יש זמרים שאני יודעת שהם טובים, אבל שזה פשוט לא מתחבר לי אבל משהו בתוכי יודע שיגיע יום ואני אתחבר. זה קרה לי עם עמיר לב, זה קרה גם עם האחרים ובשבת זה קרה עם אביב גדג'.
אח שלי שומע אותו כבר שנים אז בשבת הלכנו איתם להופעה וזהו, זה קרה. החיבור הזה. האנרגיות על הבמה, הנגנים המעולים, המילים, העוצמה. אני זוכרת שחשבתי שהנה זה משהו ששווה לחיות בשבילו.
מאז הדיסק מתנגן אצלנו כל הזמן, עד שאתמול הפייסבוק הודיע על מותו של בלחסן והדמעות התחילו אוטומטית לזלוג לי ולא הפסיקו הרבה זמן. וזה למרות שלא הכרתי אותו, בטח לא אישית אבל גם לא יצירתית. לא מקרוב בכל אופן.
כמי שהולכת כל השנים על סף ה"מחלה" ולצידה הקשר שלי עם מה שנקרא היום מתמודדים ועם המשפחות שלהם הוא קשר של משפחה מורחבת.
והפיד מוצף בהספדים וכולם קוראים לזה מחלה. בארץ קראו כתבו שהוא היה יוצר מוערך שביטא את עולמם של פגועי הנפש. אפילו ההתייחסות למוות שלו (שהיה או לא היה התאבדות) נשמע לעתים כמין - עכשיו הוא מצא שלווה שקודם לכן לא היתה לו.
שוב, אינני מכירה את בלחסן ולא את סיפורו הפרטי ולא את החיים שלו, אז מראש אני אומרת שמותו הוא טריגר לפוסט הזה ולא נסיון לנתח אותו באיזה שהיא דרך. אני לא אחת שמנתחת אנשים, בטח לא אנשים שהם לא אני.
אבל כל הסיפור הזה של פגועי נפש ושל מחלה ושל ההרחקה הזאת. הכאב הגדול הזה הוא שלם, הם התמודדים. אצלנו הכל בסדר. פעם חברה שלי ספרה כמה שירים יש בעברית שאומרים - אצלי הכל בסדר.
כי להיות בסדר זה העיקר. להיות נורמלי ושמח ושהחיים שלך יהיו טובים.
כי בעולם הפסיכולוגי שאנחנו חיים בו אם נפצעת ואתה מדמם זה בגלל שאתה לא יודע להתמודד, והאשם הוא בך ולא בפוגע. ולפעמים הפוגע הוא בן אדם או אירוע אחד ולפעמים הפוגע זאת החברה והעולם וכל מה שסביבנו. והרבה פעמים אני חושבת שאנחנו הנורמלים היחידים.
להיות הלום קרב נראית לי כמו תגובה נורמלית ביותר למצב מטורף ולא הגיוני של מלחמה
להיות בדיכאון כי אתה בן ארבעים ופתאום אתה מבין שאולי לחיים האלה שלך אין בעצם טעם
להיות בן 16 שמיואש מהחיים כי הוא רואה את המבוגרים ואיך החיים שלהם נראים והוא אומר לעצמו - האם בשביל זה?
להיות נורמלי זה לקום בשמחה כל בוקר וללכת לעבודה של כך וכך שעות ולשתוק כשמפטרים אותך ולחייך בנימוס למנהל בנק שסוגר לך את האשראי. להיות נורמלי זה להסתגר בבית שלך ולא להציץ לראות מה קורה אצל השכנים ולסתום את האזניים כשאתה שומע צעקות. להיות נורמלי זה לחיות את החיים הבורגניים שלך, לצפות בטלוויזיה ולהרוויח מספיק בשביל נסיעה שנתית עם הילדים לחו"ל.
להיות לא נורמלי זה להיאבק, להיות מיואש, ללכת כמו אדיוטית להפגנות למרות שזה לא עוזר וגם לא יעזור.
אני לא הצלחתי למצוא אנשים ונשים שמסתכלות על המציאות דוגרי ולא מוצאות את עצמם בימים של חוסר רצון לצאת מהמיטה.
והביקורת שלי חס וחלילה היא לא על אנשים שקוראים לעצמם מתמודדים או פגועי נפש או חולים. יש כנראה עוצמות שאפילו אני לא מגיעה אליהן, ואולי יש חומרים כימיים במוח ואולי אנשים גם נולדים ככה ואולי לא. הביקורת שלי היא על המרחיקים שאומרים לעצמם - אה, הוא חולה. זאת הסיבה שקשה לו. ולא שהעולם הזה לפעמים כל כך מסריח שאין לאן לברוח מזה. סליחה על הבוטות.
החופש שהיה לבלחסן להגיד הכל הכל הוא גם בזכות התווית הזאת, כי מי שכבר מאושפז ממה כבר יש לו לפחד? שידעו? ממה יגידו השכנים?
