עברנו דירה asfanit.com

עברתי דירה ל asfanit.com
כולן מוזמנים מוזמנות

אוסטרליה

ההצטרפות שלי (הכה מאוחרת, אני יודעת) לאינסטגרם, מביאה אותי לחזור שוב ושוב לשאלה - אז למה אני לא ב.. עכשיו? (שזה עידון של השאלה - למה אני לא מישהי אחרת?). אז כדי למלא את הצורך העז להיות במקום אחר - יפה יותר, רגוע, שבו מתעסקים בדברים החשובים באמת כמו אסתטיקה, אוכל, מוסיקה ועוד - אני אשתף אתכם כאן בתמונות מאתרים שהגעתי אליהם במקרה. (מי שחברה כאן כבר הרבה שנים יכולה לזכור שככה בעצם התחלתי את הבלוג, לפני שזרמתי למקומות אחרים מאד. )

אז הראשונה היא אוסטרליה. בלי שום סיבה נראית לעין.

אוהלים

אוכל, עיצוב וסדנאות (לא הבנתי בדיוק של מה אבל נראה סופר מגניב) - Local Milk

(בלוג אוכל מהמם שראיתי לראשונה אצל אילנית My Poetic Factory

http://www.leanandmeadow.com/

הקולב

מרמלדה פתחו היום את מרמלדה 2, ולמרות שכל הזמן אני בקרבת יד שנייה והחלפות, וגם מתנדבת בשור תן - קח המהמם (give&take), דווקא הדף של מרמלדה הזכיר לי את הפעם הראשונה שלי .

קראתי לזה "הקולב" וזה קרה לפני חיים שלמים, כשגרתי בתור מבוגרת במושב שבו גדלתי. 

את הטקסטהזה הפצתי בין חברי המושב, ופרסמתי בבאופן טבעי ב 5.11. 2002

אני שמחה לפרסם אותו שוב כאן. 

אז זה הולך ככה:

הקולב – או – למה יד שניה 

פתחנו את מחסן הבגדים לפני זמן מה. קיבלתי תגובות מצוינות, אבל רובן היו בנוסח – איזה יופי! יש לנו הרבה בגדים להביא... (ובאמת תודה רבה על ההיענות ונשמח להמשיך ולקבל בגדים), אבל פחות התלהבו מלבוא ולקחת.
ובגלל זה אני כותבת לכם עכשיו, כדי לספר למה אני כל כך אוהבת לקנות (או לקחת) בגדים יד שניה.

אז קודם כל הכסף. נכון, אנחנו לא עניים, אבל להוציא פחות על בגדים מאפשר להוציא יותר על דברים אחרים (מבילויים ועד לאוכל). כשקונים פחות בגדים אפשר "להשתולל" בקניית הבגדים החגיגיים, ובכלל אף אחד לא מתנגד לגמור את החודש עם קצת יותר (או לפחות קצת פחות פחות) כסף בחשבון...

בנוסף מאד נוח לי. פעם הייתי חולת קניות. נהנתי להסתובב ולחפש. אבל עם שתי בנות קטנות כל התענוג נהיה מפוקפק. לנסוע חצי שעה (כשלפחות חצי מהדרך מלווה בפסקול של בכי), למצוא חניה, לפתוח עגלה/מנשא, להוציא מהאוטו ולצאת וכל זה בשביל חנות אחת או מקסימום שתיים, כל עוד הבנות מתנהגות עדיין בצורה נסבלת. עם מוכרות שמבקשות שלא נבלגן (גם בחנויות ילדים), ולדאוג שהן לא יברחו החוצה.
בקולב (ובהרבה חנויות יד שניה אחרות) האווירה פחות קשוחה. לנעמה מותר למדוד וגם לבלגן, יש משחקים, והכל קר

וב לבית!

נכון שקיימת רתיעה שהשכנה תראה אותי עם החצאית שלה משנה שעברה. אני לא מתביישת. אני גאה ללבוש משומש. זה אומר "לא" לתרבות הצריכה המטורפת. זה אומר פחות הוצאות, כלומר פחות שעות עבודה, וזה אומר פחות זבל (גם למחזר בגדים זה איכות סביבה).
אני גאה ושמחה להשתמש במה שמישהו אחר בקהילה שלי כבר לא צריך. בגדים, משחקים, ספרים, ריהוט וכו'. שימו לב כמה ילדים אוהבים לשחק במשחקים בבית של מישהו אחר. להם לא מפריע שזה לא חדש.

ומה שאני אוהבת במיוחד זה המגוון. זאת לא חנות עם סגנון אחד, זאת לא אופנה שנכונה רק להיום ובכל החנויות אפשר למצוא רק אותה, אלא אוסף של סגנונות.
לי נמאס מהנסיון להפוך אותנו לשטנץ, עם אותו משקל ואותם בגדים ואותו מראה.
הקולב הוא חנות לכולם. גברים ונשים, מבוגרים נוער וילדים, שמנים ורזים וגבוהים ונמוכים ובמראה שלנו כולם נראים מצויין!

