יום שני, 19 במאי 2014

תוסיף לי שירה במוניטור

כשהיייתי נערה הייתי בחוג נוער של טיולים ובמשך שלוש שנים היינו עסוקים בלספור מי היה בכמה טיולים, מי החסיר מתי ומי כמובן מנצח בתחרות ההתמדה. באותה דרך נעמה בתי בת הכמעט 15 סופרת בכמה אינדינגב היינו ובכמה יערות מנשה ומתי החסרנו ומתי מי לא בא ולמה.
יש משפחות שנוסעות ביחד לחו"ל, יש כאלה שלים המלח. אצלנו נוסעים לפסטיבלים. פעם בשנה אינדינגב, פעם בשנה יערות מנשה. ככה זה כבר שנים. חוץ מהברזה אחת או שתיים אנחנו מקפידים על זה באדיקות של סדר פסח אצל אדם דתי. לא תמיד כולם באים, לפעמים מישהי בהריון, לפעמים התינוקת קטנה מידי, לפעמים יש כאלה שמתגרשים, נוסעים לחו"ל, נכנסים לזוגיות חדשה ובכל זאת הפסטיבלים הם אולי הדבר היציב ביותר בחיינו בשבע שנים האחרונות.
כל שנה אנחנו מגיעים עם היותר מידי ציוד ויותר מידי אוכל, מקטרים על זה ששוב זנחנו את ההחלטה שלנו לבנות ארגז על גלגלים שיתקפל בקלות ויכנס לאוטו הקטן שלנו ויציל אותנו מאינסוף נגלות. בשנים האחרונות כבר יש לנו חוכמה של בעלי ניסיון ואנחנו יודעים בדיוק איפה להקים את האוהלים. (עדיין תמיד באמצע הלילה מתגלה ששק השינה טיפה בשיפוע ויש אבן בדיוק במקום הלא נכון). היה שלב שחשבנו שהצלחנו סוף סוף להקים את הצליה אבל מעצם זה שהשנה היא אפילו לא הגיעה איתנו ליער, כנראה שלא הסתדרנו איתה כל כך טוב.
יש לנו מלא רעיונות לגאדג'טים שימכרו בפסטיבל (במקום חיתולים רב פעמיים וכפכפים מסוג חדש שלא נראים קשורים בכלל לפסטיבל). למשל בובות קטנות של קרולינה או בובה של עוזי רמירז עם ראש זז (מהסוג הזה שאפשר לשים באוטו). ועוד ועוד.
כמו תמיד גם השנה חזרנו לדיון האינסופי של למה לעזאזל יש לנו גדר מול הפרצוף (בשביל זה באנו כל הדרך מהעיר?) או בגרסה האינדינגבית - למה אנחנו מרגישים במחנה מעצר. השנה דווקא השמירה היתה סבירה, למרות שכשגילינו שהשומרים נשארים ערים כל הלילה (בלי סוודר גם כשקר) תהינו אם זה כדי לשמור שאנשים לא יכנסו או שאנחנו לא נברח.
ומה עם שירותי קומפוסט? ואם לא קומפוסט אז לפחות שיהיה איזה נסורת לספוג את הריח ואת המראה.
ושוב פעם הניסיון לשטוף את השיניים עם עוד אלף אנשים מעל כיור המלא בשאריות סלט ופסטה.

באחת השנים שקיטרנו וקיטרנו על כך ועל כך (האמת שזאת היתה שנה מלאת שוטרים במיוחד אז היתה לנו סיבה טובה) נזכרתי בהרגשה שהיתה לנו באינדינגב הראשון. עוד לפני שזה היה ברור מאליו שכמו שזורחת השמש כך גם יש פסטיבל. זאת היתה שנה שבה הקפיטליזם החזירי היה חזירי ובולט מאי פעם. אולי זה התמתן מאז, אולי פשוט התרגלתי אבל אני זוכרת שבסוכות היה משהו בכיכר רבין כביכול של העירייה וכל העירייה הוצפה בשלטים של דיסקונט או איזה בנק יהיר אחר. הזיכרון הראשון שלי מהאינדינגב (חוץ מההרגשת ההתרגשות לראות עוד ועוד אנשים עם תיקים על הגב שהגיעו רחוק רחוק רק כדי לשמוע מוסיקה) היה שאין פה פרסומות. אז גם המחיר היה נמוך בטירוף, וגם כל הילדות שלי עדיין לא הגיעו לגיל שמשלמים בו. פתאום ללכת למקום שלא רוצים רק לסחוט ממני כסף, שאין פרסומת אחת, שאפשר לנשום כאילו אנחנו בעולם אחר.

