יום רביעי, 8 ביוני 2011

גאווה



יוני החל לו, ואיתו חודש הגאווה, מצעדי הגאווה בתל אביב ובחיפה,  פסטיבל הקולונוע הגאה ועוד ועוד.
העיר כבר מקושטת בדגלים המהממים שלנו, ובשבילי זו הזדמנות לכתוב כאן כמה הרהורים בנושא.
אני יש לי בעיה, כל חג שחולף אני שוב שמה לב שלא הספקתי - לשלוח שנים טובות, להכין משלוחי מנות, להתארגן על תחפושות בזמן, והנה השבוע מצאתי את עצמי מוקפת בבנותי, מכינות מגנטים של דגל הגאווה, וצמידים, והכל בשמחה גדולה כזאת ובכלל בלי שהתכוונתי.
ו

זה גרם לי לחשוב שוב משהו על זהות.
אתם זוכרים בתנועה ובבית הספר את השאלה האינסופית - מה את יותר - יהודיה או ישראלית?
אז אחרי הרבה שנים אני סופסוף מבינה שאני קודם כל לסבית.
וככזאת, קצת קשה לי להרגיש מאד יהודיה, או ישראלית. וקל לי להרגיש שייכות עצומה ללסביות בברזיל, באירופה, בפלסטין. יש משהו מאד מאד חזק שמשותף לי איתן.
השבוע זכיתי לשמוע בכנס "סקס אחר" באוניברסיטת תל אביב דוברת של עסוואת - ארגון לסבי טראנסג'נדרי פלסטיני ולקנות ספר שהן הוציאו עם סיפורים אישיים. רק התחלתי לקרוא את הסיפור הראשון ודמעות חנקו לי את הגרון. כמה מדויקות המילים שמתארות את האהבה שלי. שלהן.

אנשים בסביבתי לא מבינים על מה המהומה. בשביל מה אני צריכה מצעד. בשביל מה אני צריכה צמיד על היד, ומגנט על המכונית. למה אני מאוכזבת שאף אחד מהם לא חושב לבוא למצעד או לפחות לפסטיבל הסרטים.
אני כזרה בתוך המשפחה שלי.
לפעמים אני מצטערת שאין לי צבע אחר. ורוד נניח? שיהיה ברור שאני אחרת. שאני לא מאותה מדינה שהם.
 ואחרי שנים של להיות מרוכזת בכל הסטרייטים סביבי (יותר נכון הסטרייטיות), הגיע הזמן שלי להיות מרוכזת בי. בי ובקהילה שלי, אני רוצה להשקיע את האנרגיה שלי בלהתחיל לחיות כלסבית, בלבנות לעצמי קהילה, בלמצוא את האומץ להתחבר ללסביות אחרות, בלמצוא את האומץ לאהוב את האישה שאני אוהבת. אחרי שאני אעשה את זה, אני מאמינה שגם אמצא את האנרגיה לקבל את מי שאני אמורה לשמוח שמוכן לקבל אותי,

ושוב אני מוצאת את עצמי כל זמן הכתיבה מהרהרת מה יחשבו אלה שיקראו את זה - הסטרייטיות כמובן. אולי גם כי עדיין אני ילדה בת 10 שלא מאמינה שיש עוד לסביות בעולם חוץ ממנה.

הנה זה בא - אירועי חודש הגאווה