אני מקווה שהקולב יהפוך גם למקום מפגש בימי החורף הקרבים. אני מתכננת בכניסה עיתון קיר וכולכם מוזמנים להביא גם מפרי עטכם וגם משל אחרים.
מתכונן גם לוח מודעות לפירסום מצוי ונחוץ – מעבודה ועד רהיטים.

תודה על תשומת הלב ולהתראות

רותי קליין

הקולב – מחסן הבגדים שלכם במקלט במרכז
יום חמישי 17:00 – 19:00 יום שישי 13:00 – 14:00

פורים

שבוע שעבר דיברתי בכיתה שלי על זה שהיום אני רואה את כל השנים שהתלבשתי "כמו אישה" כשנים של דראג, של תחפושת, של להתחבא בתוך מראה שהוא לא אני (כמו שלובשים בגדים גדולים מידי כדי להסתיר). אז היום לכבוד פורים החלטתי לנסות את עצמי ולהתלבש ככה פעם ראשונה בחמש שנים (בערך) האחרונות. שמלה, לק, אודם, תכשיטים. כל מה שהתגעגעתי אליו ולא זרקתי מהארון. בהתחלה זה היה כיף, ושמחתי על האפשרות להתחפש לעצמי הישנה (כמעט). אמרתי לכולם שהתחפשתי לפמית (לא לסטרייטית). שמחתי על תגובות שאמרו וואהו, אי אפשר להאמין שזאת את. דווקא מי שהתלהב מאיך שאני נראית עשה לי צביטה בלב. אחרי שעתיים או משהו ברחתי הביתה בריצה כדי להוריד את התחפושת וגם כדי לבכות על כל השנים האבודות שהייתי לא אני.
אני חושבת שפורים זה החג של הקהילה, פי אלף יותר מחודש הגאווה וכדומה. זה החג שבו אנחנו יכולים להתנסות בכל מי שאנחנו ובכל מי שאנחנו לא, זה החג שאפשר לראות ברחוב וגם בבית הספר ילדים וילדות שנהנים מלהיות במגדר השני.
לפעמים זאת הנאה של תחפושת, לפעמים זאת הנאה של היום מותר לי להיות מי שאני באמת, בלי שאף אחד ישאל שאלות ולא יכעס ולא יקרא לי בשמות.
בימים כמו היום אני מרגישה שוב שלהטב"ים וסטרייטים הם כמו שמן ומים. לפעמים זה נראה מתערבב אבל אם משאירים אותנו מספיק זמן לנוח אז שתי השכבות מסתדרות לחוד. אז יש נקודות של מגע, ויש ערבובים לפעמים ויש כאלה שהם לא פה ולא שם או גם וגם.
חג שמח

פרנסס הא לסבית - פוסט רק למי שכבר ראתה את הסרט

כשגמרנו אתמול לראות במחשב את הסרט 'פרנסס הא' אמרתי לעדי שההבדל בינינו הוא שאני חייתי ככה המון המון שנים והיא לעומתי אפילו לא יכולה לדמיין שמישהו יחשוב שהסרט הזה הוא לא על לסביות. אמרתי לה שהיא נאיבית, שזה משהו שרק לסביות רואות, שאחרים יגידו שזאת חברות קרובה בין שתי נשים. היא אמרה שאין מצב .

אז בבוקר נכנסתי לאינטרנט וניסיתי לחפש וכמו שאני טענתי כולם רואים בסרט הזה סרט חברות ולא סיפור של אהבה לסבית. בד"כ אני אוהבת להיות צודקת אבל הפעם העצבות משתלטת לי על הגוף.

בעיניים שלי זה הסרט הכי עדין ומדויק שראיתי על לסביות. החוויה הזאת של קירבה מאד גדולה שאין לה שם, שאין לה מילים, שחשובה תמיד פחות מהתאהבות וקשרים עם גברים. יכול להיות שיש לסביות שדילגו על השלב הזה, ומזלן, אבל רובנו חווינו את זה. כמי שהאסימון נפל לה רק בגיל 35 חוויתי את זה הרבה, אבל גם מי שבגיל 17 יצאה מהארון חוותה את זה הרבה פעמים עם חברות כבר בגיל צעיר יותר.

כל הסרט שזור ברגעים כאלה, בהבעות פנים שאני מכירה מבפנים כל כך חזק. הרגע הזה שבו החבר שלה מצפה ממנה לעבור לגור איתו ולה ברור שלא משנה מה היא לא עוזבת את הדירה עם סופי. היא לא מתרגשת במיוחד כשהוא אומר לה שהם נפרדים, אבל כן מתרגשת כשסופי מתקשרת אליה. השנייה הזאת שבה סופי אומרת לה באדישות שהיא עוברת לגור עם מישהי אחרת, רק כי הדירה שם יותר נחמדה או שזה בשכונה שהיא רוצה לגור בה. יכולתי להרגיש את הקרקע הזאת שנשמטת מתחת לרגליים, שמבהירה לך שמה שחשבת כברור הוא כנראה רק בראש שלך.