ועוד לא דיברתי על העיקר, על המוסיקה כמובן. האינדינגב הראשון התחיל פחות או יותר עם הקמת לבונטין. ככה לפחות זה בזיכרון שלי (לא מצאתי מתי לבונטין התחילו). אי אפשר לדבר על הפסטיבלים האלה ובעיקר על האינדינגב בלי לדבר על מה הוא עשה למוסיקת האינדי בארץ. אני זוכרת מישהי לידי אומרת באיזה שהוא שלב - כבר יש לי רשימה של איזה עשר הופעות לחודש הבא בלבונטין. היום כשיש מלא מועדונים שאפשר לשמוע בהם מוסיקה שעורכי גלגלצ לא מכירים, לא רק בתל אביב אלא בכל הארץ כבר קשה לזכור שמה היה כאן קודם.

החוויה הזאת של לשמוע עוד הופעה ועוד הופעה ועוד הופעה ואז ללכת לאיזה במה צדדית וכשהזמרת מתחילה לשיר (שני פלג בזיכרון הספציפי הזה) אנחנו מסתכלים אחד על השני ואומרים וואהו. הנשימה נעצרת והדופק מתגבר והחיוך שלנו נראה אותו דבר וזה אולי הזמן שאנחנו מרגישים הכי משפחה שיש.
או להקה שאף אחד לא שמע עליה מופיעה על הבמה הגדולה ביום שבת לפני הצהריים, בזמן הזה שכולם כבר שיכורים ממוסיקה ואנשים וקרטיבים טבעיים וכולם רוקדים ומבסוטים והלהקה לא יודעת את נפשה מהכמות העצומה הזאת שחלקה לפחות רץ לקנות את הדיסק (בעשרים שקלים לעתים).

יש אינספור אמנים שאני יכולה להגיד שהייתי שם כשהם התחילו. שראינו אותם על הבמה הקטנה והיום עושים עליהם סרט.

והילדות שלי שאלה יהיו זכרונות הילדות שלהן (כולל זאת שכבר ידעה בגיל שבע להגיד שזה חזק לה מידי והיא לא באה יותר), שאומרות לחברים שלהם - מה, אתם לא באים? אבל יהיה את קרולינה/דפנה והעוגיות/אבי עדאקי ועוד שכאלה שהן חושבות שהם האנשים המפורסמים בעולם.

יש לי המון רעיונות לשיפור/ביקורת בונה/ביקורת לא בונה אבל אני אשאיר את זה לפעם אחרת. בינתיים אני רק אגיד שהלוואי הלוואי שתיפול הגדר, ושנתחיל לשמוע גם הרבה הרבה מזרחית בפסטיבלים האלה (דקלה, איפה את?)

אולי הייתי יכולה למלא עוד כמה דפים אבל נראה לי שזה מספיק. הבנתם את הרעיון.




יום חמישי, 8 במאי 2014

בלונד

הדבר שהכי קשה לי מאז שאני מסתובבת בעולם כלסבית זה המבטים. כל הזמן אנשים נועצים מבטים, בלי שום בושה. אני הפריק, אני האחר, אני זה שלא נראית שייכת בשום מקום.
זה בעיקר כשאנחנו הולכות יחד אבל אז קל לי להתעלם. אז אני חזקה, ויש לי משהו אחר להתרכז בו.
אני לא היחידה שמכירה את המבטים האלה, אני מניחה שגם מי שצבע העור שלו בולט וגם מי שג'ינג'י, תאומות, מוגבלים פיסית ועוד סופגים את המבטים האלה. הבעיה איתי שאני לא רגילה.
בתור מי שיצאה מהארון כמבוגרת, יש לי את הפריביליגיה המפוקפקת לדעת וגם לזכור בדיוק איך זה היה קודם. איך עברתי ברחוב ואף אחד לא נעץ בי מבטים. אפילו לא כשהתלבשתי משוגע, אפילו לא כשהשיער שלי היה מגולח.
אתמול בבוקר הסתפרתי תספורת שיצאה כנראה גברית במיוחד כי המבטים שננעצו בי אחר כך היו בלתי נסבלים. אז במקום להתחבא מתחת איזה סלע, הלכתי למספרה בקצה הרחוב ולראשונה בחיי צבעתי לבלונד. לא פס, כמו בפעם הקודמת אלא כל הראש.
זאת היתה החלטה של רגע, למרות שהרעיון נמצא לי בפנים כבר הרבה זמן והיום בבוקר אני לא יודעת אם אני מצטערת או שמחה על זה שעשיתי את זה. בכל מקרה עכשיו כשינעצו בי מבטים זה לא יהיה בגלל שאני לסבית או בגלל שאני נראית כמו גבר. בלונד מנצח את הכל. 

