עברנו דירה asfanit.com

עברתי דירה ל asfanit.com
כולן מוזמנים מוזמנות

אוסטרליה

ההצטרפות שלי (הכה מאוחרת, אני יודעת) לאינסטגרם, מביאה אותי לחזור שוב ושוב לשאלה - אז למה אני לא ב.. עכשיו? (שזה עידון של השאלה - למה אני לא מישהי אחרת?). אז כדי למלא את הצורך העז להיות במקום אחר - יפה יותר, רגוע, שבו מתעסקים בדברים החשובים באמת כמו אסתטיקה, אוכל, מוסיקה ועוד - אני אשתף אתכם כאן בתמונות מאתרים שהגעתי אליהם במקרה. (מי שחברה כאן כבר הרבה שנים יכולה לזכור שככה בעצם התחלתי את הבלוג, לפני שזרמתי למקומות אחרים מאד. )

אז הראשונה היא אוסטרליה. בלי שום סיבה נראית לעין.

אוהלים

אוכל, עיצוב וסדנאות (לא הבנתי בדיוק של מה אבל נראה סופר מגניב) - Local Milk

(בלוג אוכל מהמם שראיתי לראשונה אצל אילנית My Poetic Factory

http://www.leanandmeadow.com/

הקולב

מרמלדה פתחו היום את מרמלדה 2, ולמרות שכל הזמן אני בקרבת יד שנייה והחלפות, וגם מתנדבת בשור תן - קח המהמם (give&take), דווקא הדף של מרמלדה הזכיר לי את הפעם הראשונה שלי .

קראתי לזה "הקולב" וזה קרה לפני חיים שלמים, כשגרתי בתור מבוגרת במושב שבו גדלתי. 

את הטקסטהזה הפצתי בין חברי המושב, ופרסמתי בבאופן טבעי ב 5.11. 2002

אני שמחה לפרסם אותו שוב כאן. 

אז זה הולך ככה:

הקולב – או – למה יד שניה 

פתחנו את מחסן הבגדים לפני זמן מה. קיבלתי תגובות מצוינות, אבל רובן היו בנוסח – איזה יופי! יש לנו הרבה בגדים להביא... (ובאמת תודה רבה על ההיענות ונשמח להמשיך ולקבל בגדים), אבל פחות התלהבו מלבוא ולקחת.
ובגלל זה אני כותבת לכם עכשיו, כדי לספר למה אני כל כך אוהבת לקנות (או לקחת) בגדים יד שניה.

אז קודם כל הכסף. נכון, אנחנו לא עניים, אבל להוציא פחות על בגדים מאפשר להוציא יותר על דברים אחרים (מבילויים ועד לאוכל). כשקונים פחות בגדים אפשר "להשתולל" בקניית הבגדים החגיגיים, ובכלל אף אחד לא מתנגד לגמור את החודש עם קצת יותר (או לפחות קצת פחות פחות) כסף בחשבון...

בנוסף מאד נוח לי. פעם הייתי חולת קניות. נהנתי להסתובב ולחפש. אבל עם שתי בנות קטנות כל התענוג נהיה מפוקפק. לנסוע חצי שעה (כשלפחות חצי מהדרך מלווה בפסקול של בכי), למצוא חניה, לפתוח עגלה/מנשא, להוציא מהאוטו ולצאת וכל זה בשביל חנות אחת או מקסימום שתיים, כל עוד הבנות מתנהגות עדיין בצורה נסבלת. עם מוכרות שמבקשות שלא נבלגן (גם בחנויות ילדים), ולדאוג שהן לא יברחו החוצה.
בקולב (ובהרבה חנויות יד שניה אחרות) האווירה פחות קשוחה. לנעמה מותר למדוד וגם לבלגן, יש משחקים, והכל קר

וב לבית!

נכון שקיימת רתיעה שהשכנה תראה אותי עם החצאית שלה משנה שעברה. אני לא מתביישת. אני גאה ללבוש משומש. זה אומר "לא" לתרבות הצריכה המטורפת. זה אומר פחות הוצאות, כלומר פחות שעות עבודה, וזה אומר פחות זבל (גם למחזר בגדים זה איכות סביבה).
אני גאה ושמחה להשתמש במה שמישהו אחר בקהילה שלי כבר לא צריך. בגדים, משחקים, ספרים, ריהוט וכו'. שימו לב כמה ילדים אוהבים לשחק במשחקים בבית של מישהו אחר. להם לא מפריע שזה לא חדש.

