שבוע שעבר הנייד שלי התחיל להשתגע. בהתחלה הצבעים שלו השתנו. אח"כ בהדרגה כל הקול הלך. ניסיתי כמה ימים להתסדר ככה, רק עם הודעות טקסט (וגם זה בלי הצפצוף המודיע שקיבלתי הודעה) אבל זה היה מוגזם. אז יום שישי לקראת הצהריים, ככה בין לבין בדרך לחבר נכנסתי לפלאפון (עברתי לפלאפון כי התרגזתי כל כך על אורנג'. מין הפח אל הפחת. איך הבטיחו לנו מגדלים עם השוק החופשי), רק כדי לתקן את המכשיר. חוויה.
קודם כל - כשנכנסים לאולם ההרגשה היא כאילו נכנסת ללב ליבו של העולם. מינימום מטה הרמטכ"ל או לשכת ראש הממשלה. המוכרים והלקוחות נראים רציניים כאילו הם סוגרים עסקאות של קניית בית (או קניון). כבר מבלבל. לרגע לא זכרתי בשביל מה אני שם.
לקחתי מספר, חיכיתי את החצי שעה בתור (לפחות חצי שעה. האמת היא שאיבדתי שם כל תחושה של זמן) וכשהגעתי סופסוף לדלפק קיבלתי את התשובה למה התקלקל לי המכשיר- הביטוח עליו הסתיים לפני חודש. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, תאריך התפוגה של מוצרים בימינו. אתם מכירים את הסיטואציה שאתם קונים חב' כוסות באיקאה, וכולן נשברות באותו השבוע? לדעתי זה פלא מדעי איך הם מצליחים לייצר מוצרים עם תאריך תפוגה.
בכל מקרה, גיליתי שאין לי ביטוח, ואין לי שירות תיקונים (אני יכולה לרכוש אחד שכזה ב50 ש"ח לחודש, שאח"כ ירדו ל25 בדרך מסתורית) ולתקן ככה את המכשיר אני יכולה אבל יעלה לי מינימום 200 ש"ח (וכמובן שמקסימום אין).
אז מה נשאר לי?
כרגיל - לשדרג!
מפה ומשם, אייפון הוא המכשיר המתקדם היחיד שמקבלים עליו זיפכוי מלא. אני משלמת 100 ש"ח בחודש ומזדכה ב100 ש"ח מחשבון הטלפון. זה בתנאי שאני מדברת ביותר מ240 דקות (מה שלצערי אף פעם לא קורה).
שכחתי לספר שהבחור הצעיר והנחמד מאחורי הדלפק היה המום מהדיל הגרוע שיש לי (אח"כ נזכרתי שאותו סיפור היה גם בפעם האחרונה). התוכנית ממש לא מתאימה לי, ושלף תוכנית המתאימה לי הרבה יותר. כמובן שאם אני לא משדרגת, הוא לא יכול לתת לי את הדיל המוצלח.
אז מה שנשאר לי לעשות?
כל האווירה כל כך מבלבלת שכשאת מגיעה לעשות את ההחלטה את כבר לא זוכרת איך קוראים לך ומה רציונלי לעשות. ולהתחרט בטח אי אפשר, והאמת שלא בדקתי כי כבר הלהבתי מהמכשיר וגם שכנעתי את עצמי שמגיע לי הטוב ביותר.
ועוד מחשבה על פלאפון (שנכונה גם לגבי עוד שרותים בעולם הקפיטליסטי) -
בכל האולם לא היה אדם בשירות הלקוחות המבוגר מגיל 30. כולם אנשים מאד נחמדים (בלי ציניות), שבאמת נראים שהם כאן כדי לעזור לך ולתת לך את השירות הכי טוב שהם יכולים. אבל השירות לא תלוי בנחמדותם או ברצונם הטוב. השירות שפלאפון מציעים הוא איום. תמיד בסופו של דבר אתה משלם יותר ממה שהתכוונת, אתה לא מבין מה קורה, אין לך שירות תיקונים, אין לך אחריות ועוד ועוד. כל הלקוחות עצבניים וכועסים אבל את כל זה אין להם אל מי להפנות חוץ מאשר לאנשים הצעירים והמאד נחמדים שעומדים מולם כשבעצם אין להם שום אפשרות להשפיע.
