות היא שאני רוצה שישאר לי זמן ומקום בלב גם לילדים "של אחרים". יש משהו בילדים שלא שלי שנותן משהו אחר. כשהאחיין שלי שמח לראות אותי, אני איפה שהוא מאמינה לזה יותר מאשר כשהבנות שלי שמחות לקראתי. הוא הרי לא צריך ממני כלום, ולהן הרי אין ממש ברירה..

באירופה יש פונקציה כזאת. קוראים לה סנדק. יצא לי לדבר עם כמה גרמנים צעירים שיש להם בני סנדקות ועל הקשר שלהם איתם. זה נשמע כמו קשר מאד רציני ובעל משמעות ואחריות. זה נשמע לי מקסים. ואין גם שום סיבה שזה יהיה רק עם ילד אחד. או שיקראו לזה בכלל בשם.

אולי כתגובת נגד לקמפיינים לעידוד ילודה, אני יוצאת בקמפיין לעידוד הסנדקות.
לכו על זה!