יום שישי, 9 בנובמבר 2012

הורה גרושה גאה



אני לסבית, אימא וגרושה. (לא כל יום בסדר הזה)
הבנתי שאני לסבית אחרי גיל שלושים. עברתי תהליך שלי הוא נראה די קצר אבל הוא לקח כמה שנים עד שבגיל שלושים ושמונה התגרשתי ונכנסתי לזוגיות עם אישה.
רעידת אדמה
בצד אחד – גירושים, זאת אומרת סיום של קשר מאד ארוך, פירוק של משפחה, עזיבת הבית. חצי שנה גרתי אצל חברים, כל העולם שהיה לי התפרק. הכל צריך להתחיל מחדש. לעבוד, להתפרנס, לחיות. כולם לקחו את זה קשה. הוא, המשפחה, הילדות כמובן. אני נכנסתי למערבולת שעדיין (שנתיים אחרי) אני עוד נמצאת בה בכל כך הרבה מובנים
ובאותו הזמן – נולדתי מחדש. הלא יאומן קרה, הדבר שבלי שידעתי רציתי בתוך תוכי מאז שהייתי ילדה קטנה. יש לי אהובה. אני אוהבת אישה, היא אוהבת אותי. ומותר לי. מותר לי לרצות אותה ומותר לי לגעת בה ומותר לי להיות מאוהבת ואני לא צריכה להסתיר את זה או להדחיק את זה. מלא מלא פחד מילא אותי. לא נעים להגיד אבל גם היום אני מתעוררת לפעמים בבוקר ולא זוכרת שאני כאן. עדיין קשה לי להאמין שזה אפשרי, שאני לא היחידה בעולם, שהעולם לא הפסיק להתקיים ושאני לא הספקתי לנשום ברגע שנישקתי אותה בפעם הראשונה.
שנתיים שהעולם שלי נחלק בכל כך הרבה מובנים. להכי טוב ביחד עם הכי רע, לקירבה הכי גדולה עם ריחוק כמעט מכל מי שהיה קודם. אושר גדול ובצידו פחד, חוסר ודאות, ואפילו אימה.
ללמוד בגיל כזה זוגיות עם אישה, ללמוד מה זה אומר להסתובב ביחד ברחוב ולתפוס מבטים (וכשילדים מסתכלים עלינו בתמיהה אני מרגישה שאני בכלל עדיין בזווית הראייה שלהם שלא מאמינים שזה אפשרי). ואנשים שמעירים הערות, ובעלי בית שלא ממש ששים להשכיר לנו דירה (מה היחסים שלכן בדיוק?). להבין שההומופוביה שקיימת בתוכי גם מסתובבת חופשי בעולם. תוך כדי תהליך היציאה שלי מהארון גם קרה הרצח הנורא בבר נוער.
ללמוד להכיר מה זה הקהילה שלי, מי נמצא בה. מי שייך, מי לא שייך.
העולם שלי נחצה לשניים. ללפני ולאחרי. בלפני אני כבר לא נמצאת, באחרי אני עוד לא מצליחה להרגיש שייכת.
וכל הזמן ההרגשה שאף אחד לא לגמרי מבין אותי. יש את הלסביות ויש את הגרושות ויש את החברות מלפני ואף אחת לא בכל הכובעים האלה יחד, ומהצד נראה שאנשים קונים את החזות שלי שהכל בסדר, ושאני מצליחה להסתדר ולא רואים איך מבפנים זה מאבק יומיומי.
לפני כמה חודשים הצטרפתי לקבוצה של גרושים וגרושות גאים. זה טוב להיות במקום שאני לא השונה בו.

2 תגובות:

  1. היי רותי יקרה ואהובה, אני מאחלת לך הרבה שמחה ואושר ואני גאה בך שהיה לך האומץ ללכת בדרך שלך ולא להישאר במקום "הבטוח". את מהווה דוגמא לילדים שלך להיות מי שהם באמת בלי לפחד.
    הלוואי שהיו הרבה יותר זוגות חד מיניים הולכים ברחוב יד ביד, אין הרבה כאלה לצערי, גם לא בתל אביב.

    השבמחק
  2. הורה גרושה גאה ומעוררת השראה... לא בהכרח בסדר הזה!!!
    מסטרייטית שפשוט אוהבת אותך!!!
    ליאת

    השבמחק