יום שלישי, 10 בדצמבר 2013

הבית היהודי

האם הבית היהודי יצליח לעשות את מה שלא הצליחו לפניו ולהוציא את ה"קהילה" הגאה מהבית?
האם סוף סוף יצליחו לגרום לנו לכעוס, לרתוח, לצעוק, להתאחד ולעשות בלגן?

כי יש לנו כל כך הרבה על מה לרתוח
עזבו חתונה, או אפילו הקלות במיסים. אנחנו צריכות לאמץ את הילדות שלנו, הרווחה באים אלינו הביתה לוודא שהכל בסדר. ופונדקאות זה עניין מוסרי כשהוא לסטרייטיות (כי להיות אימא זו זכות טבעית של כל אישה) אבל לא מוסרית בשביל הומואים. אף אחד לא מתפלא אם איזה בעל בית לא משכיר לנו דירה כי אנחנו זוג וכולם שואלים כל הזמן - אבל למה לצעוד דווקא בירושלים?
ובעיקר - סבבה שאת לסבית אבל אם את יכולה לדבר על קצת פחות, להיות קצת פחות זועמת וקצת יותר נשית ואז יהיה לנו קל יותר לקבל אותך (בדיוק כמו שאת, דרך אגב). 


בד"כ אנחנו ילדים טובים ואם נצא להפגנות זה רק בשביל זכויות של מישהו אחר ובד"כ המסר שלנו הוא - בבקשה תקבלו אותנו, אנחנו כל כך נחמדים ובדיוק כמוכם.

אז תודה לבית היהודי שאולי סוף סוף יוציאו מאיתנו את האש ואת הזעם.
יאיר הוכנר אמר בכתבה לקראת ההפגנה בשבת (סליחה, עצרת מחאה) שצריך ללמוד מאירועי סטנוול.
אז אולי זאת הזדמנות טובה לחידון טרוויה קטן, מי יודע מה זה אירועי סטנוול?
אז כל הסטרייטים שכל כך רוצים להגיד שכולנו אותו דבר, אנחנו יודעים מלא על ההיסטוריה שלכם. הגיע הזמן שגם את ההיסטוריה שלנו ילמדו בבית ספר.

ומי שלא שמע - שבת, שמונה בערב, כיכר הבימה תל אביב. תהיו שם






יום ראשון, 25 באוגוסט 2013

כמה הרהורים על גזענות



הרהור ראשון
האמת זה הרהור ישן למדי, שאולי אף חלקתי אותו כאן פעם. שוב אני מתנצלת שאולי אני חוזרת על עצמי. ככה זה כשהזיכרון לא משהו וכשהמחשבות מסתובבות אצלי בראש לפעמים במעגל סגור.
גדלתי במושב מאד מאד קטן, היינו רק שמונה בשלוש שכבות גיל סמוכות. אני לא בטוחה שבזמנו הבנתי כמה זה קשה לי הצמצום הזה באנשים אבל הרבה שנים היו לי מחשבות של – איך היו החיים שלי נראים אם הייתי גדלה בתל אביב. לקח לי הרבה זמן להבין שאם רק היינו מורידים את הגדר שבין המושב ובין שעב, הכפר הגדול השכן לנו ואם לא היתה ההפרדה הזאת בין ערבים ויהודים הייתי יכולה לגדול ממש באותו המקום אבל מוקפת הרבה הרבה אנשים.