בעולם של הכל בסדר הדבר השפוי הוא להיות משוגע כדי שתוכל לצעוק ולהגיד הכל ולכאוב ולא להעמיד פנים. ואלוהים, כמה שזה מפחיד.
יהי זכרו ברוך
אח שלי שומע אותו כבר שנים אז בשבת הלכנו איתם להופעה וזהו, זה קרה. החיבור הזה. האנרגיות על הבמה, הנגנים המעולים, המילים, העוצמה. אני זוכרת שחשבתי שהנה זה משהו ששווה לחיות בשבילו.
מאז הדיסק מתנגן אצלנו כל הזמן, עד שאתמול הפייסבוק הודיע על מותו של בלחסן והדמעות התחילו אוטומטית לזלוג לי ולא הפסיקו הרבה זמן. וזה למרות שלא הכרתי אותו, בטח לא אישית אבל גם לא יצירתית. לא מקרוב בכל אופן.
כמי שהולכת כל השנים על סף ה"מחלה" ולצידה הקשר שלי עם מה שנקרא היום מתמודדים ועם המשפחות שלהם הוא קשר של משפחה מורחבת.
והפיד מוצף בהספדים וכולם קוראים לזה מחלה. בארץ קראו כתבו שהוא היה יוצר מוערך שביטא את עולמם של פגועי הנפש. אפילו ההתייחסות למוות שלו (שהיה או לא היה התאבדות) נשמע לעתים כמין - עכשיו הוא מצא שלווה שקודם לכן לא היתה לו.
שוב, אינני מכירה את בלחסן ולא את סיפורו הפרטי ולא את החיים שלו, אז מראש אני אומרת שמותו הוא טריגר לפוסט הזה ולא נסיון לנתח אותו באיזה שהיא דרך. אני לא אחת שמנתחת אנשים, בטח לא אנשים שהם לא אני.
אבל כל הסיפור הזה של פגועי נפש ושל מחלה ושל ההרחקה הזאת. הכאב הגדול הזה הוא שלם, הם התמודדים. אצלנו הכל בסדר. פעם חברה שלי ספרה כמה שירים יש בעברית שאומרים - אצלי הכל בסדר.
כי להיות בסדר זה העיקר. להיות נורמלי ושמח ושהחיים שלך יהיו טובים.
כי בעולם הפסיכולוגי שאנחנו חיים בו אם נפצעת ואתה מדמם זה בגלל שאתה לא יודע להתמודד, והאשם הוא בך ולא בפוגע. ולפעמים הפוגע הוא בן אדם או אירוע אחד ולפעמים הפוגע זאת החברה והעולם וכל מה שסביבנו. והרבה פעמים אני חושבת שאנחנו הנורמלים היחידים.
להיות הלום קרב נראית לי כמו תגובה נורמלית ביותר למצב מטורף ולא הגיוני של מלחמה
להיות בדיכאון כי אתה בן ארבעים ופתאום אתה מבין שאולי לחיים האלה שלך אין בעצם טעם
להיות בן 16 שמיואש מהחיים כי הוא רואה את המבוגרים ואיך החיים שלהם נראים והוא אומר לעצמו - האם בשביל זה?
להיות נורמלי זה לקום בשמחה כל בוקר וללכת לעבודה של כך וכך שעות ולשתוק כשמפטרים אותך ולחייך בנימוס למנהל בנק שסוגר לך את האשראי. להיות נורמלי זה להסתגר בבית שלך ולא להציץ לראות מה קורה אצל השכנים ולסתום את האזניים כשאתה שומע צעקות. להיות נורמלי זה לחיות את החיים הבורגניים שלך, לצפות בטלוויזיה ולהרוויח מספיק בשביל נסיעה שנתית עם הילדים לחו"ל.
להיות לא נורמלי זה להיאבק, להיות מיואש, ללכת כמו אדיוטית להפגנות למרות שזה לא עוזר וגם לא יעזור.
אני לא הצלחתי למצוא אנשים ונשים שמסתכלות על המציאות דוגרי ולא מוצאות את עצמם בימים של חוסר רצון לצאת מהמיטה.
והביקורת שלי חס וחלילה היא לא על אנשים שקוראים לעצמם מתמודדים או פגועי נפש או חולים. יש כנראה עוצמות שאפילו אני לא מגיעה אליהן, ואולי יש חומרים כימיים במוח ואולי אנשים גם נולדים ככה ואולי לא. הביקורת שלי היא על המרחיקים שאומרים לעצמם - אה, הוא חולה. זאת הסיבה שקשה לו. ולא שהעולם הזה לפעמים כל כך מסריח שאין לאן לברוח מזה. סליחה על הבוטות.
החופש שהיה לבלחסן להגיד הכל הכל הוא גם בזכות התווית הזאת, כי מי שכבר מאושפז ממה כבר יש לו לפחד? שידעו? ממה יגידו השכנים?
בעולם של הכל בסדר הדבר השפוי הוא להיות משוגע כדי שתוכל לצעוק ולהגיד הכל ולכאוב ולא להעמיד פנים. ואלוהים, כמה שזה מפחיד.
יהי זכרו ברוך