פרננס בעצמה באחת הסצנות כשהיא יושבת מסביב לשולחן עם חבורה של אנשים שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם הבחורה השונה הזאת (כמה שאני מכירה את זה) והיא מתארת בדיוק את מה שהיא מצפה באהבה – את זה שאתם יכולים/יכולות להיות באותו חדר ורק להסתכל מרחוק אחת על השני/ה ולהרגיש את החיבור הזה שאף אחד אחר לא רואה שקיים. ובסוף הסרט שזה מה שקורה עם סופי – בחיי שאני לא יכולה להבין איך מישהו (כולל השחקנית הראשית שהיא גם אחת הכותבות) לא מבין שזאת ההוכחה לקשר הלסבי שלהן.

האמירה שהן כמו לסביות רק בלי הסקס מתעלמת מזה שלהיות לסבית זה לא כמו להיות סטרייטית רק מול נשים. החוויה הזאת שהיתה לי כל החיים שזה מחוץ לתחום, שהרגשות האלה שיש לי, המשיכה הזאת (שרוב הזמן פחדתי אפילו להרגיש) – כל אלה אמורים להיקבר עמוק עמוק. תדברי על בנים, תצאי איתם, תתחתני, תלדי ילדים – העיקר לא להרגיש שמי שאת רוצה להיות איתו זה החברה הכי טובה שלך.

זה קל לקבל לסביות שחושבים עליהן בתור "האחר" (יותר נכון האחרת) וכתבתי על זה כבר לא מעט, אבל אנחנו לא יצורים שנולדנו עם איזה כתם על הרגל או משהו שעוזר לנו פשוט לדעת שהאחר הזה הוא אנחנו. כולם סטרייטים, אהבה היא בן גבר לאישה ואת אמורה לחכות לנסיך. חברות טובות זה מושג, זה שאת רוצה להיות עם החברה שלך כל הזמן נכנס בנוחות בתוך הגדרת החברה הכי טובה, אז מאיפה את אמורה לדעת שאת היא האחר?

תכניסו לתוך הקלחת הזאת את כל ההיסטוריה שאני לא יודעת איך היא הצליחה להיכנס לי לעצמות ומאיפה ידעתי את זה אבל הפחד הזה. הפחד האיום שיהרגו אותי, ירדפו אותי, יקחו לי את הילדות. לא הייתי צריכה לשמוע במפורש על רדיפות לסביות והומואים כדי שהפחד הזה יזרום לי בדם מההתאהבות הראשונה.

באחת הפרשנויות על הסרט נאמר שסופי היתה קשורה לפרנסס פחות משפרנסס היתה קשורה אליה. קשה כנראה לדמיין איך הפחד מלהיות לסבית יכול לגרום למישהי להתרחק. הרגע הזה שהיא אומרת לה שתישאר לישון במיטה שלה – אין לכם מושג איך רגעים כאלה מעלים חרדה. חרדה שגורמת לעזוב דירה, להתחבר בזוגיות עם הבן אדם הכי יציב בסביבה, להתרחק לטוקיו. להתחתן. הדרך שבה היא לא מספרת לפרננס, כביכול החברה הכי טובה שלה, על כל המהלכים הגדולים האלה היא הוכחה אחת מיני רבות ללסביות שלהן.

אחרי הסרט בכיתי לבד במקלחת. לא רציתי שעדי תראה כמה זה עדיין נמצא בתוכי הכאב הזה. הזיכרון של כל אותם רגעים, של כל אותן חברות. על הכאב הזה נוסף עכשיו הכאב של זה שלא כולם ראו בסרט הזה סרט על לסביות (יותר נכון אף אחד לא ראה את זה בו). כאילו שזה המשך וחלק מהסרט – השקיפות הזאת של מהותנו, השקיפות שלנו כואבת לא פחות.

אל תקראו לי ישראלית

אל תקראו לי ישראלית יותר. אני פלסטינית יהודיה ממוצא פולני וליטאי, עם אבא ששומע מוסיקה בצרפתית ואימא שקוראת ספרים מכל העולם.
אני פלסטינית יהודיה שמדברת עברית, שלא יכולה לגור במקום אחר כי עברית זה החיים שלי והערבוב הזה של מזרח ומערב שיש פה הוא החמצן אותו אני נושמת.
אל תקראו לי ישראלית כי ישראל לא באמת קיימת, אי אפשר להמציא מדינה והניסוי הזה של להיות יהודים לא כמיעוט פשוט לא עלה יפה. היו להם רעיונות יפים, באמת שהם לא שמו לב שיש כאן אנשים אחרים וכשהם שמו לב כנראה כבר היה מאוחר מידי לסגת אז הם גרשו את רובם ונטעו עצים על החורבות כדי שלא נשים לב.
אז עכשיו אנחנו שמים לב ומי שיכול פשוט בורח מכאן. ברלין, מנצ'סטר, אמריקה.
אני לא רוצה לברוח מהכיבוש הזה. אני רוצה פלסטין ולהיות יהודיה בפלסטין ולא אני לא מפחדת להיות כאן מיעוט ואני לא חושבת שרוב  מוסלמי הוא סכנה בשבילי.
אני יהודיה ערביה, שחיה בפלסטין. השורשים שלי לא כאן אבל כבר מזמן שאני לא אירופה. לא פאריז ולא לונדון, לא ברלין ולא וינה. אני לא מדברת בשקט ואני אוהבת בלגן ואני לא חיה לפי שעון לא קובעת פגישות עם חברים חודשיים מראש.