היה שם איש אחד שצעק על נותנת שרות בצורה הכי שוביניסטית ומפחידה ששמעתי כבר הרבה זמן. שום מאבטח לא זינק להוציא אותו מהאולם. היא נראתה די מסכנה, וכל הלקוחות נראו המומים, אבל כל נותני השירות לא ממש התרגשו. נראה היה שהם רגילים לזה.
אז איך זה עובד?
אתה כלקוח מגיע. כועס כי התנאים גרועים ותמיד אתה מגלה שאיכשהו עוד פעם הם הצליחו לדפוק אותך, אתה צועק על מי שנמצא שם מולך ופורק עליו את כל התיסכולים וזהו. אם היו מוציאים את אותו בחור זועם מייד כשהתחיל לצעוק, הוא היה פונה לממונים ואולי אפילו (חס ושלום) להנהלה וצועק עליהם. ככה, במקום זה, הוא צעק וצעק, פרק ופרק ויצא הרבה יותר רגוע. אולי הוא אפילו ישכח מזה אחרי כמה דקות.
ועוד מחשבה - על חוסר האונים וחוסר ההתארגנות.
כולנו סובלים מהשירות הגרוע של כל ספקי התקשורת האלחוטית. אבל מה יש לנו לעשות? לעזוב אחד בשביל אחר? מה הטעם? (זה נכון גם לגבי הכבלים ויס). אז אנחנו מתייאשים, ומשלמים את מה שמשלמים, ומסתפקים במה שיש.
מה אם יום אחד כולנו (אבל כולנו) נחליט שזהו! לא רוצים יותר טלפון נייד. וכולנו באותו יום עוזבים את הספק ולא הולכים לאחר. תוך יום הם משפרים פלאים את התנאים.
ואפילו באותו יום שישי - אם כל הלקוחות המתוסכלים היינו מתאגדים (לאותה שעה בלבד). עומדים יחד, דורשים לראות את המנהל וכו' - כולנו היינו מרויחים מזה (כולנו חוץ מפלאפון).
כמו שבלי פועלים אין מפעל, ככה בלי לקוחות גם אין חברה (פלאפון ואחרות).
קודם כל - כשנכנסים לאולם ההרגשה היא כאילו נכנסת ללב ליבו של העולם. מינימום מטה הרמטכ"ל או לשכת ראש הממשלה. המוכרים והלקוחות נראים רציניים כאילו הם סוגרים עסקאות של קניית בית (או קניון). כבר מבלבל. לרגע לא זכרתי בשביל מה אני שם.
לקחתי מספר, חיכיתי את החצי שעה בתור (לפחות חצי שעה. האמת היא שאיבדתי שם כל תחושה של זמן) וכשהגעתי סופסוף לדלפק קיבלתי את התשובה למה התקלקל לי המכשיר- הביטוח עליו הסתיים לפני חודש. זה תמיד מפתיע אותי מחדש, תאריך התפוגה של מוצרים בימינו. אתם מכירים את הסיטואציה שאתם קונים חב' כוסות באיקאה, וכולן נשברות באותו השבוע? לדעתי זה פלא מדעי איך הם מצליחים לייצר מוצרים עם תאריך תפוגה.
בכל מקרה, גיליתי שאין לי ביטוח, ואין לי שירות תיקונים (אני יכולה לרכוש אחד שכזה ב50 ש"ח לחודש, שאח"כ ירדו ל25 בדרך מסתורית) ולתקן ככה את המכשיר אני יכולה אבל יעלה לי מינימום 200 ש"ח (וכמובן שמקסימום אין).
אז מה נשאר לי?
כרגיל - לשדרג!
מפה ומשם, אייפון הוא המכשיר המתקדם היחיד שמקבלים עליו זיפכוי מלא. אני משלמת 100 ש"ח בחודש ומזדכה ב100 ש"ח מחשבון הטלפון. זה בתנאי שאני מדברת ביותר מ240 דקות (מה שלצערי אף פעם לא קורה).
