כשהיייתי נערה הייתי בחוג נוער של טיולים ובמשך שלוש שנים היינו עסוקים בלספור מי היה בכמה טיולים, מי החסיר מתי ומי כמובן מנצח בתחרות ההתמדה. באותה דרך נעמה בתי בת הכמעט 15 סופרת בכמה אינדינגב היינו ובכמה יערות מנשה ומתי החסרנו ומתי מי לא בא ולמה.
יש משפחות שנוסעות ביחד לחו"ל, יש כאלה שלים המלח. אצלנו נוסעים לפסטיבלים. פעם בשנה אינדינגב, פעם בשנה יערות מנשה. ככה זה כבר שנים. חוץ מהברזה אחת או שתיים אנחנו מקפידים על זה באדיקות של סדר פסח אצל אדם דתי. לא תמיד כולם באים, לפעמים מישהי בהריון, לפעמים התינוקת קטנה מידי, לפעמים יש כאלה שמתגרשים, נוסעים לחו"ל, נכנסים לזוגיות חדשה ובכל זאת הפסטיבלים הם אולי הדבר היציב ביותר בחיינו בשבע שנים האחרונות.
כל שנה אנחנו מגיעים עם היותר מידי ציוד ויותר מידי אוכל, מקטרים על זה ששוב זנחנו את ההחלטה שלנו לבנות ארגז על גלגלים שיתקפל בקלות ויכנס לאוטו הקטן שלנו ויציל אותנו מאינסוף נגלות. בשנים האחרונות כבר יש לנו חוכמה של בעלי ניסיון ואנחנו יודעים בדיוק איפה להקים את האוהלים. (עדיין תמיד באמצע הלילה מתגלה ששק השינה טיפה בשיפוע ויש אבן בדיוק במקום הלא נכון). היה שלב שחשבנו שהצלחנו סוף סוף להקים את הצליה אבל מעצם זה שהשנה היא אפילו לא הגיעה איתנו ליער, כנראה שלא הסתדרנו איתה כל כך טוב.
יש לנו מלא רעיונות לגאדג'טים שימכרו בפסטיבל (במקום חיתולים רב פעמיים וכפכפים מסוג חדש שלא נראים קשורים בכלל לפסטיבל). למשל בובות קטנות של קרולינה או בובה של עוזי רמירז עם ראש זז (מהסוג הזה שאפשר לשים באוטו). ועוד ועוד.
כמו תמיד גם השנה חזרנו לדיון האינסופי של למה לעזאזל יש לנו גדר מול הפרצוף (בשביל זה באנו כל הדרך מהעיר?) או בגרסה האינדינגבית - למה אנחנו מרגישים במחנה מעצר. השנה דווקא השמירה היתה סבירה, למרות שכשגילינו שהשומרים נשארים ערים כל הלילה (בלי סוודר גם כשקר) תהינו אם זה כדי לשמור שאנשים לא יכנסו או שאנחנו לא נברח.
ומה עם שירותי קומפוסט? ואם לא קומפוסט אז לפחות שיהיה איזה נסורת לספוג את הריח ואת המראה.
ושוב פעם הניסיון לשטוף את השיניים עם עוד אלף אנשים מעל כיור המלא בשאריות סלט ופסטה.
באחת השנים שקיטרנו וקיטרנו על כך ועל כך (האמת שזאת היתה שנה מלאת שוטרים במיוחד אז היתה לנו סיבה טובה) נזכרתי בהרגשה שהיתה לנו באינדינגב הראשון. עוד לפני שזה היה ברור מאליו שכמו שזורחת השמש כך גם יש פסטיבל. זאת היתה שנה שבה הקפיטליזם החזירי היה חזירי ובולט מאי פעם. אולי זה התמתן מאז, אולי פשוט התרגלתי אבל אני זוכרת שבסוכות היה משהו בכיכר רבין כביכול של העירייה וכל העירייה הוצפה בשלטים של דיסקונט או איזה בנק יהיר אחר. הזיכרון הראשון שלי מהאינדינגב (חוץ מההרגשת ההתרגשות לראות עוד ועוד אנשים עם תיקים על הגב שהגיעו רחוק רחוק רק כדי לשמוע מוסיקה) היה שאין פה פרסומות. אז גם המחיר היה נמוך בטירוף, וגם כל הילדות שלי עדיין לא הגיעו לגיל שמשלמים בו. פתאום ללכת למקום שלא רוצים רק לסחוט ממני כסף, שאין פרסומת אחת, שאפשר לנשום כאילו אנחנו בעולם אחר.
