תסלחו לי אבל אני לא מצליחה להפסיק

נדמה שכל העולם נגדנו. בכל פינה פיתויים ואנחנו כמו שומרי ראש מציבים את עצמנו בתווך להגן על הנשמות הטהורות.

נכנסים למכולת או לסופר ובכל פינה הממתקים מפתים בשקיות מרשרשות. המתוקים, המלוחים, צבעי המאכל, החומרים המשמרים. כל מה שאני לא רוצה שתאכל מזמין כל כך. למה לא אורזים את הירקות באריזה צבעונית נושאת פרסים?
ובטלוויזיה, דוגמניות רזות עד שקיפות מגישות מסרים שאני לא רוצה אצלי בבית. גם הם כמו ממתקים באריזה נוצצת ומרצדת שאי אפשר לעמוד בפניה. הערצת המראה, הכסף והשטחיות. אפילו הסרטים המצוירים רווים באלימות. שלא לדבר על הפרסומות.

ואם עושים את הטעות ונכנסים לקניון, השפע קופץ עלינו ומטמטם אותם ואותנו. סיכות קטנות נוצצות, נעליים צהובות, בגדים חדשים. ואין לזה סוף. הסגידה לחומר.

וניסינו להיות שומר ראש טוב. 'לשים גבולות' כמו שהפסיכולוגים קוראים לזה. ולהגביל – שוקולד אחד ביום. לא אוכלים ממתקים לפני הארוחה.כוס אחת של קולה. רק פעם אחת לראות את הקלטת. רק בין השעות האלה והאלה. לא לפני השינה כי את לא מצליחה להירדם.
ונדמה שההורות מסתכמת בשיטור.

אבל אני מקווה שכוחות החיוב והצמיחה קיימים וחזקים מספיק כדי שנעמה תגדל ותתפתח למרות כל זה.

אולי זאת לא הסביבה המושלמת לילד, אבל זאת הסביבה שלנו עם הטלוויזיה והמתוקים והקניות ואפשר לצמצם את השפעתם המזיקה אבל הם קיימים שם בכל מקרה, ובעצם בכך שאני משקיעה כל כך הרבה אנרגיה במניעתם או הגבלתם, אני אולי מגדילה את מקומם בחיי.

כשהפסקנו לשים לב כמה קוביות שוקולד נעמה אוכלת, היא הפסיקה עם רדיפת המתוק מתוק הזה ופחות מלחמה אחת ירדה מיחסינו.

והנה עוד קצת

אני מאמינה בדרך שלי. מאמינה.


היה היום יום כזה שנעמה לא רצתה לעשות כלום. אין לי כוח. לא רוצה ללכת לתומר. רוצה לראות וידאו. טוב. נכנעתי. לא היה לי כוח וגם בראש חשבתי – שיהיה. שתראה כל היום וידאו. עוד ועוד פינוקי (יצא גם בעצבים ככה להגיד לה פעם אחת – רוצה לא לעשות היום כלום רק לראות פינוקי? היא ענתה בשלווה כן) הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכאידיאולוגיה אני סומכת עליה ואני צריכה לוותר על הרצון לשלוט בסדר יומה. לא אני קובעת מה חשוב ומה לא. למה לראות את תומר יותר חשוב מלראות וידאו? למה עדיף לצייר מלבהות במסך מרצד? קצת רציתי שימאס לה. שהיא תודה שטעתה.

אז חזרנו הביתה והיא התיישבה מול הטלוויזיה (הראש שלי שוב עובד – לא חבל? בזבוז של יום. הייתי שוברת את הטלוויזיה הזאת). לפחות היא בממ"ד ואני לא צריכה לסבול את הקלטת. אח"כ הקלטת נגמרת ונעמה רוצה לאכול. שוב לאכול? אין לי כוח שוב להכין. עוד שעה ארוחת צהרים. בשביל מה יוגורט ודבש עכשיו? אני בטוחה שזה משעמום או דווקא כדי להרגיז. בעצבים אני נותנת לה. אני לא אאסור עליה לאכול, זה הגוף שלה. האידיאולוגיה מנסה להכתיב את המעשים, אבל הרגשות משתלטים על האיך. נותנת לה אבל מתעצבנת. הלכה ארוחת הצהריים. העיקר בזבזתי אתמול שעה בערב כדי להכין.