ומה שאני אוהבת במיוחד זה המגוון. זאת לא חנות עם סגנון אחד, זאת לא אופנה שנכונה רק להיום ובכל החנויות אפשר למצוא רק אותה, אלא אוסף של סגנונות.
לי נמאס מהנסיון להפוך אותנו לשטנץ, עם אותו משקל ואותם בגדים ואותו מראה.
הקולב הוא חנות לכולם. גברים ונשים, מבוגרים נוער וילדים, שמנים ורזים וגבוהים ונמוכים ובמראה שלנו כולם נראים מצויין!

אני מקווה שהקולב יהפוך גם למקום מפגש בימי החורף הקרבים. אני מתכננת בכניסה עיתון קיר וכולכם מוזמנים להביא גם מפרי עטכם וגם משל אחרים.
מתכונן גם לוח מודעות לפירסום מצוי ונחוץ – מעבודה ועד רהיטים.

תודה על תשומת הלב ולהתראות

רותי קליין

הקולב – מחסן הבגדים שלכם במקלט במרכז
יום חמישי 17:00 – 19:00 יום שישי 13:00 – 14:00

פורים

שבוע שעבר דיברתי בכיתה שלי על זה שהיום אני רואה את כל השנים שהתלבשתי "כמו אישה" כשנים של דראג, של תחפושת, של להתחבא בתוך מראה שהוא לא אני (כמו שלובשים בגדים גדולים מידי כדי להסתיר). אז היום לכבוד פורים החלטתי לנסות את עצמי ולהתלבש ככה פעם ראשונה בחמש שנים (בערך) האחרונות. שמלה, לק, אודם, תכשיטים. כל מה שהתגעגעתי אליו ולא זרקתי מהארון. בהתחלה זה היה כיף, ושמחתי על האפשרות להתחפש לעצמי הישנה (כמעט). אמרתי לכולם שהתחפשתי לפמית (לא לסטרייטית). שמחתי על תגובות שאמרו וואהו, אי אפשר להאמין שזאת את. דווקא מי שהתלהב מאיך שאני נראית עשה לי צביטה בלב. אחרי שעתיים או משהו ברחתי הביתה בריצה כדי להוריד את התחפושת וגם כדי לבכות על כל השנים האבודות שהייתי לא אני.
אני חושבת שפורים זה החג של הקהילה, פי אלף יותר מחודש הגאווה וכדומה. זה החג שבו אנחנו יכולים להתנסות בכל מי שאנחנו ובכל מי שאנחנו לא, זה החג שאפשר לראות ברחוב וגם בבית הספר ילדים וילדות שנהנים מלהיות במגדר השני.
לפעמים זאת הנאה של תחפושת, לפעמים זאת הנאה של היום מותר לי להיות מי שאני באמת, בלי שאף אחד ישאל שאלות ולא יכעס ולא יקרא לי בשמות.
בימים כמו היום אני מרגישה שוב שלהטב"ים וסטרייטים הם כמו שמן ומים. לפעמים זה נראה מתערבב אבל אם משאירים אותנו מספיק זמן לנוח אז שתי השכבות מסתדרות לחוד. אז יש נקודות של מגע, ויש ערבובים לפעמים ויש כאלה שהם לא פה ולא שם או גם וגם.
חג שמח

פרנסס הא לסבית - פוסט רק למי שכבר ראתה את הסרט

כשגמרנו אתמול לראות במחשב את הסרט 'פרנסס הא' אמרתי לעדי שההבדל בינינו הוא שאני חייתי ככה המון המון שנים והיא לעומתי אפילו לא יכולה לדמיין שמישהו יחשוב שהסרט הזה הוא לא על לסביות. אמרתי לה שהיא נאיבית, שזה משהו שרק לסביות רואות, שאחרים יגידו שזאת חברות קרובה בין שתי נשים. היא אמרה שאין מצב .

