יום רביעי, 6 ביוני 2012

הלאום הלהט"בי


אנחנו לאום. איך שאני לא מסתכלת על זה אני מגיעה לאותה מסקנה. יש לנו מנהגים, היסטוריה, סולידריות, שותפות גורל. אולי אין לנו שפה אחת או מדינה אחת. טוב, אז אולי אנחנו עם ולא לאום. זה משנה?
והעם שלנו דומה מאד לעם היהודי. חברה אמריקאית אמרה לי פעם שהומופוביה דומה מאד לאנטישמיות. אז לנו בתור הומואים יהודים זה כפול על כפול או שזה מתקזז?
גם אנחנו רוצים להיות חלק. חלק מהמדינה, חלק מהעם שסביבנו, חלק מהחברה. כמו היהודים בגלות גם אנחנו מצליחים לשכנע אותנו שזה עובד. אנחנו ממש כמו כולם – מתחתנים, גרים בפרברים, מביאים ילדים. יש לנו שיער ארוך ואנחנו אפילו לובשות שמלות לפעמים. אי אפשר לראות עלינו בכלל שאנחנו "כאלה". ובהפגנות המחאה כולנו באות, אבל לא עם הדגל שלנו אלא עם כל הכובעים האחרים שיש לנו – עובדים סוציאלים, פסיכולוגיות, רופאות, אנשי חינוך, הורים, פעילים לצדק, העם דורש צדק חברתי. אנחנו נורא טובים גם בלדאוג ל"אחר". זה חלק ממאפייני העם שלנו. לערבים, לשחורים, לתושבי שכונות הדרום. (זה מבלבל לא? כי "אנחנו" גם חלק מאותם אחרים – אנחנו גם ערבים, שחורים, תושבי שכונות הדרום). גם בסביבה המיידית שלנו זה נכון – אנחנו תיכף ומיד נרוץ להביא מים למי שצמאה, ונדאג להיות החברות הכי טובות, האחיות, השכנות.
זאת ההומופוביה המופנמת שלנו שגורמת לנו להצליח בזה, להצליח לחשוב שאנחנו כמו כולם, שאנחנו משתלבים. ההומופוביה המופנמת ואולי גם ההרגל – לא לשים לב. לא לראות, לא לשמוע, לא לשים לב למבטים של אנשים (איך היא מתלבשת?) לדברים שהם אומרים (מה הקשר ביניכם? שאלו אותנו ככשחיפשנו דירה). אנחנו לא רוצים לדעת שכמה שלא נראה כמוהם בכל זאת רואים עלינו. אנחנו רואים אחת על השניה.
כל החיים גידלו אותי להיות ישראלית. זה אומר שכשאני בחו"ל אני מדברת עברית, ועוד בקול רם. שלא אכפת לי שידעו שאני יהודיה, להיפך. אני אלך עם מגן דוד ואני אהיה בדיוק מי שאני. ככה לימדו אותי. אין לנו במה להתבייש, אנחנו כבר לא יהודים יותר.
אבל פתאום כשהזהות הלסבית שלי יוצאת סוף סוף לאור, פתאום הסביבה שלי דווקא רוצה שאני אהיה יהודיה. זאת אומרת שהלסבית שבי תתנהג כמו יהודיה. בשביל מה את צריכה תמיד להניף את הדגל הכי גבוה? למה להתנשק דווקא באמצע הרחוב (או הקניון, רחמנא לצלן). למה צריך מצעד גאווה בירושלים?
הרבה כעסו על הסיסמא של המצעד – כל הארץ דגלים דגלים. ואני אומרת – למה? אני דווקא מרוצה. אולי מי שהמציא את הסיסמא רצה להראות שאנחנו חלק מהעם, שאנחנו בדיוק כמו הלאום הציוני שאנחנו חלק ממנו ואני אומרת – נראה לכם? אנחנו לא חלק ואף פעם לא נהיה.
כשאנחנו מציירים את דגל ישראל בצבעי גאווה אנחנו לא הופכים אותנו לציונים, אנחנו מקלקלים להם את הציונות. כי ציונות במהותה היא הטרוסקסואלית. וכשאנחנו גרות בפרברים וכשאנחנו מתחתנות וכשאנחנו קוראות אחת לשניה "אשתי" בלי לעשות אפילו טקס אלטרנטיבי – אנחנו משבשות להם את המונחים האלה, משבשות מבפנים את הנורמטיביות שלהם. בשביל זה אנחנו כאן, לא?
ועוד מילה בקשר למצעד – בואו. בבקשה בואו. כמו שבאתם לכל ההפגנות בקיץ, ויותר מזה. תבואו כי זה בשבילנו. כי זה הזמן שלנו להגיד לכולם שאנחנו קיימים. ותביאו את הדגל שלכם – את הסיסמא שלכם, את הזהות שלכם, את המהות שלכם. תכתבו את זה בגדול, אל תהיו שקטים יותר. אל תהיו שקופים. ואם ה"עם" הצליח להיות באחידות למשך קיץ אחד (לפחות), אז גם אנחנו יכולים לעשות את זה. יום שישי הבא. קבענו