הרהור שני
יש תופעה שבעיני היא עצובה מעין כמוה, גם בגלל שהיא גרמה לכמה חברות מאד קרובות שלי להתרחק ממני והיא שכשמזרחית ואשכנזי מתחתנים (אולי זה קורה גם בהפוך), המשפחה של האשכנזי נהיית המשפחה הדומיננטית, וכחלק מחיי הזוגיות והנישואין המזרחית משילה מעצמה לפחות חלק מהקרבה שהיתה לה לפני כן עם משפחתה. המשפחה השניה (האשכנזית) נתפסת כמדהימה, אולי גם כיותר טובה מהמשפחה שלה. יצא לי לראות יותר מחברה אחת נעלמות טיפה בתוך הקשר הזה. וזה עצוב. זה קשור אלי כי לפעמים אני חלק מאותו עולם שנזנח. יצא לי כבר לחשוב שאולי זה פשוט שאני האשכנזית אחת יותר מידי בשבילה עכשיו. אם זה ככה זה קצת פחות עצוב, למרות שעדיין מבאס מבחינתי. לאבד חברות זה לא כיף.  

הרהור שלישי
שכן שלי נחמד שתמיד אומרת לי שלום הפיל עלי איזה יום כמה אמרות גזעניות בנוגע לפליטים. לא ידעתי מה להגיד אז חמקתי ממנו באלגנטיות חביבה. אחר כך חשבתי שהייתי צריכה להגיד לו – רגע, אז אתה מחבב אותי רק בזכות שאני יהודיה ולבנה?
יש משהו מאד מערער בהבנה הזאת שהיחס אליך קשור בצורה כל כך הדוקה לזה שאתה יהודי/גבר/סטרייטית/לבנה ועוד. זה מה שהיה כל כך מטלטל בלצאת מהארון, ההבנה הזאת כמה היחס אלינו הוא שברירי וקשור לא למי שאנחנו באמת. ככה גזענות קשורה אליך, לא משנה מה הצבע שלך. כי גם אם הצבע שלך הוא הצבע ה"נכון", ההבנה שאם הצבע שלך היה שונה היו מתייחסים אליך אחרת היא מאד מערערת.

הרהור רביעי ואחרון לעונה (זאת אומרת לפוסט)
מחשבה על למה לכל כך הרבה אשכנזים קשה לשמוע את הסיפורים של המזרחים שמתחילים עכשיו להישמע עוד ועוד.
הגיע הזמן שאנחנו האשכנזים נחקור את ההיסטוריה שלנו. שנלך בעקבות המזרחים בני דורנו ונתחיל לחקור את השורשים שלנו אבל לא דרך ספרי ההיסטוריה הציוניים המגויסים. אני צמאה לדעת איך זה היה בשביל סבתא שלי לגדול בורשה, לא רק לשמוע איך היא ברחה כשהכל קרס.  אולי אם נדע מאיפה אנחנו באנו לא נרגיש כל כך מאוימים מלשמוע מאיפה אחרים באו ואיך זה בשבילם להיות פה.
לפעמים אני חושבת (בהרבה הקשרים אבל גם כאן זה נכון) שיש משהו בלהיות ישראלי שחייב להאמין שכל מה שקורה כאן הוא טוב ועם סיבה, שאנחנו מוסריים וטובים ולא פוגעים באף אחד. וכל מה שלא מתאים לדימוי העצמי הנעלה הזה של עצמנו את עצמנו אנחנו פשוט מוחקים. זה נכון גם לגבי הגזענות כלפי המזרחיים וזה נכון גם לדברים אחרים.

יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

מחלת נפש

יש זמרים שאני יודעת שהם טובים, אבל שזה פשוט לא מתחבר לי אבל משהו בתוכי יודע שיגיע יום ואני אתחבר. זה קרה לי עם עמיר לב, זה קרה גם עם האחרים ובשבת זה קרה עם אביב גדג'.
אח שלי שומע אותו כבר שנים אז בשבת הלכנו איתם להופעה וזהו, זה קרה. החיבור הזה. האנרגיות על הבמה, הנגנים המעולים, המילים, העוצמה. אני זוכרת שחשבתי שהנה זה משהו ששווה לחיות בשבילו.
מאז הדיסק מתנגן אצלנו כל הזמן, עד שאתמול הפייסבוק הודיע על מותו של בלחסן והדמעות התחילו אוטומטית לזלוג לי ולא הפסיקו הרבה זמן. וזה למרות שלא הכרתי אותו, בטח לא אישית אבל גם לא יצירתית. לא מקרוב בכל אופן.
כמי שהולכת כל השנים על סף ה"מחלה" ולצידה הקשר שלי עם מה שנקרא היום מתמודדים ועם המשפחות שלהם הוא קשר של משפחה מורחבת.
והפיד מוצף בהספדים וכולם קוראים לזה מחלה. בארץ קראו כתבו שהוא היה יוצר מוערך שביטא את עולמם של פגועי הנפש. אפילו ההתייחסות למוות שלו (שהיה או לא היה התאבדות) נשמע לעתים כמין - עכשיו הוא מצא שלווה שקודם לכן לא היתה לו. 
שוב, אינני מכירה את בלחסן ולא את סיפורו הפרטי ולא את החיים שלו, אז מראש אני אומרת שמותו הוא טריגר לפוסט הזה ולא נסיון לנתח אותו באיזה שהיא דרך. אני לא אחת שמנתחת אנשים, בטח לא אנשים שהם לא אני. 

אבל כל הסיפור הזה של פגועי נפש ושל מחלה ושל ההרחקה הזאת. הכאב הגדול הזה הוא שלם, הם התמודדים. אצלנו הכל בסדר. פעם חברה שלי ספרה כמה שירים יש בעברית שאומרים - אצלי הכל בסדר. 
כי להיות בסדר זה העיקר. להיות נורמלי ושמח ושהחיים שלך יהיו טובים.
כי בעולם הפסיכולוגי שאנחנו חיים בו אם נפצעת ואתה מדמם זה בגלל שאתה לא יודע להתמודד, והאשם הוא בך ולא בפוגע. ולפעמים הפוגע הוא בן אדם או אירוע אחד ולפעמים הפוגע זאת החברה והעולם וכל מה שסביבנו. והרבה פעמים אני חושבת שאנחנו הנורמלים היחידים. 

להיות הלום קרב נראית לי כמו תגובה נורמלית ביותר למצב מטורף ולא הגיוני של מלחמה
להיות בדיכאון כי אתה בן ארבעים ופתאום אתה מבין שאולי לחיים האלה שלך אין בעצם טעם
להיות בן 16 שמיואש מהחיים כי הוא רואה את המבוגרים ואיך החיים שלהם נראים והוא אומר לעצמו - האם בשביל זה?

להיות נורמלי זה לקום בשמחה כל בוקר וללכת לעבודה של כך וכך שעות ולשתוק כשמפטרים אותך ולחייך בנימוס למנהל בנק שסוגר לך את האשראי. להיות נורמלי זה להסתגר בבית שלך ולא להציץ לראות מה קורה אצל השכנים ולסתום את האזניים כשאתה שומע צעקות. להיות נורמלי זה לחיות את החיים הבורגניים שלך, לצפות בטלוויזיה ולהרוויח מספיק בשביל נסיעה שנתית עם הילדים לחו"ל. 
להיות לא נורמלי זה להיאבק, להיות מיואש, ללכת כמו אדיוטית להפגנות למרות שזה לא עוזר וגם לא יעזור. 
אני לא הצלחתי למצוא אנשים ונשים שמסתכלות על המציאות דוגרי ולא מוצאות את עצמם בימים של חוסר רצון לצאת מהמיטה. 

והביקורת שלי חס וחלילה היא לא על אנשים שקוראים לעצמם מתמודדים או פגועי נפש או חולים. יש כנראה עוצמות שאפילו אני לא מגיעה אליהן, ואולי יש חומרים כימיים במוח ואולי אנשים גם נולדים ככה ואולי לא. הביקורת שלי היא על המרחיקים שאומרים לעצמם - אה, הוא חולה. זאת הסיבה שקשה לו. ולא שהעולם הזה לפעמים כל כך מסריח שאין לאן לברוח מזה. סליחה על הבוטות. 

החופש שהיה לבלחסן להגיד הכל הכל הוא גם בזכות התווית הזאת, כי מי שכבר מאושפז ממה כבר יש לו לפחד? שידעו? ממה יגידו השכנים? 
בעולם של הכל בסדר הדבר השפוי הוא להיות משוגע כדי שתוכל לצעוק ולהגיד הכל ולכאוב ולא להעמיד פנים. ואלוהים, כמה שזה מפחיד. 

יהי זכרו ברוך