אז בבוקר נכנסתי לאינטרנט וניסיתי לחפש וכמו שאני טענתי כולם רואים בסרט הזה סרט חברות ולא סיפור של אהבה לסבית. בד"כ אני אוהבת להיות צודקת אבל הפעם העצבות משתלטת לי על הגוף.

בעיניים שלי זה הסרט הכי עדין ומדויק שראיתי על לסביות. החוויה הזאת של קירבה מאד גדולה שאין לה שם, שאין לה מילים, שחשובה תמיד פחות מהתאהבות וקשרים עם גברים. יכול להיות שיש לסביות שדילגו על השלב הזה, ומזלן, אבל רובנו חווינו את זה. כמי שהאסימון נפל לה רק בגיל 35 חוויתי את זה הרבה, אבל גם מי שבגיל 17 יצאה מהארון חוותה את זה הרבה פעמים עם חברות כבר בגיל צעיר יותר.

כל הסרט שזור ברגעים כאלה, בהבעות פנים שאני מכירה מבפנים כל כך חזק. הרגע הזה שבו החבר שלה מצפה ממנה לעבור לגור איתו ולה ברור שלא משנה מה היא לא עוזבת את הדירה עם סופי. היא לא מתרגשת במיוחד כשהוא אומר לה שהם נפרדים, אבל כן מתרגשת כשסופי מתקשרת אליה. השנייה הזאת שבה סופי אומרת לה באדישות שהיא עוברת לגור עם מישהי אחרת, רק כי הדירה שם יותר נחמדה או שזה בשכונה שהיא רוצה לגור בה. יכולתי להרגיש את הקרקע הזאת שנשמטת מתחת לרגליים, שמבהירה לך שמה שחשבת כברור הוא כנראה רק בראש שלך.

פרננס בעצמה באחת הסצנות כשהיא יושבת מסביב לשולחן עם חבורה של אנשים שלא מבינים מאיפה נפלה עליהם הבחורה השונה הזאת (כמה שאני מכירה את זה) והיא מתארת בדיוק את מה שהיא מצפה באהבה – את זה שאתם יכולים/יכולות להיות באותו חדר ורק להסתכל מרחוק אחת על השני/ה ולהרגיש את החיבור הזה שאף אחד אחר לא רואה שקיים. ובסוף הסרט שזה מה שקורה עם סופי – בחיי שאני לא יכולה להבין איך מישהו (כולל השחקנית הראשית שהיא גם אחת הכותבות) לא מבין שזאת ההוכחה לקשר הלסבי שלהן.

האמירה שהן כמו לסביות רק בלי הסקס מתעלמת מזה שלהיות לסבית זה לא כמו להיות סטרייטית רק מול נשים. החוויה הזאת שהיתה לי כל החיים שזה מחוץ לתחום, שהרגשות האלה שיש לי, המשיכה הזאת (שרוב הזמן פחדתי אפילו להרגיש) – כל אלה אמורים להיקבר עמוק עמוק. תדברי על בנים, תצאי איתם, תתחתני, תלדי ילדים – העיקר לא להרגיש שמי שאת רוצה להיות איתו זה החברה הכי טובה שלך.

זה קל לקבל לסביות שחושבים עליהן בתור "האחר" (יותר נכון האחרת) וכתבתי על זה כבר לא מעט, אבל אנחנו לא יצורים שנולדנו עם איזה כתם על הרגל או משהו שעוזר לנו פשוט לדעת שהאחר הזה הוא אנחנו. כולם סטרייטים, אהבה היא בן גבר לאישה ואת אמורה לחכות לנסיך. חברות טובות זה מושג, זה שאת רוצה להיות עם החברה שלך כל הזמן נכנס בנוחות בתוך הגדרת החברה הכי טובה, אז מאיפה את אמורה לדעת שאת היא האחר?

תכניסו לתוך הקלחת הזאת את כל ההיסטוריה שאני לא יודעת איך היא הצליחה להיכנס לי לעצמות ומאיפה ידעתי את זה אבל הפחד הזה. הפחד האיום שיהרגו אותי, ירדפו אותי, יקחו לי את הילדות. לא הייתי צריכה לשמוע במפורש על רדיפות לסביות והומואים כדי שהפחד הזה יזרום לי בדם מההתאהבות הראשונה.

