יום רביעי, 21 בנובמבר 2012

פוסט אורח - הפסקת אש. אדומי לשם

חברי היקר אדומי פרסם הבוקר בפייסבוק את הטקסט הבא. לבקשתי הוא הסכים שאפרסם אותו כאן.
הטקסט באנגלית כי כרגע זו השפה המשותפת היחידה לישראלים ולפלסטינים

Dear friends
thank God the cease-fire has started and the drums of war have stopped beating (for the time being). Now, before we forget the feeling of fear and despair, is the time for reflection.

I have never seen so much mutual hatred, hostility, aggressiveness and cynicism coming from both sides via the internet and mass media. Shame on all the war-loving, battle-hoping, short-sighted-victory-seeking, blood-licking people of this region! If you want to struggle – go do it in the negotiation room – not on my children's back and not on the back of Palestinian and Israeli children – you childish bullies!

Some notes to the Palestinians: My dear Palestinian friends, I expect you to condemn the violence done in your name and to demand from your leaders to never take violent measures in your just struggle for independence. It is not moral and it is not smart, for you can be sure that every violent act lessens the sympathy for your cause for a free state of Palestine.

Same goes to you, my dear Israeli friends who think that military strength is a substitute for wisdom. Condemn the violence done in your name, violence that kills and wounds! It is not moral nor is it smart, for you can be sure that every violent act lessens the sympathy for Israel's just cause for a peaceful life.

I despise War and I despise Violence. I despise your Qassam rockets and your F-16s. I despise your dumb bombs and smart bombs and gunpowder-thrilled militiamen and generals. I despise all the blood- thirsty-facebook-posts and the We-are-the-only-victims biased media. I despise is all, for war is the act of the animal within us, and peace is the act of our inner divinity.

And a note for all the Israeli and Palestinian peacemakers – You were few but you were courageous to stand up and denounce the atrocities generated from both sides. May more peace-believers join and may peace prevail in the Holy Land.

Adomi

יום שישי, 9 בנובמבר 2012

הורה גרושה גאה



אני לסבית, אימא וגרושה. (לא כל יום בסדר הזה)
הבנתי שאני לסבית אחרי גיל שלושים. עברתי תהליך שלי הוא נראה די קצר אבל הוא לקח כמה שנים עד שבגיל שלושים ושמונה התגרשתי ונכנסתי לזוגיות עם אישה.
רעידת אדמה
בצד אחד – גירושים, זאת אומרת סיום של קשר מאד ארוך, פירוק של משפחה, עזיבת הבית. חצי שנה גרתי אצל חברים, כל העולם שהיה לי התפרק. הכל צריך להתחיל מחדש. לעבוד, להתפרנס, לחיות. כולם לקחו את זה קשה. הוא, המשפחה, הילדות כמובן. אני נכנסתי למערבולת שעדיין (שנתיים אחרי) אני עוד נמצאת בה בכל כך הרבה מובנים
ובאותו הזמן – נולדתי מחדש. הלא יאומן קרה, הדבר שבלי שידעתי רציתי בתוך תוכי מאז שהייתי ילדה קטנה. יש לי אהובה. אני אוהבת אישה, היא אוהבת אותי. ומותר לי. מותר לי לרצות אותה ומותר לי לגעת בה ומותר לי להיות מאוהבת ואני לא צריכה להסתיר את זה או להדחיק את זה. מלא מלא פחד מילא אותי. לא נעים להגיד אבל גם היום אני מתעוררת לפעמים בבוקר ולא זוכרת שאני כאן. עדיין קשה לי להאמין שזה אפשרי, שאני לא היחידה בעולם, שהעולם לא הפסיק להתקיים ושאני לא הספקתי לנשום ברגע שנישקתי אותה בפעם הראשונה.
שנתיים שהעולם שלי נחלק בכל כך הרבה מובנים. להכי טוב ביחד עם הכי רע, לקירבה הכי גדולה עם ריחוק כמעט מכל מי שהיה קודם. אושר גדול ובצידו פחד, חוסר ודאות, ואפילו אימה.
ללמוד בגיל כזה זוגיות עם אישה, ללמוד מה זה אומר להסתובב ביחד ברחוב ולתפוס מבטים (וכשילדים מסתכלים עלינו בתמיהה אני מרגישה שאני בכלל עדיין בזווית הראייה שלהם שלא מאמינים שזה אפשרי). ואנשים שמעירים הערות, ובעלי בית שלא ממש ששים להשכיר לנו דירה (מה היחסים שלכן בדיוק?). להבין שההומופוביה שקיימת בתוכי גם מסתובבת חופשי בעולם. תוך כדי תהליך היציאה שלי מהארון גם קרה הרצח הנורא בבר נוער.
ללמוד להכיר מה זה הקהילה שלי, מי נמצא בה. מי שייך, מי לא שייך.
העולם שלי נחצה לשניים. ללפני ולאחרי. בלפני אני כבר לא נמצאת, באחרי אני עוד לא מצליחה להרגיש שייכת.
וכל הזמן ההרגשה שאף אחד לא לגמרי מבין אותי. יש את הלסביות ויש את הגרושות ויש את החברות מלפני ואף אחת לא בכל הכובעים האלה יחד, ומהצד נראה שאנשים קונים את החזות שלי שהכל בסדר, ושאני מצליחה להסתדר ולא רואים איך מבפנים זה מאבק יומיומי.
לפני כמה חודשים הצטרפתי לקבוצה של גרושים וגרושות גאים. זה טוב להיות במקום שאני לא השונה בו.