בתור לסבית יש לי את הפריבילגיה לא להיות שייכת לשום מדינה. אני רואה את ההומואים האלה שמנסים בכל כוחם להוכיח כמה הם ישראלים, מסתובבים עם חולצות של איגי בעזה. אתם לא רואים איך אתם מביישים את עצמכם?

אל תלכו - פנייה לחיילי המילואים

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה וכמו עכשיו הגיעו צווי השמונה לחיילי המילואים , השכן שלנו דפק בדלת להיפרד. היה בו משהו שרצה שנגיד לו לא ללכת. אבל לא אמרנו, כי זה לא התפקיד של העורף. חיבקנו אותו ואמרנו לו להיזהר אבל לא אמרנו לו שלא ילך. אחרי חודש הוא חזר, אחרי שאיבד מלא חברים שם. אני זוכרת גם איך הוא התנצל שהוא לא חוזר לעצמו מיד.

כולנו יושבים בבית חסרי אונים מול הממשלה שמכניסה אותנו לעוד בוץ ועוד בוץ, שזורקת טילים על בתים בעזה ומגייסת שוב חיילי מילואים.
בעצם כ"עם" יש לנו שני כיווני השפעה עיקריים על הממשלה. אחד הוא הבחירות, ואז אנחנו יכולים כל שאר הזמן להגיד - אבל אנחנו הצבענו שלום ואשמים מי שהצביעו שוב לביבי ולימין. אבל יש את הדרך השנייה שהרוב נוטה להתעלם ממנה והיא פשוט לא ללכת כשקוראים לנו. כשקוראים לכם.

אז כל מצביעי השמאל הציוני של מרצ והעבודה שאוהבים לעשות לביבי נו נו נו - אל תלכו. במקום לבכות על המצב אל תעשו אותו. כנראה הימין שמילא את רחובות ירושלים בקריאות מוות לערבים הוא לא בדיוק אותו ציבור שמאכלס את המטוסים היוקרתיים של צה"ל שברגעים אלה מייצרים הרבה יותר מהרוג אחד וכנראה שגם מי שנהרג מפצצה נשרף למוות. ואני מודה שאני לא יודעת מה הולך היום אבל לפחות בזמני את ה"יחידות המובחרות" מילאו "מיטב בנינו" מצביעי מרצ שמאלנים יפי נפש אוהבי ערבים שעשו מה שאומרים להם, תפסו מבוקשים, הרסו בתים של "מחבלים" ולא שאלו שאלות מיותרות.

1500 חיילי מילואים זה כנראה לא הרבה, וזאת בטח גם רק ההתחלה. אבל אם 1500 אנשים היום יסרבו ללכת לפעולות הנקם חסרות ההיגיון של ביבי וחבריו זאת תהיה אמירה. אמירה יותר חזקה, יותר אמיצה ויותר משמעותית גם משני מיליון מפגינים.
לפני כמה שנים, נדמה לי שזה היה סביב המלחמה בג'נין כשהטלווייזיה החברתית עשתה כתבה על סרבנות וזכור לי שם בחור אחד שאמר שהוא עשה הרבה דברים מסוכנים כשהוא היה בצבא. לבנון, שטחים, מלחמות. אבל הדבר הכי אמיץ שהוא עשה בחיים היה לסרב.

בשביל גבר ישראלי לסרב לבוא כשהצבא קורא לו הוא מעשה אמיץ. זר לא יבין זאת. תנסו להסביר את זה לחברים שלכם בחו"ל ובטח שלפלסטינים והם לא יבינו מה הבעיה. אתה נגד מלחמה? אל תלך. אבל יש משהו בציונות הזאת שנכנסה לנו לוריד שמשבשת עלינו את דעתנו.
בשביל המעשה האמיץ הזה גברים צריכים את הנשים בסביבה שלהם. הם צריכים את הנשים שלא יהיו עורף חם רך ואוהב שמחכה בבית ומכין להם מרק כשהם באים לחופשה. הם גם לא צריכים את הנשים שיבכו על זה שהם הולכים ולא ישנו בלילה כל עוד הם שם והם אפילו לא צריכים את הנשים כדי שיתאבלו עליהם כל החיים אם הם חס ושלום לא יחזרו משם.
הם צריכים את הנשים שיגידו להם לא ללכת. הם צריכים את הנשים שיגידו להם - אתם חשובים והחיים שלכם יותר חשובים. יותר חשובים מאדמה, יותר חשובים מהכבוד של ביבי ואפילו יותר חשובים מהכבוד של צה"ל. אתם חשובים והדעות שלכם חשובות וזה שאתם לא רוצים מלחמה זאת סיבה מספיק טובה כדי לא ללכת.
הם צריכים את הנשים בסביבה שלהם חזקות. את האימהות שלהם, האחיות שלהם, החברות שלהם והנשים שלהם - כל מי שלא רוצה שהגבר שהיא אוהבת יהרג - אל תתנו להם ללכת.