באחת הפרשנויות על הסרט נאמר שסופי היתה קשורה לפרנסס פחות משפרנסס היתה קשורה אליה. קשה כנראה לדמיין איך הפחד מלהיות לסבית יכול לגרום למישהי להתרחק. הרגע הזה שהיא אומרת לה שתישאר לישון במיטה שלה – אין לכם מושג איך רגעים כאלה מעלים חרדה. חרדה שגורמת לעזוב דירה, להתחבר בזוגיות עם הבן אדם הכי יציב בסביבה, להתרחק לטוקיו. להתחתן. הדרך שבה היא לא מספרת לפרננס, כביכול החברה הכי טובה שלה, על כל המהלכים הגדולים האלה היא הוכחה אחת מיני רבות ללסביות שלהן.

אחרי הסרט בכיתי לבד במקלחת. לא רציתי שעדי תראה כמה זה עדיין נמצא בתוכי הכאב הזה. הזיכרון של כל אותם רגעים, של כל אותן חברות. על הכאב הזה נוסף עכשיו הכאב של זה שלא כולם ראו בסרט הזה סרט על לסביות (יותר נכון אף אחד לא ראה את זה בו). כאילו שזה המשך וחלק מהסרט – השקיפות הזאת של מהותנו, השקיפות שלנו כואבת לא פחות.

אל תקראו לי ישראלית

אל תקראו לי ישראלית יותר. אני פלסטינית יהודיה ממוצא פולני וליטאי, עם אבא ששומע מוסיקה בצרפתית ואימא שקוראת ספרים מכל העולם.
אני פלסטינית יהודיה שמדברת עברית, שלא יכולה לגור במקום אחר כי עברית זה החיים שלי והערבוב הזה של מזרח ומערב שיש פה הוא החמצן אותו אני נושמת.
אל תקראו לי ישראלית כי ישראל לא באמת קיימת, אי אפשר להמציא מדינה והניסוי הזה של להיות יהודים לא כמיעוט פשוט לא עלה יפה. היו להם רעיונות יפים, באמת שהם לא שמו לב שיש כאן אנשים אחרים וכשהם שמו לב כנראה כבר היה מאוחר מידי לסגת אז הם גרשו את רובם ונטעו עצים על החורבות כדי שלא נשים לב.
אז עכשיו אנחנו שמים לב ומי שיכול פשוט בורח מכאן. ברלין, מנצ'סטר, אמריקה.
אני לא רוצה לברוח מהכיבוש הזה. אני רוצה פלסטין ולהיות יהודיה בפלסטין ולא אני לא מפחדת להיות כאן מיעוט ואני לא חושבת שרוב  מוסלמי הוא סכנה בשבילי.
אני יהודיה ערביה, שחיה בפלסטין. השורשים שלי לא כאן אבל כבר מזמן שאני לא אירופה. לא פאריז ולא לונדון, לא ברלין ולא וינה. אני לא מדברת בשקט ואני אוהבת בלגן ואני לא חיה לפי שעון לא קובעת פגישות עם חברים חודשיים מראש.

בתור לסבית יש לי את הפריבילגיה לא להיות שייכת לשום מדינה. אני רואה את ההומואים האלה שמנסים בכל כוחם להוכיח כמה הם ישראלים, מסתובבים עם חולצות של איגי בעזה. אתם לא רואים איך אתם מביישים את עצמכם?

אל תלכו - פנייה לחיילי המילואים

כשהתחילה מלחמת לבנון השנייה וכמו עכשיו הגיעו צווי השמונה לחיילי המילואים , השכן שלנו דפק בדלת להיפרד. היה בו משהו שרצה שנגיד לו לא ללכת. אבל לא אמרנו, כי זה לא התפקיד של העורף. חיבקנו אותו ואמרנו לו להיזהר אבל לא אמרנו לו שלא ילך. אחרי חודש הוא חזר, אחרי שאיבד מלא חברים שם. אני זוכרת גם איך הוא התנצל שהוא לא חוזר לעצמו מיד.