שכחתי לספר שהבחור הצעיר והנחמד מאחורי הדלפק היה המום מהדיל הגרוע שיש לי (אח"כ נזכרתי שאותו סיפור היה גם בפעם האחרונה). התוכנית ממש לא מתאימה לי, ושלף תוכנית המתאימה לי הרבה יותר. כמובן שאם אני לא משדרגת, הוא לא יכול לתת לי את הדיל המוצלח.
אז מה שנשאר לי לעשות?
כל האווירה כל כך מבלבלת שכשאת מגיעה לעשות את ההחלטה את כבר לא זוכרת איך קוראים לך ומה רציונלי לעשות. ולהתחרט בטח אי אפשר, והאמת שלא בדקתי כי כבר הלהבתי מהמכשיר וגם שכנעתי את עצמי שמגיע לי הטוב ביותר.
ועוד מחשבה על פלאפון (שנכונה גם לגבי עוד שרותים בעולם הקפיטליסטי) -
בכל האולם לא היה אדם בשירות הלקוחות המבוגר מגיל 30. כולם אנשים מאד נחמדים (בלי ציניות), שבאמת נראים שהם כאן כדי לעזור לך ולתת לך את השירות הכי טוב שהם יכולים. אבל השירות לא תלוי בנחמדותם או ברצונם הטוב. השירות שפלאפון מציעים הוא איום. תמיד בסופו של דבר אתה משלם יותר ממה שהתכוונת, אתה לא מבין מה קורה, אין לך שירות תיקונים, אין לך אחריות ועוד ועוד. כל הלקוחות עצבניים וכועסים אבל את כל זה אין להם אל מי להפנות חוץ מאשר לאנשים הצעירים והמאד נחמדים שעומדים מולם כשבעצם אין להם שום אפשרות להשפיע.
היה שם איש אחד שצעק על נותנת שרות בצורה הכי שוביניסטית ומפחידה ששמעתי כבר הרבה זמן. שום מאבטח לא זינק להוציא אותו מהאולם. היא נראתה די מסכנה, וכל הלקוחות נראו המומים, אבל כל נותני השירות לא ממש התרגשו. נראה היה שהם רגילים לזה.
אז איך זה עובד?
אתה כלקוח מגיע. כועס כי התנאים גרועים ותמיד אתה מגלה שאיכשהו עוד פעם הם הצליחו לדפוק אותך, אתה צועק על מי שנמצא שם מולך ופורק עליו את כל התיסכולים וזהו. אם היו מוציאים את אותו בחור זועם מייד כשהתחיל לצעוק, הוא היה פונה לממונים ואולי אפילו (חס ושלום) להנהלה וצועק עליהם. ככה, במקום זה, הוא צעק וצעק, פרק ופרק ויצא הרבה יותר רגוע. אולי הוא אפילו ישכח מזה אחרי כמה דקות.
ועוד מחשבה - על חוסר האונים וחוסר ההתארגנות.
כולנו סובלים מהשירות הגרוע של כל ספקי התקשורת האלחוטית. אבל מה יש לנו לעשות? לעזוב אחד בשביל אחר? מה הטעם? (זה נכון גם לגבי הכבלים ויס). אז אנחנו מתייאשים, ומשלמים את מה שמשלמים, ומסתפקים במה שיש.
מה אם יום אחד כולנו (אבל כולנו) נחליט שזהו! לא רוצים יותר טלפון נייד. וכולנו באותו יום עוזבים את הספק ולא הולכים לאחר. תוך יום הם משפרים פלאים את התנאים.
ואפילו באותו יום שישי - אם כל הלקוחות המתוסכלים היינו מתאגדים (לאותה שעה בלבד). עומדים יחד, דורשים לראות את המנהל וכו' - כולנו היינו מרויחים מזה (כולנו חוץ מפלאפון).
כמו שבלי פועלים אין מפעל, ככה בלי לקוחות גם אין חברה (פלאפון ואחרות).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה