יום שבת, 28 ביולי 2012

שעת סיפור

ביום שני אני מתחילה סדרה של שעות סיפור בחנות הספרים המקסימה - המגדלור (רחוב הרכבת 4, תל אביב). חשבנו לקרוא לתוכנית  - חדש על המדף. בכל שבוע אקריא ספר אחד חדש (ואולי גם יותר, תלוי בזמן ובסבלנות של הילדים)
הסיפור שאני אקריא השבוע הוא -  פנמה יפה פי כמה של הסופר הגרמני  ינוש. (אפשר לקרוא עליו גם כאן)




דף האירוע בפייסבוק


יום שישי, 27 ביולי 2012

עפים - הופעות מחול

לפני שבוע גיליתי לשמחתי שעוד שבועיים יש יומיים של הופעות מחול לילדים (לכל המשפחה, מה שנקרא) ממש כאן על יד הבית, במרכז דוהל (צמוד לבית דני). מה שעוד יותר משמח, וגם מאפשר לנו ללכת זה שמחיר כרטיס הוא 20 ש"ח. סוף סוף מחיר שאפשר לעכל ולעמוד בו.
אז אתמול הלכתי וקניתי לנו כרטיסים, והנה אני כאן ממליצה לכם לעשות אותו דבר..

http://www.pais.co.il/Culture-Council/Pages/flying-2012.aspx

יום רביעי, 25 ביולי 2012

דף חדש

אני לא יודעת מה הרחיק ממני חברות יותר - הגירושים או הלסביות. ההתנהגות שלי או הפחדים שלהן? ואולי זה הצורך שלי לעשות הפרדה ברורה בין מה שהיה לפני למה שהיה אחר כך. אולי זו אני שבלבל אותי הערבוב הזה.

אתמול אחרי הרבה זמן שזה לא קרה באו אלינו חברה והילדים שלה. שכחתי כמה זה חסר לי.

הייתי הרבה זמן במצב של הישרדות. לפני חודש החלטתי שאני לא יכולה ככה יותר. עוד קצת הישרדות ואני מתפרקת. לא לקחתי בחשבון שדווקא הויתור על מצב הישרדות יוביל להתפרקות אבל די. הנה. גם מזה אני יוצאת. לא רוצה יותר רחמים עצמיים, מרירות וכעס.

אחד הדפוסים שאני זיהיתי אצלי וגם אצל כמה לסביות אחרות (לא רוצה להגיד שזה אצל כולן. קטונתי להכללות כאלה) זה שאנשים אחרים הם המרכז. סטרייטים. להיות סופר מודעת למה אנשים מסביבי רוצים וצריכים, לא לשים לב למה אני רוצה. אולי זה קצת לחיות את החיים דרך אנשים אחרים, אולי זה חוסר הקבלה בלגיטימיות של עצם קיומי.
יש משהו ברעיון שאם המשפחה שלי והחברים שלי וכל הסובבים שלי (טוב, לא כולם. רובם) קיבלו את זה שאני לסבית, זאת אומרת אף אחד לא אמר לי - וואהו, זה נורא. אלא כולם הגיבו ב - לי אין בעיה עם זה. אפילו אם זה לגמרי נכון, שוב זה חוזר לזה שהסטרייטים פה הם העיקר.
הקושי בלהיות לסבית אמור להיות קשור בצורה מוחלטת לאיך הסביבה שלנו מקבלת אותנו - ההורים בעיקר.

אבל לא. יש פה גם אותי. יש פה את איך זה בשבילי להיות לסבית. עכשיו אני זאת העיקר, ולא אתם.


