יום שני, 21 בינואר 2013

מה אם



מה אם -
היהודים שהגיעו לארץ ישראל במהלך השנים היו היהודים המתבוללים. אלה שלא רצו להשאר בגטאות היהודיות. החילונים, הלא לאומיים. אנחנו.
הלאומיות בכל העולם הלכה וגברה והיהודים (וגם אחרים) שלא רצו בזה, חיפשו מקום שיהיה נקי יחסית מדת קיצונית ולאום. כמו ברלין של עכשיו.
הם הגיעו לכאן בטפטופים, מארצות ערב, מאירופה, מאפריקה, והתיישבו בקצות הכפרים והערים הערביות. האידיאולוגיה והאופי שלהם היו של הטמעות באוכלוסיה הקיימת. הם הגיעו עם היידיש ועם הלדינו והם קיבלו את הערבית שנשארה השפה העיקרית של הארץ.
מי שנמשך לחיים הכפריים ולחקלאות מצא את מקומו בכפרים. הערבים שמחו לכוח עבודה נוסף, ולאנשים הצעירים המתלהבים. הם שמחו בזרים, כמו שבקבוצת ילדים בריאה שמחים בילד חדש ומסקרן. חלק התיישבו בערים הגדולות – ירושלים, עכו, יפו. הם השתלבו בקלות בחיי המסחר והספר. חלקם פתחו בתי קפה בסגנון אירופאי והערבים האינטלקטואלים שמחו על הסגנון החדש שהשתלב יפה לצד בתי הקפה הערביים, עם הנרגילות והשש בש.

הקידמה הגיעה לישראל בצורה מתונה. כשהארץ התחילה להתמלא, הבריטים ששלטו עד אז הבינו שאין להם מה לחפש שם. האוכלוסיה האזרחית היתה שוחרת שלום וסרבה לקבלת הלאומיות העולמית. הם עזבו בשקט ובמקומם קמה מדינה אזרחית דמוקרטית.
המדינה שמרה במשך כל השנים עם גבולות פתוחים עם כל מדינות העולם. כל מי שרצה לבוא לגור בה התקבל בידיים פתוחות. בזכות שלטון נאור הם הצליחו לדאוג שהבנייה תהיה חכמה. גם בכפרים וגם בערים נבנו בתים משותפים וכך הטבע כמעט שלא נפגע. כבישים נסללו בצורה מתונה. רכבות חוצות עולם עוברות בישראל. ממצרים דרך ישראל ללבנון. ירדן, סוריה. קל להגיע לכל מקום בעולם ברכבות. הרכבות ממומנות על ידי האו"ם והנסיעה בהן לא עולה כסף.

אפשר להסתכל על העולם כמו על כיתה שבה הילדים המובילים הם הילדים הטובים, אלה שאוהבים לשחק עם כולם, אלה שרגועים ושמחים ויצירתיים. הילדים "המופרעים" מתקבלים בהבנה ועוזרים להם למצוא דרכי פורקן אחרות לאגרסיה שלהם. ובכלל, בעולם שבו כל אחד רוצה להיות מה שהוא רוצה, יש פחות אלימות.

לא כל בני האדם חיים בזוגיות או במשפחות כמו שאנחנו מכירים אותם. צורת המגורים היא של בתים משותפים, שיש בהם חדר אוכל משותף. יש מטבחים גם בדירות, אבל יש תורנות בישול בחדר האוכל המשותף וכשאין כוח לבשל הולכים לאכול שם. הבתים האלה נהיים מעין משפחות מורחבות מסוג חדש. אנשים יכולים לבחור באיזה בית הם מרגישים הכי בנוח. זה לא אומר שאין משפחות או משפחות מורחבות אבל יש גם את הפונקציה הזאת וזה מאפשר לאנשים לבחור אם הם לא רוצים משפחה גרעינית מסורתית.


להט"בים – יותר הומואים ולסביות חיים מחוץ לארון. יש פחות הגדרות ויותר אנשים הם מה שאנחנו קוראים עכשיו ביסקסואלים. הגדרות מעסיקות אנשים הרבה פחות.
בזמן שהנשים התחילו יותר ויותר ללבוש מה שעד אז היה בגדי גברים (מכנסיים, חולצות), גברים התחילו גם הם לזלוג בלבושם. חצאיות, שמלות, איפור ונעלי עקב הפסיקו להיות נחלתן הבלעדית של הנשים.

ילדים – במקום בתי ספר מתפתחים מרכזים שהורים מקימים. ילדים נמצאים בכל מקום. גם עוזרים בעבודה לפי רצונם. הורים לילדים צעירים עובדים פחות והקהילה תומכת בהם. יש הורים שלא יוצאים לעבוד ובהדרגה הבתים שלהם הפכו להיות בתים מרכזיים לילדים שההורים שלהם כן הולכים לעבוד. כך נוצרו הדבר הכי קרוב לבתי ספר – מרכזים שבהם הילדים נמצאים כשההורים שלהם בעבודה. ההורים שלא עובדים נמצאים שם ו גם חלק מההורים העובדים עובדים במקום והילדים יכולים ללמוד מהם ולעזור להם. הילדים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. למידה "אקדמית" היא רק אפשרות אחת מיני רבות לבילוי ולתעסוקה.