יום חמישי, 8 במאי 2014

בלונד

הדבר שהכי קשה לי מאז שאני מסתובבת בעולם כלסבית זה המבטים. כל הזמן אנשים נועצים מבטים, בלי שום בושה. אני הפריק, אני האחר, אני זה שלא נראית שייכת בשום מקום.
זה בעיקר כשאנחנו הולכות יחד אבל אז קל לי להתעלם. אז אני חזקה, ויש לי משהו אחר להתרכז בו.
אני לא היחידה שמכירה את המבטים האלה, אני מניחה שגם מי שצבע העור שלו בולט וגם מי שג'ינג'י, תאומות, מוגבלים פיסית ועוד סופגים את המבטים האלה. הבעיה איתי שאני לא רגילה.
בתור מי שיצאה מהארון כמבוגרת, יש לי את הפריביליגיה המפוקפקת לדעת וגם לזכור בדיוק איך זה היה קודם. איך עברתי ברחוב ואף אחד לא נעץ בי מבטים. אפילו לא כשהתלבשתי משוגע, אפילו לא כשהשיער שלי היה מגולח.
אתמול בבוקר הסתפרתי תספורת שיצאה כנראה גברית במיוחד כי המבטים שננעצו בי אחר כך היו בלתי נסבלים. אז במקום להתחבא מתחת איזה סלע, הלכתי למספרה בקצה הרחוב ולראשונה בחיי צבעתי לבלונד. לא פס, כמו בפעם הקודמת אלא כל הראש.
זאת היתה החלטה של רגע, למרות שהרעיון נמצא לי בפנים כבר הרבה זמן והיום בבוקר אני לא יודעת אם אני מצטערת או שמחה על זה שעשיתי את זה. בכל מקרה עכשיו כשינעצו בי מבטים זה לא יהיה בגלל שאני לסבית או בגלל שאני נראית כמו גבר. בלונד מנצח את הכל.