וכשהשכן שלכם בא להגיד לכם שלום תגידו לו לא ללכת.
בלי חיילים אין צבא ובלי צבא אין מלחמות. זה ככה פשוט.

חינוך

אנשים יקרים שרוצים לעשות ילדים (גם כמובן נשים יקרות). סתם כמה מילים שעלו בראשי בזמן שתליתי כביסה.
אתם בוחרים להביא ילדים, ואני אישית דווקא מבינה את זה כי אני מאד מבסוטית מלהיות אימא אבל יש כל מיני דיבורים באוויר שכבר שנים אני רוצה לענות עליהם ואולי עכשיו מצאתי כמה מילים.

קודם כל - הילד הוא לא שלך. בן אדם (וגם לדעתי חיות וחפצים אבל לא חשוב כרגע) לא שייכים לאדם אחר. ילדת בן אדם, את דואגת לו, מטפלת בו. רוצה שיהיה לו טוב. ולא משנה מה עשית בשבילו, הוא לא שלך. הוא אדם אחר שאת זכית להביא לעולם.
ובהמשך לזה - כשאנחנו מסתכלות על עצמנו אנחנו יכולות לראות  את ההשפעות של הבית שגדלנו בו ואת החלקים של המשפחה שלנו בנו אבל אנחנו הרי יודעות שזה רק חלק מסוים ממי שאנחנו. אנחנו לא ממשיכות של ההורים שלנו, אנחנו לא ההגשמה העצמית שלהם, אנחנו  לא כל מה שהם אי פעם רצו ולא הצליחו להשיג.

חינוך טוב בעיני הוא בעיקר אם לא רק לאפשר לילד ולתת לו את כל התנאים להיות מי שהוא. בגילאים מסוימים זה אומר לבחור מה ללבוש ומה לאכול, בגילאים אחרים זה להתלבט לגבי הדעות הפוליטיות שלו או הנטיות המיניות או מה הוא רוצה להיות שהוא יהיה גדול.

הרצון בילד כהמשך של האני הוא פשוט ברוב רובם של המקרים לא עומד במבחן המציאות. במזל רוב האנשים זונחים את הציפיה הזאת במהלך הדרך, אבל לצערי הרבה עוד נשארים עם הציפיה הזאת שהילד יהיה אותו בן/בת שהיה להם בראש כשהם דמיינו בגיל עשר איזה מין ילדים יהיו להם.

יכול להיות שאתה טבעוני והילדה שלך תאכל בשר. יכול להיות שאת שמאלנית והילד שלך יצביע ליכוד, יכול להיות שאת שונאת את העיר והילדה שלך תעבור לניו יורק ויכול להיות שאת דוקטור לפיסיקה והילד שלך לא יעשה אפילו בגרות. אתה יכול להיות הומופוב מושבע והילד שלך יהיה הומו.
אני יכולה להמשיך עם זה עוד הרבה. אינסוף דוגמאות.
עם חלק מהפערים אנשים מצליחים להתמודד ומצליחים להתרגל לזה שהילד שלקחו אותו לכל הקונצרטים שומע בסוף רוק כבד, או שהילדה שלכם מעדיפה בגדים יד שנייה, לא משנה כמה מותגים אתם אוהבים. אבל זה כל פעם מפתיע אותי מחדש איך אנשים בוגרים ממשיכים להתבאס מזה שהילדים שלהם הם לא מה שהם ציפו. או לא מה שהם חושבים שילדים/אנשים צריכים להיות.

יכול להיות שאתם לא מבינים על מה אני מדברת. יש עדות שבהן זה כמעט לא קיים. אבל  יש תרבויות, למרבה הפלא דווקא אלה שמשום מה ובלי שאני אבין איך נחשבות המתקדמות יותר, ה"מפותחות",  שבהן הרעה חולה הזאת קיימת בצורה קיצונית.

לסיום אני אתן עצה מנסיוני. כשאתם בתור הורים מצליחים לנקות את הציפיות האלה ואת מודל הילד המושלם ואיך צריך להיות, זה כל כך הרבה יותר קל להיות הורה.
תנו לילדים שלכם לבחור את הבגדים שלהם מהרגע שהם יודעים לגשת לארון. זאת התחלה מעולה להבין שהילד שלנו הוא לא הבובה שקנינו כדי שנוכל לשחק בה כרצוננו. (ובאמת תכלס, מה באמת אכפת לכם מה הוא לובש?)