יום שלישי, 24 ביולי 2012

בצק צבעוני

בנסיונות שלי בכל זאת לעשות משהו עם הילדות, ולא רק לאפשר להן השתעממות אין סופית ומתוכה יצירה, עשינו אתמול בצק צבעוני ממתכון של ילדיסקו (2 כוסות מלח, 2 כוסות קמח מערבבים, מוסיפים כף וחצי שמן וכוס וחצי עד שתיים מים רותחים. מערבבים עם כף ואז כשכבר אפשר לגעת לשים).
ליאור הכינה את הבצק, איילה והללי הצטרפו לשלב הצביעה - כמה טוב שלפני כמה שנים קניתי צבע מאכל, מהסוג הכי טוב שיש שגם לא נגמר אף פעם.
אחר כך הן ישבו פה בסלון מסביב לשולחן והכינו עוגות ופרחים. אחרי אפייה של איזה עשר דקות בחום נמוך היצירות שלהן התייבשו, למרות שבמקום להתקשות הן נהיו במרקם גמישי כזה. אולי בגלל שלא היה לנו מספיק מלח להכניס לבצק. לא נורא, נחמד.








חופש גדול זה יותר קשה מחינוך ביתי

תמיד ידעתי את זה, וגם אמרתי את זה לכל מי שהתפעל מזה שאנחנו עושות חינוך ביתי, אבל אחרי 12 שנה של בית, שנה של בית ספר וכמעט חודש של חופש גדול אני יכולה להגיד את זה מהצד השני של המפה. חופש גדול זה יותר קשה.
אז אנחנו בבית, כולנו, כמו פעם (כמעט) אבל עכשיו יש מין ציפיה כזאת שלהן וגם של הסביבה ש"נעשה משהו". זה חופש, זה הזמן שצריך לבלות, להנות, לעשות דברים מיוחדים. ואני, מה לעשות, צריכה לעבוד. ובכלל, האופי שלי לא התאים אף פעם לדמות האמא המודרנית שמסיעה את הילדים כל היום ושמפעילה אותם. אני עצלנית מידי בשביל זה.
אז אנחנו בבית, והאמת שזה לגמרי מבחירה. אחרי עשרה חודשים של כל יום כל בוקר מלא ילדים, ואחר כך אחרי צהריים של בהייה ומנוחה, אני באמת חושבת שמה שהן הכי צריכות זה לנוח. לנוח מיותר מהרבה ילדים בבת אחת, לנוח מעשייה. לנוח מאטרקציות. אז פעם בכמה ימים יש חבר או חברה, אצלנו או אצלם, ופעם בכמה זמן יש סרט או משהו כזה ושאר הזמן יש מנוחה והתאוששות.
אז מה קשה?
שהמנוחה הזאת כוללת להוציא עצבים של עשרה חודשים אחת על השניה, ולפעמים גם עלי.
שילדות שהתרגלו כל כך מהר לבית ספר, קשה להן להתרגל בחזרה לחוסר עשייה
שעכשיו בניגוד לפעם אני צריכה גם לעשות דברים ואני לא פנויה כל כך לכל הסבלנות הזאת שנדרשת ממני

אבל מה? אני אוהבת את זה. וכמה שאני אוהבת את חיי החדשים, כולל השקט שיש לי בבקרים, אני מתגעגעת לחינוך הביתי ומצטערת מאד שאני לא יכולה להמשיך בו.

יום טוב לכולם
רותי

ובינתיים - מצאנו על יד הבית שני אלבומים של מדבקות. ישנות ישנות אבל מלהיבות ביותר.
הנה חלק ממה ששלפתי אני מתוך האלבומים והחבאתי לי בארון -















יום רביעי, 6 ביוני 2012

הלאום הלהט"בי


אנחנו לאום. איך שאני לא מסתכלת על זה אני מגיעה לאותה מסקנה. יש לנו מנהגים, היסטוריה, סולידריות, שותפות גורל. אולי אין לנו שפה אחת או מדינה אחת. טוב, אז אולי אנחנו עם ולא לאום. זה משנה?
והעם שלנו דומה מאד לעם היהודי. חברה אמריקאית אמרה לי פעם שהומופוביה דומה מאד לאנטישמיות. אז לנו בתור הומואים יהודים זה כפול על כפול או שזה מתקזז?
גם אנחנו רוצים להיות חלק. חלק מהמדינה, חלק מהעם שסביבנו, חלק מהחברה. כמו היהודים בגלות גם אנחנו מצליחים לשכנע אותנו שזה עובד. אנחנו ממש כמו כולם – מתחתנים, גרים בפרברים, מביאים ילדים. יש לנו שיער ארוך ואנחנו אפילו לובשות שמלות לפעמים. אי אפשר לראות עלינו בכלל שאנחנו "כאלה". ובהפגנות המחאה כולנו באות, אבל לא עם הדגל שלנו אלא עם כל הכובעים האחרים שיש לנו – עובדים סוציאלים, פסיכולוגיות, רופאות, אנשי חינוך, הורים, פעילים לצדק, העם דורש צדק חברתי. אנחנו נורא טובים גם בלדאוג ל"אחר". זה חלק ממאפייני העם שלנו. לערבים, לשחורים, לתושבי שכונות הדרום. (זה מבלבל לא? כי "אנחנו" גם חלק מאותם אחרים – אנחנו גם ערבים, שחורים, תושבי שכונות הדרום). גם בסביבה המיידית שלנו זה נכון – אנחנו תיכף ומיד נרוץ להביא מים למי שצמאה, ונדאג להיות החברות הכי טובות, האחיות, השכנות.
זאת ההומופוביה המופנמת שלנו שגורמת לנו להצליח בזה, להצליח לחשוב שאנחנו כמו כולם, שאנחנו משתלבים. ההומופוביה המופנמת ואולי גם ההרגל – לא לשים לב. לא לראות, לא לשמוע, לא לשים לב למבטים של אנשים (איך היא מתלבשת?) לדברים שהם אומרים (מה הקשר ביניכם? שאלו אותנו ככשחיפשנו דירה). אנחנו לא רוצים לדעת שכמה שלא נראה כמוהם בכל זאת רואים עלינו. אנחנו רואים אחת על השניה.
כל החיים גידלו אותי להיות ישראלית. זה אומר שכשאני בחו"ל אני מדברת עברית, ועוד בקול רם. שלא אכפת לי שידעו שאני יהודיה, להיפך. אני אלך עם מגן דוד ואני אהיה בדיוק מי שאני. ככה לימדו אותי. אין לנו במה להתבייש, אנחנו כבר לא יהודים יותר.
אבל פתאום כשהזהות הלסבית שלי יוצאת סוף סוף לאור, פתאום הסביבה שלי דווקא רוצה שאני אהיה יהודיה. זאת אומרת שהלסבית שבי תתנהג כמו יהודיה. בשביל מה את צריכה תמיד להניף את הדגל הכי גבוה? למה להתנשק דווקא באמצע הרחוב (או הקניון, רחמנא לצלן). למה צריך מצעד גאווה בירושלים?
הרבה כעסו על הסיסמא של המצעד – כל הארץ דגלים דגלים. ואני אומרת – למה? אני דווקא מרוצה. אולי מי שהמציא את הסיסמא רצה להראות שאנחנו חלק מהעם, שאנחנו בדיוק כמו הלאום הציוני שאנחנו חלק ממנו ואני אומרת – נראה לכם? אנחנו לא חלק ואף פעם לא נהיה.
כשאנחנו מציירים את דגל ישראל בצבעי גאווה אנחנו לא הופכים אותנו לציונים, אנחנו מקלקלים להם את הציונות. כי ציונות במהותה היא הטרוסקסואלית. וכשאנחנו גרות בפרברים וכשאנחנו מתחתנות וכשאנחנו קוראות אחת לשניה "אשתי" בלי לעשות אפילו טקס אלטרנטיבי – אנחנו משבשות להם את המונחים האלה, משבשות מבפנים את הנורמטיביות שלהם. בשביל זה אנחנו כאן, לא?
ועוד מילה בקשר למצעד – בואו. בבקשה בואו. כמו שבאתם לכל ההפגנות בקיץ, ויותר מזה. תבואו כי זה בשבילנו. כי זה הזמן שלנו להגיד לכולם שאנחנו קיימים. ותביאו את הדגל שלכם – את הסיסמא שלכם, את הזהות שלכם, את המהות שלכם. תכתבו את זה בגדול, אל תהיו שקטים יותר. אל תהיו שקופים. ואם ה"עם" הצליח להיות באחידות למשך קיץ אחד (לפחות), אז גם אנחנו יכולים לעשות את זה. יום שישי הבא. קבענו