ועוד לא דיברתי על העיקר, על המוסיקה כמובן. האינדינגב הראשון התחיל פחות או יותר עם הקמת לבונטין. ככה לפחות זה בזיכרון שלי (לא מצאתי מתי לבונטין התחילו). אי אפשר לדבר על הפסטיבלים האלה ובעיקר על האינדינגב בלי לדבר על מה הוא עשה למוסיקת האינדי בארץ. אני זוכרת מישהי לידי אומרת באיזה שהוא שלב - כבר יש לי רשימה של איזה עשר הופעות לחודש הבא בלבונטין. היום כשיש מלא מועדונים שאפשר לשמוע בהם מוסיקה שעורכי גלגלצ לא מכירים, לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ כבר קשה לזכור שמה היה כאן קודם.
החוויה הזאת של לשמוע עוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ואז ללכת לאיזה במה צדדית וכשהזמרת מתחילה לשיר (שני פלג בזיכרון הספציפי הזה) אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים וואהו. הנשימה נעצרת והדופק מתגבר והחיוך שלנו נראה אותו דבר וזה אולי הזמן שאנחנו מרגישים הכי משפחה שיש.
או להקה שאף אחד לא שמע עליה מופיעה על הבמה הגדולה ביום שבת לפני הצהריים, בזמן הזה שכולם כבר שיכורים ממוסיקה ואנשים וקרטיבים טבעיים וכולם רוקדים ומבסוטים והלהקה לא יודעת את נפשה מהכמות העצומה הזאת שחלקה לפחות רץ לקנות את הדיסק (בעשרים שקלים לעתים).
יש אינספור אמנים שאני יכולה להגיד שהייתי שם כשהם התחילו. שראינו אותם על הבמה הקטנה והיום עושים עליהם סרט.
והילדות שלי שאלה יהיו זכרונות הילדות שלהן (כולל זאת שכבר ידעה בגיל שבע להגיד שזה חזק לה מידי והיא לא באה יותר), שאומרות לחברים שלהם - מה, אתם לא באים? אבל יהיה את קרולינה/דפנה והעוגיות/אבי עדאקי ועוד שכאלה שהן חושבות שהם האנשים המפורסמים בעולם.
יש לי המון רעיונות לשיפור/ביקורת בונה/ביקורת לא בונה אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. בינתיים אני רק אגיד שהלוואי הלוואי שתיפול הגדר, ושנתחיל לשמוע גם הרבה הרבה מזרחית בפסטיבלים האלה (דקלה, איפה את?)
אולי הייתי יכולה למלא עוד כמה דפים אבל נראה לי שזה מספיק. הבנתם את הרעיון.
יש משפחות שנוסעות ביחד לחו"ל, יש כאלה שלים המלח. אצלנו נוסעים לפסטיבלים. פעם בשנה אינדינגב, פעם בשנה יערות מנשה. ככה זה כבר שנים. חוץ מהברזה אחת או שתיים אנחנו מקפידים על זה באדיקות של סדר פסח אצל אדם דתי. לא תמיד כולם באים, לפעמים מישהי בהריון, לפעמים התינוקת קטנה מידי, לפעמים יש כאלה שמתגרשים, נוסעים לחו"ל, נכנסים לזוגיות חדשה ובכל זאת הפסטיבלים הם אולי הדבר היציב ביותר בחיינו בשבע שנים האחרונות.
כל שנה אנחנו מגיעים עם היותר מידי ציוד ויותר מידי אוכל, מקטרים על זה ששוב זנחנו את ההחלטה שלנו לבנות ארגז על גלגלים שיתקפל בקלות ויכנס לאוטו הקטן שלנו ויציל אותנו מאינסוף נגלות. בשנים האחרונות כבר יש לנו חוכמה של בעלי ניסיון ואנחנו יודעים בדיוק איפה להקים את האוהלים. (עדיין תמיד באמצע הלילה מתגלה ששק השינה טיפה בשיפוע ויש אבן בדיוק במקום הלא נכון). היה שלב שחשבנו שהצלחנו סוף סוף להקים את הצליה אבל מעצם זה שהשנה היא אפילו לא הגיעה איתנו ליער, כנראה שלא הסתדרנו איתה כל כך טוב.
יש לנו מלא רעיונות לגאדג'טים שימכרו בפסטיבל (במקום חיתולים רב פעמיים וכפכפים מסוג חדש שלא נראים קשורים בכלל לפסטיבל). למשל בובות קטנות של קרולינה או בובה של עוזי רמירז עם ראש זז (מהסוג הזה שאפשר לשים באוטו). ועוד ועוד.