בהצלחה

תוסיף לי שירה במוניטור

כשהיייתי נערה הייתי בחוג נוער של טיולים ובמשך שלוש שנים היינו עסוקים בלספור מי היה בכמה טיולים, מי החסיר מתי ומי כמובן מנצח בתחרות ההתמדה. באותה דרך נעמה בתי בת הכמעט 15 סופרת בכמה אינדינגב היינו ובכמה יערות מנשה ומתי החסרנו ומתי מי לא בא ולמה.
יש משפחות שנוסעות ביחד לחו"ל, יש כאלה שלים המלח. אצלנו נוסעים לפסטיבלים. פעם בשנה אינדינגב, פעם בשנה יערות מנשה. ככה זה כבר שנים. חוץ מהברזה אחת או שתיים אנחנו מקפידים על זה באדיקות של סדר פסח אצל אדם דתי. לא תמיד כולם באים, לפעמים מישהי בהריון, לפעמים התינוקת קטנה מידי, לפעמים יש כאלה שמתגרשים, נוסעים לחו"ל, נכנסים לזוגיות חדשה ובכל זאת הפסטיבלים הם אולי הדבר היציב ביותר בחיינו בשבע שנים האחרונות.
כל שנה אנחנו מגיעים עם היותר מידי ציוד ויותר מידי אוכל, מקטרים על זה ששוב זנחנו את ההחלטה שלנו לבנות ארגז על גלגלים שיתקפל בקלות ויכנס לאוטו הקטן שלנו ויציל אותנו מאינסוף נגלות. בשנים האחרונות כבר יש לנו חוכמה של בעלי ניסיון ואנחנו יודעים בדיוק איפה להקים את האוהלים. (עדיין תמיד באמצע הלילה מתגלה ששק השינה טיפה בשיפוע ויש אבן בדיוק במקום הלא נכון). היה שלב שחשבנו שהצלחנו סוף סוף להקים את הצליה אבל מעצם זה שהשנה היא אפילו לא הגיעה איתנו ליער, כנראה שלא הסתדרנו איתה כל כך טוב.
יש לנו מלא רעיונות לגאדג'טים שימכרו בפסטיבל (במקום חיתולים רב פעמיים וכפכפים מסוג חדש שלא נראים קשורים בכלל לפסטיבל). למשל בובות קטנות של קרולינה או בובה של עוזי רמירז עם ראש זז (מהסוג הזה שאפשר לשים באוטו). ועוד ועוד.
כמו תמיד גם השנה חזרנו לדיון האינסופי של למה לעזאזל יש לנו גדר מול הפרצוף (בשביל זה באנו כל הדרך מהעיר?) או בגרסה האינדינגבית - למה אנחנו מרגישים במחנה מעצר. השנה דווקא השמירה היתה סבירה, למרות שכשגילינו שהשומרים נשארים ערים כל הלילה (בלי סוודר גם כשקר) תהינו אם זה כדי לשמור שאנשים לא יכנסו או שאנחנו לא נברח.
ומה עם שירותי קומפוסט? ואם לא קומפוסט אז לפחות שיהיה איזה נסורת לספוג את הריח ואת המראה.
ושוב פעם הניסיון לשטוף את השיניים עם עוד אלף אנשים מעל כיור המלא בשאריות סלט ופסטה.

באחת השנים שקיטרנו וקיטרנו על כך ועל כך (האמת שזאת היתה שנה מלאת שוטרים במיוחד אז היתה לנו סיבה טובה) נזכרתי בהרגשה שהיתה לנו באינדינגב הראשון. עוד לפני שזה היה ברור מאליו שכמו שזורחת השמש כך גם יש פסטיבל. זאת היתה שנה שבה הקפיטליזם החזירי היה חזירי ובולט מאי פעם. אולי זה התמתן מאז, אולי פשוט התרגלתי אבל אני זוכרת שבסוכות היה משהו בכיכר רבין כביכול של העירייה וכל העירייה הוצפה בשלטים של דיסקונט או איזה בנק יהיר אחר. הזיכרון הראשון שלי מהאינדינגב (חוץ מההרגשת ההתרגשות לראות עוד ועוד אנשים עם תיקים על הגב שהגיעו רחוק רחוק רק כדי לשמוע מוסיקה) היה שאין פה פרסומות. אז גם המחיר היה נמוך בטירוף, וגם כל הילדות שלי עדיין לא הגיעו לגיל שמשלמים בו. פתאום ללכת למקום שלא רוצים רק לסחוט ממני כסף, שאין פרסומת אחת, שאפשר לנשום כאילו אנחנו בעולם אחר.

ועוד לא דיברתי על העיקר, על המוסיקה כמובן. האינדינגב הראשון התחיל פחות או יותר עם הקמת לבונטין. ככה לפחות זה בזיכרון שלי (לא מצאתי מתי לבונטין התחילו). אי אפשר לדבר על הפסטיבלים האלה ובעיקר על האינדינגב בלי לדבר על מה הוא עשה למוסיקת האינדי בארץ. אני זוכרת מישהי לידי אומרת באיזה שהוא שלב - כבר יש לי רשימה של איזה עשר הופעות לחודש הבא בלבונטין. היום כשיש מלא מועדונים שאפשר לשמוע בהם מוסיקה שעורכי גלגלצ לא מכירים, לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ כבר קשה לזכור שמה היה כאן קודם.

החוויה הזאת של לשמוע עוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ואז ללכת לאיזה במה צדדית וכשהזמרת מתחילה לשיר (שני פלג בזיכרון הספציפי הזה) אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים וואהו. הנשימה נעצרת והדופק מתגבר והחיוך שלנו נראה אותו דבר וזה אולי הזמן שאנחנו מרגישים הכי משפחה שיש.
או להקה שאף אחד לא שמע עליה מופיעה על הבמה הגדולה ביום שבת לפני הצהריים, בזמן הזה שכולם כבר שיכורים ממוסיקה ואנשים וקרטיבים טבעיים וכולם רוקדים ומבסוטים והלהקה לא יודעת את נפשה מהכמות העצומה הזאת שחלקה לפחות רץ לקנות את הדיסק (בעשרים שקלים לעתים).

יש אינספור אמנים שאני יכולה להגיד שהייתי שם כשהם התחילו. שראינו אותם על הבמה הקטנה והיום עושים עליהם סרט.

והילדות שלי שאלה יהיו זכרונות הילדות שלהן (כולל זאת שכבר ידעה בגיל שבע להגיד שזה חזק לה מידי והיא לא באה יותר), שאומרות לחברים שלהם - מה, אתם לא באים? אבל יהיה את קרולינה/דפנה והעוגיות/אבי עדאקי ועוד שכאלה שהן חושבות שהם האנשים המפורסמים בעולם.

יש לי המון רעיונות לשיפור/ביקורת בונה/ביקורת לא בונה אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. בינתיים אני רק אגיד שהלוואי הלוואי שתיפול הגדר, ושנתחיל לשמוע גם הרבה הרבה מזרחית בפסטיבלים האלה (דקלה, איפה את?)

אולי הייתי יכולה למלא עוד כמה דפים אבל נראה לי שזה מספיק. הבנתם את הרעיון.

בלונד

הדבר שהכי קשה לי מאז שאני מסתובבת בעולם כלסבית זה המבטים. כל הזמן אנשים נועצים מבטים, בלי שום בושה. אני הפריק, אני האחר, אני זה שלא נראית שייכת בשום מקום.
זה בעיקר כשאנחנו הולכות יחד אבל אז קל לי להתעלם. אז אני חזקה, ויש לי משהו אחר להתרכז בו.
אני לא היחידה שמכירה את המבטים האלה, אני מניחה שגם מי שצבע העור שלו בולט וגם מי שג'ינג'י, תאומות, מוגבלים פיסית ועוד סופגים את המבטים האלה. הבעיה איתי שאני לא רגילה.
בתור מי שיצאה מהארון כמבוגרת, יש לי את הפריביליגיה המפוקפקת לדעת וגם לזכור בדיוק איך זה היה קודם. איך עברתי ברחוב ואף אחד לא נעץ בי מבטים. אפילו לא כשהתלבשתי משוגע, אפילו לא כשהשיער שלי היה מגולח.
אתמול בבוקר הסתפרתי תספורת שיצאה כנראה גברית במיוחד כי המבטים שננעצו בי אחר כך היו בלתי נסבלים. אז במקום להתחבא מתחת איזה סלע, הלכתי למספרה בקצה הרחוב ולראשונה בחיי צבעתי לבלונד. לא פס, כמו בפעם הקודמת אלא כל הראש.
זאת היתה החלטה של רגע, למרות שהרעיון נמצא לי בפנים כבר הרבה זמן והיום בבוקר אני לא יודעת אם אני מצטערת או שמחה על זה שעשיתי את זה. בכל מקרה עכשיו כשינעצו בי מבטים זה לא יהיה בגלל שאני לסבית או בגלל שאני נראית כמו גבר. בלונד מנצח את הכל. 

פסח שעבר היינו בברלין

תל אביב

הבית היהודי

האם הבית היהודי יצליח לעשות את מה שלא הצליחו לפניו ולהוציא את ה"קהילה" הגאה מהבית?
האם סוף סוף יצליחו לגרום לנו לכעוס, לרתוח, לצעוק, להתאחד ולעשות בלגן?

כי יש לנו כל כך הרבה על מה לרתוח
עזבו חתונה, או אפילו הקלות במיסים. אנחנו צריכות לאמץ את הילדות שלנו, הרווחה באים אלינו הביתה לוודא שהכל בסדר. ופונדקאות זה עניין מוסרי כשהוא לסטרייטיות (כי להיות אימא זו זכות טבעית של כל אישה) אבל לא מוסרית בשביל הומואים. אף אחד לא מתפלא אם איזה בעל בית לא משכיר לנו דירה כי אנחנו זוג וכולם שואלים כל הזמן - אבל למה לצעוד דווקא בירושלים?
ובעיקר - סבבה שאת לסבית אבל אם את יכולה לדבר על קצת פחות, להיות קצת פחות זועמת וקצת יותר נשית ואז יהיה לנו קל יותר לקבל אותך (בדיוק כמו שאת, דרך אגב). 


בד"כ אנחנו ילדים טובים ואם נצא להפגנות זה רק בשביל זכויות של מישהו אחר ובד"כ המסר שלנו הוא - בבקשה תקבלו אותנו, אנחנו כל כך נחמדים ובדיוק כמוכם.

אז תודה לבית היהודי שאולי סוף סוף יוציאו מאיתנו את האש ואת הזעם.
יאיר הוכנר אמר בכתבה לקראת ההפגנה בשבת (סליחה, עצרת מחאה) שצריך ללמוד מאירועי סטנוול.
אז אולי זאת הזדמנות טובה לחידון טרוויה קטן, מי יודע מה זה אירועי סטנוול?
אז כל הסטרייטים שכל כך רוצים להגיד שכולנו אותו דבר, אנחנו יודעים מלא על ההיסטוריה שלכם. הגיע הזמן שגם את ההיסטוריה שלנו ילמדו בבית ספר.

ומי שלא שמע - שבת, שמונה בערב, כיכר הבימה תל אביב. תהיו שם

כמה הרהורים על גזענות

הרהור ראשון

האמת זה הרהור ישן למדי, שאולי אף חלקתי אותו כאן פעם. שוב אני מתנצלת שאולי אני חוזרת על עצמי. ככה זה כשהזיכרון לא משהו וכשהמחשבות מסתובבות אצלי בראש לפעמים במעגל סגור.

גדלתי במושב מאד מאד קטן, היינו רק שמונה בשלוש שכבות גיל סמוכות. אני לא בטוחה שבזמנו הבנתי כמה זה קשה לי הצמצום הזה באנשים אבל הרבה שנים היו לי מחשבות של – איך היו החיים שלי נראים אם הייתי גדלה בתל אביב. לקח לי הרבה זמן להבין שאם רק היינו מורידים את הגדר שבין המושב ובין שעב, הכפר הגדול השכן לנו ואם לא היתה ההפרדה הזאת בין ערבים ויהודים הייתי יכולה לגדול ממש באותו המקום אבל מוקפת הרבה הרבה אנשים.

הרהור שני

יש תופעה שבעיני היא עצובה מעין כמוה, גם בגלל שהיא גרמה לכמה חברות מאד קרובות שלי להתרחק ממני והיא שכשמזרחית ואשכנזי מתחתנים (אולי זה קורה גם בהפוך), המשפחה של האשכנזי נהיית המשפחה הדומיננטית, וכחלק מחיי הזוגיות והנישואין המזרחית משילה מעצמה לפחות חלק מהקרבה שהיתה לה לפני כן עם משפחתה. המשפחה השניה (האשכנזית) נתפסת כמדהימה, אולי גם כיותר טובה מהמשפחה שלה. יצא לי לראות יותר מחברה אחת נעלמות טיפה בתוך הקשר הזה. וזה עצוב. זה קשור אלי כי לפעמים אני חלק מאותו עולם שנזנח. יצא לי כבר לחשוב שאולי זה פשוט שאני האשכנזית אחת יותר מידי בשבילה עכשיו. אם זה ככה זה קצת פחות עצוב, למרות שעדיין מבאס מבחינתי. לאבד חברות זה לא כיף.  

הרהור שלישי

שכן שלי נחמד שתמיד אומרת לי שלום הפיל עלי איזה יום כמה אמרות גזעניות בנוגע לפליטים. לא ידעתי מה להגיד אז חמקתי ממנו באלגנטיות חביבה. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו – רגע, אז אתה מחבב אותי רק בזכות שאני יהודיה ולבנה?

יש משהו מאד מערער בהבנה הזאת שהיחס אליך קשור בצורה כל כך הדוקה לזה שאתה יהודי/גבר/סטרייטית/לבנה ועוד. זה מה שהיה כל כך מטלטל בלצאת מהארון, ההבנה הזאת כמה היחס אלינו הוא שברירי וקשור לא למי שאנחנו באמת. ככה גזענות קשורה אליך, לא משנה מה הצבע שלך. כי גם אם הצבע שלך הוא הצבע ה"נכון", ההבנה שאם הצבע שלך היה שונה היו מתייחסים אליך אחרת היא מאד מערערת.

הרהור רביעי ואחרון לעונה (זאת אומרת לפוסט)

מחשבה על למה לכל כך הרבה אשכנזים קשה לשמוע את הסיפורים של המזרחים שמתחילים עכשיו להישמע עוד ועוד.

הגיע הזמן שאנחנו האשכנזים נחקור את ההיסטוריה שלנו. שנלך בעקבות המזרחים בני דורנו ונתחיל לחקור את השורשים שלנו אבל לא דרך ספרי ההיסטוריה הציוניים המגויסים. אני צמאה לדעת איך זה היה בשביל סבתא שלי לגדול בורשה, לא רק לשמוע איך היא ברחה כשהכל קרס.  אולי אם נדע מאיפה אנחנו באנו לא נרגיש כל כך מאוימים מלשמוע מאיפה אחרים באו ואיך זה בשבילם להיות פה.

לפעמים אני חושבת (בהרבה הקשרים אבל גם כאן זה נכון) שיש משהו בלהיות ישראלי שחייב להאמין שכל מה שקורה כאן הוא טוב ועם סיבה, שאנחנו מוסריים וטובים ולא פוגעים באף אחד. וכל מה שלא מתאים לדימוי העצמי הנעלה הזה של עצמנו את עצמנו אנחנו פשוט מוחקים. זה נכון גם לגבי הגזענות כלפי המזרחיים וזה נכון גם לדברים אחרים.