כולנו יושבים בבית חסרי אונים מול הממשלה שמכניסה אותנו לעוד בוץ ועוד בוץ, שזורקת טילים על בתים בעזה ומגייסת שוב חיילי מילואים.
בעצם כ"עם" יש לנו שני כיווני השפעה עיקריים על הממשלה. אחד הוא הבחירות, ואז אנחנו יכולים כל שאר הזמן להגיד - אבל אנחנו הצבענו שלום ואשמים מי שהצביעו שוב לביבי ולימין. אבל יש את הדרך השנייה שהרוב נוטה להתעלם ממנה והיא פשוט לא ללכת כשקוראים לנו. כשקוראים לכם.

אז כל מצביעי השמאל הציוני של מרצ והעבודה שאוהבים לעשות לביבי נו נו נו - אל תלכו. במקום לבכות על המצב אל תעשו אותו. כנראה הימין שמילא את רחובות ירושלים בקריאות מוות לערבים הוא לא בדיוק אותו ציבור שמאכלס את המטוסים היוקרתיים של צה"ל שברגעים אלה מייצרים הרבה יותר מהרוג אחד וכנראה שגם מי שנהרג מפצצה נשרף למוות. ואני מודה שאני לא יודעת מה הולך היום אבל לפחות בזמני את ה"יחידות המובחרות" מילאו "מיטב בנינו" מצביעי מרצ שמאלנים יפי נפש אוהבי ערבים שעשו מה שאומרים להם, תפסו מבוקשים, הרסו בתים של "מחבלים" ולא שאלו שאלות מיותרות.

1500 חיילי מילואים זה כנראה לא הרבה, וזאת בטח גם רק ההתחלה. אבל אם 1500 אנשים היום יסרבו ללכת לפעולות הנקם חסרות ההיגיון של ביבי וחבריו זאת תהיה אמירה. אמירה יותר חזקה, יותר אמיצה ויותר משמעותית גם משני מיליון מפגינים.
לפני כמה שנים, נדמה לי שזה היה סביב המלחמה בג'נין כשהטלווייזיה החברתית עשתה כתבה על סרבנות וזכור לי שם בחור אחד שאמר שהוא עשה הרבה דברים מסוכנים כשהוא היה בצבא. לבנון, שטחים, מלחמות. אבל הדבר הכי אמיץ שהוא עשה בחיים היה לסרב.

בשביל גבר ישראלי לסרב לבוא כשהצבא קורא לו הוא מעשה אמיץ. זר לא יבין זאת. תנסו להסביר את זה לחברים שלכם בחו"ל ובטח שלפלסטינים והם לא יבינו מה הבעיה. אתה נגד מלחמה? אל תלך. אבל יש משהו בציונות הזאת שנכנסה לנו לוריד שמשבשת עלינו את דעתנו.
בשביל המעשה האמיץ הזה גברים צריכים את הנשים בסביבה שלהם. הם צריכים את הנשים שלא יהיו עורף חם רך ואוהב שמחכה בבית ומכין להם מרק כשהם באים לחופשה. הם גם לא צריכים את הנשים שיבכו על זה שהם הולכים ולא ישנו בלילה כל עוד הם שם והם אפילו לא צריכים את הנשים כדי שיתאבלו עליהם כל החיים אם הם חס ושלום לא יחזרו משם.
הם צריכים את הנשים שיגידו להם לא ללכת. הם צריכים את הנשים שיגידו להם - אתם חשובים והחיים שלכם יותר חשובים. יותר חשובים מאדמה, יותר חשובים מהכבוד של ביבי ואפילו יותר חשובים מהכבוד של צה"ל. אתם חשובים והדעות שלכם חשובות וזה שאתם לא רוצים מלחמה זאת סיבה מספיק טובה כדי לא ללכת.
הם צריכים את הנשים בסביבה שלהם חזקות. את האימהות שלהם, האחיות שלהם, החברות שלהם והנשים שלהם - כל מי שלא רוצה שהגבר שהיא אוהבת יהרג - אל תתנו להם ללכת.

וכשהשכן שלכם בא להגיד לכם שלום תגידו לו לא ללכת.
בלי חיילים אין צבא ובלי צבא אין מלחמות. זה ככה פשוט.