כמו תמיד גם השנה חזרנו לדיון האינסופי של למה לעזאזל יש לנו גדר מול הפרצוף (בשביל זה באנו כל הדרך מהעיר?) או בגרסה האינדינגבית - למה אנחנו מרגישים במחנה מעצר. השנה דווקא השמירה היתה סבירה, למרות שכשגילינו שהשומרים נשארים ערים כל הלילה (בלי סוודר גם כשקר) תהינו אם זה כדי לשמור שאנשים לא יכנסו או שאנחנו לא נברח.
ומה עם שירותי קומפוסט? ואם לא קומפוסט אז לפחות שיהיה איזה נסורת לספוג את הריח ואת המראה.
ושוב פעם הניסיון לשטוף את השיניים עם עוד אלף אנשים מעל כיור המלא בשאריות סלט ופסטה.
באחת השנים שקיטרנו וקיטרנו על כך ועל כך (האמת שזאת היתה שנה מלאת שוטרים במיוחד אז היתה לנו סיבה טובה) נזכרתי בהרגשה שהיתה לנו באינדינגב הראשון. עוד לפני שזה היה ברור מאליו שכמו שזורחת השמש כך גם יש פסטיבל. זאת היתה שנה שבה הקפיטליזם החזירי היה חזירי ובולט מאי פעם. אולי זה התמתן מאז, אולי פשוט התרגלתי אבל אני זוכרת שבסוכות היה משהו בכיכר רבין כביכול של העירייה וכל העירייה הוצפה בשלטים של דיסקונט או איזה בנק יהיר אחר. הזיכרון הראשון שלי מהאינדינגב (חוץ מההרגשת ההתרגשות לראות עוד ועוד אנשים עם תיקים על הגב שהגיעו רחוק רחוק רק כדי לשמוע מוסיקה) היה שאין פה פרסומות. אז גם המחיר היה נמוך בטירוף, וגם כל הילדות שלי עדיין לא הגיעו לגיל שמשלמים בו. פתאום ללכת למקום שלא רוצים רק לסחוט ממני כסף, שאין פרסומת אחת, שאפשר לנשום כאילו אנחנו בעולם אחר.
ועוד לא דיברתי על העיקר, על המוסיקה כמובן. האינדינגב הראשון התחיל פחות או יותר עם הקמת לבונטין. ככה לפחות זה בזיכרון שלי (לא מצאתי מתי לבונטין התחילו). אי אפשר לדבר על הפסטיבלים האלה ובעיקר על האינדינגב בלי לדבר על מה הוא עשה למוסיקת האינדי בארץ. אני זוכרת מישהי לידי אומרת באיזה שהוא שלב - כבר יש לי רשימה של איזה עשר הופעות לחודש הבא בלבונטין. היום כשיש מלא מועדונים שאפשר לשמוע בהם מוסיקה שעורכי גלגלצ לא מכירים, לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ כבר קשה לזכור שמה היה כאן קודם.
החוויה הזאת של לשמוע עוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ואז ללכת לאיזה במה צדדית וכשהזמרת מתחילה לשיר (שני פלג בזיכרון הספציפי הזה) אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים וואהו. הנשימה נעצרת והדופק מתגבר והחיוך שלנו נראה אותו דבר וזה אולי הזמן שאנחנו מרגישים הכי משפחה שיש.
או להקה שאף אחד לא שמע עליה מופיעה על הבמה הגדולה ביום שבת לפני הצהריים, בזמן הזה שכולם כבר שיכורים ממוסיקה ואנשים וקרטיבים טבעיים וכולם רוקדים ומבסוטים והלהקה לא יודעת את נפשה מהכמות העצומה הזאת שחלקה לפחות רץ לקנות את הדיסק (בעשרים שקלים לעתים).
יש אינספור אמנים שאני יכולה להגיד שהייתי שם כשהם התחילו. שראינו אותם על הבמה הקטנה והיום עושים עליהם סרט.
והילדות שלי שאלה יהיו זכרונות הילדות שלהן (כולל זאת שכבר ידעה בגיל שבע להגיד שזה חזק לה מידי והיא לא באה יותר), שאומרות לחברים שלהם - מה, אתם לא באים? אבל יהיה את קרולינה/דפנה והעוגיות/אבי עדאקי ועוד שכאלה שהן חושבות שהם האנשים המפורסמים בעולם.
יש לי המון רעיונות לשיפור/ביקורת בונה/ביקורת לא בונה אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. בינתיים אני רק אגיד שהלוואי הלוואי שתיפול הגדר, ושנתחיל לשמוע גם הרבה הרבה מזרחית בפסטיבלים האלה (דקלה, איפה את?)
אולי הייתי יכולה למלא עוד כמה דפים אבל נראה לי שזה מספיק. הבנתם את הרעיון.