בשביל זה היא בבית? מה היא עשתה כל היום? מבזבזת את הזמן.

ואז כשאני במטבח היא מערימה שרפרף וכריות על הספה וקופצת מפה לשם, וקוראת לי לראות ונהנית!! ואח"כ מוצאת שרשרת חרוזים שהתגלגלה בסלון והיא מבקשת שאני אפתח את הקשר והיא מתיישבת ומשחילה לשרשרת ארוכה ארוכה. ואח"כ מוצאת את ניר הדבק החדש שלה ואת המספריים והולכת להדביק רצועות על ניר. ואותי היא לא צריכה בשביל רעיונות או המרצה, אלא רק בשביל שאתן לה לפעמים חומרים ושאבוא לראות (גם לא תמיד, היא כל כך עסוקה בעשייה). כל היום "התבזבז" ובשעה אחת היא עשתה מיוזמתה כל כך הרבה! ולא כי ביקשתי ולא כדי להרשים.



ואני חושבת על החיים שלי, אלה שלפני שעה נראו לי כל כך ריקים, מעייפים, חסרי תוכן ועניין (מה אני, עקרת בית שכל חייה הם בישולים נקיונות וחיתולים? שכל אושר הוא בזכות הבנות?). ואני חושבת על זה שאולי יש הרבה שעות מתות וימים שאני מרגישה מתבזבזת (שוב המילה הזאת בזבוז. בחברה שבה צריך להספיק ולהצליח, אסור לבזבז זמן יקר בו אפשר להתקדם), אבל מתוך כך עולים לי רעיונות ויוזמות שהם כל כך שלי, הרבה יותר שלי מאשר בעבודות שיזומות על ידי אחרים.

ועוד כמה דברים שכתבתי מזמן

כשחיפשתי את מה שהכנסתי לפוסט הקודם, מצאתי בדף הבית שלי בבאופן טבעי (כאן) עוד כמה קטעים.


אני רוצה חלוקת תפקידים ברורה. אני רוצה שתיקח על עצמך את כל האחריות הפיסית. זאת לא בקשה גדולה, נכון? אני רוצה שאתה תחליט מה הן צריכות לאכול (לא אכפת לי להכין), תגיד כשצריך לקחת לרופא, תבחר רופאים, שיטות, טיפולים, תיקח אותן (לא אכפת לי לתת את התרופה כשאתה לא נמצא?). לא רוצה לראות רופאים. כל פעם שהולכים לרופא עם אחת הבנות אני מרגישה שקראו לי לחדר המנהל ושהולכים לנזוף בי. אמא חסרת אחריות אני. לפעמים אני חושבת שאם היו נותנים רשיונות כדי להיות הורים, לא הייתי עוברת גם טסט חמישי. אני מתמוטטת מכובד המשקל. אני מוכנה להכל אבל לא לאחריות. אחריות חינוכית כן. אני מוכנה להיות זאת שאומרת מה מותר ומה אסור, שמחבקת כשבוכים, שרבה כשרבים. אפילו מוכנה להיות זאת שישנאו אותה. רק לא האחריות הפיסית הזו. תיקח אותה אתה. אפילו בכסף אני מוכנה להתעסק ולדאוג שלא נחרוג, אבל מענייני בריאות אני נגמרת. אתה מוכן?
כמה שזה ילדותי מצידי לבקש. הרי גם בזה כמו בשאר הדברים אנחנו יחד.


"שמעתי שבמושב מתנהלים דיונים מה עדיף – חינוך ביתי או מסגרת חינוכית". כך אמר לי אחד מהשכנים כשישבנו יחדיו בסוכה.
מעניין למה אנשים לא דנים במה עדיף - להיות צייר או מתכנת, אדריכל או מורה, לגור ביעד או בתל אביב, בפתח תקווה או באשקלון. ברור שלכל אחד יש את הצרכים וההעדפות שלו.
אין דיונים לגבי מה יותר טעים – אבטיח או גויאבה.
מזל שלא כולם עובדים באותו מקצוע וגרים באותו ישוב.
אז למה כשזה מגיע לחינוך אמורה להיות אמת אחת?
למה כל ההורים וכל הילדים צריכים ללכת לבית ספר (זה או אחר) או להשאר בבית?
למה בנוגע לחינוך קשה לאנשים לראות שיש מקום לכל מיני סוגי מסגרות ושיש גם אנשים שמתאים להם בלי מסגרת בכלל?
ואין כאן נכון יותר או טוב יותר באופן גורף לכולם. כי כולנו שונים זה מזה ולכולנו צרכים אחרים.


היא גומרת לינוק, העיניים עצומות. הראש באיטיות ובעדינות עף אחורה. מבעד הפה הפתוח אפשר לראות את הלשון עדיין זזה.
רגע לפני כל הגוף בפעולה. היד מחפשת מה לתפוס. את החולצה שלי, את הלחי, את הרגל שלה. כל הגוף פעילות. יונקת. שקט.
רגע לפני בכי. נגמר העולם. רק תנו לי ציצי.
ועכשיו הראש מונח אחורה. שלווה גמורה. לה ולי.

 
תגידי לי. מה את חושבת? אי אפשר רגע לעבוד? כל הזמן לרוץ אחריך. שניה אני לא מסתכלת וכבר את על מדף הזכוכית של אחותי. מסתכלת במראה ומנסה לתלוש עגילים מהמתלה ודיסקים ממעל המערכת. רגע אחרי כבר עולה במדרגות. יורדת. מגיעה לספרים על המדפים, תפוחים בסלסלה. כוס עם מים שהיתה על השולחן הקטן מתרוקנת על השטיח. ואת ממשיכה לרוץ. אם הדלת החוצה פתוחה את בשניות בחוץ כבר יורדת במדרגות ורצה לשכנים. רגע אני לא מסתכלת ואת כבר במשימה חדשה, במקום אחר.

איפה אבא שלי שיבוא וישמור עליך קצת.
אני רק כתבתי שבע שורות ואת כבר במקום אחר עם דגל ישראל על קיסם בתוך הפה.
הנה. אני שומעת את האוטו שלו. ליאורי, סבא בא!

שנה טובה

http://www.youtube.com/watch?v=ni1ToR7mG78

ומשהו שכתבתי לכבוד ראש השנה ב2002 (תסלחו לי שלא מצאתי איזו שנה עברית התחילה אז).


עישנתי אתמול את הסיגריה שהבטחתי שתהיה האחרונה. מחר ראש השנה ואני מאחלת לעצמי שנה טובה.


שאהיה יותר בטוחה בדרך שלי ופחות עצבנית
שלא אצעק אף פעם יותר – על הבנות, על טמיר, על עצמי
שלא יהיה לי משעמם וגם לא יותר מידי עמוס
שיהיו לי חברים טובים ושאמצא את הזמן להיות בודדה
שאצליח לרצות פחות ופחות במקום יותר ויותר (לפי עצתו של הונדרטוואסר)
(היום אני הופכת את זה ללרצות יותר ויותר במקום פחות ופחות)
שנאכל רק אורגני ושלא נתרושש (אני לא מאמינה שכתבתי את זה!)
שנדע מה טוב בשבילנו ושנכבד את זכותם של אחרים לחשוב אחרת
שנמצא איזון
שיהיה לי הרבה זמן. ביחד ולחוד
שאני אצליח לבשל ושהבנות יאכלו
שאני אפסיק לכעוס כשדברים קורים לא בדיוק כמו שאני רוצה
שאדע להעריך את מה שאנשים אחרים עושים בשבילנו ושלא אנסה לשנות אותם או לרצות יותר
שאכיר חברים חדשים ושאדע להיות קרובה לחברים הקיימים
שיחזירו כבר את השטחים ושלא נאבד תקווה
שיהיה שלום ושנעמה לא תגלה שאפשר לתקן את הוידאו.
שנה טובה לכולם. אמן.

קליפ

קליפ של טל כהן שלו מפסטיבל יערות מנשה  כאן
גם אני שם וגם אורי אחי.

שוקולד

השוקולייטר שאנחנו הכי אוהבות - אלי טראב. באבן גבירול, ממש מול הבית שלנו
ועכשיו גם ברשת http://www.tarrab.co.il/
בכל פעם (כמעט) שהיינו עוברות - כפיות שוקולד, דפים, ולפעמים גם פרלין.
טעים טעים ויפה יפה יפה

פסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי ברחובות

ביום שבת ה-4.9 בשעה 14:30 פסטיבל סרטי הנשים הבינלאומי ברחובות מארח את פסטיבל הקולנוע לסבית קטלנית להקרנה חד פעמית של הסרט הרנאווייז

...The Runaways
היו להקה שפעלה בין השנים 1975–1979. הן עשו רוקנרול, הן היו נערות צעירות, ובעיקר – הן היו רק נשים. המוזיקה שלהן לא הייתה חדשה או משהו שלא הכרנו קודם, אבל הן השפיעו על עולם המוזיקה בצורה שלא תתואר. לפניהן, לא היה מקובל שאישה אפילו תחזיק גיטרה חשמלית ביד, שלא לדבר על לנגן בה. יחד עם המפיק קים פאוולי הן פרצו דרך לעשרות הרכבים שיבואו אחריהן. כן, גם לספייס גירלז

שנות השבעים מוכרות לנו כשנים הטובות של דייוויד בואי, איגי פופ, לו ריד – אבל גם של הסקס פיסטולס. הבנות לקחו את הסטייל של בואי, חיברו לו מילים של איגי פופ, וצרחו אותן כמו הסקס פיסטולס (רק בפחות זיופים). שנים לאחר הפירוק הוציאה הבסיסטית ג'ואן ג'ט את המנון הרוקנרול הנשי I Love Rock 'n' Roll

פלוריה סיגיסמונדי ביימה את הסרט הביוגרפי על ההרכב, בכיכובה של אלילת הנוער העכשווית קריסטין סטיוארט (דמדומים) בתפקיד ג'ואן ג'ט, וילדת הפלא דקוטה פנינג בתפקיד הסולנית צ'רי קרי. הסרט, כיאה לביוגרפיה, משיל ומוסיף פרטים נבחרים, חוטא מעט בסילופים, אבל מדובר ב-107 דקות של כיף, בחורות מוכשרות, סיפור מעניין והרבה הרבה מוזיקה

פסטיבל "לסבית קטלנית" הוא פסטיבל קולנוע לסבי ישראלי איכותי, ששם לו למטרה לעודד ולפתח יצירה נשית על כל גווניה. בשיתוף עם פסטיבל סרטי הנשים ברחובות בחרנו להקרין לכם את הסרט הזה, שמבחינה עלילתית מסמל את כל מה שאנו מאמינות בו – הרכב הרוק הנשי הראשון שעשה את זה בזכות עצמו, על מנת להראות שגם נשים יכולות לעשות רוקנרול, והן עושות את זה מצוין.



זוהי הקרנה חד פעמית, עם תרגום לעברית, הסרט לא יופץ בבתי הקולנוע בארץ!
לפני ואחרי הסרט תנגן ברחבת הקולנוע דיג'יי אביטל ברק
מספר הכרטיסים מוגבל, מומלץ להזמין מראש



לינק להזמנת כרטיסים
http://www.iwff.net/He/Films.asp?Yid=2010&fId=325


טריילר של הסרט

http://www.youtube.com/watch?v=OTpdXKocacQ



לאתר הפסטיבל : http://www.iwff.net/

אפשר להזמין גם כרטיסים בטלפונים: 052-4689862   052-6201128

כתבה (והזמינה אישית כל אחת מכן) - ליאור אלפנט