14 שנה אימא

היום לפני 14 שנה נהייתי אימא.
או אולי יותר נכון לומר שהיום לפני 14 שנה ילדתי את נעמה ומאז אני כביכול בתוך המשבצת הזאת שקוראים לה "אימא".
אני. בתוך משבצת?

אז שלוש  ילדות קוראות לי ככה, ובדף קשר של בית ספר אני רשומה תחת הכותרת, ואפילו רופאת השיניים קוראת לי "אימא" אבל מה זה אומר?
אני מתעסקת בנושא הזה הרבה, גם כי זה פשוט בגלל שהתפקיד הזה מעסיק אותי כמות נכבדה מהזמן, גם כי יש לי בשנים האחרונות כמה חברים ואהובה אחת שלא רוצים ולא רצו ילדים אף פעם והעיסוק שלהם בנושא מאתגר אותי, וכמוהו גם העיסוק בנושא של להטב"ים מסביבי והמאמצים הגדולים שעושים כדי להיות הורים.
אז מה זה אומר?

איכשהו ככל שאני מתבגרת והילדות שלי נהיות יותר גדולות אז התפקיד הזה שלי, ה"אימא" נהיה יותר ויותר תמוה בעיני. איך זה יכול להיות שאני היא כל הדבר הגדול הזה? אולי זה מה שמתכוונים שאומרים שהשלם גדול מסך חלקיו?
איך זה שכל מה שאני אומרת, צועקת, כועסת, בוכה, מקשיבה, לא מקשיבה, מתלבשת כמו שצריך או לא, שלא לדבר על מתגרשת ויוצאת מהארון.. איך כל זה יהפוך להיות יום אחד על ספת הפסיכולוג ל - אימא שלי.. ככה וככה וככה וככה ו..

לפני כבר די הרבה שנים חבר שלי היה מוטרד בשאלה מה הילדה שלו תגיד עליו כשהיא תהיה גדולה. ואני אמרתי ליד הילדות - אה, עלי לא יהיה להן שום דבר רע להגיד.
אני חושבת שפרץ הצחוק שיצא משלושתן הוא הסימן שאני עושה משהו טוב, וכמה שזה ישמע משפט שמסתבך בעצמו (בטח יש לזה שם בספרותית) - שאני אימא שלא לוקחת את התפקיד שלה בכובד ראש כמו שראוי לקחת אותו בחברה שלנו.
עדי אומרת שאני אנרכיסטית באימהות שלי.
אולי זה נכון

שוב אני מדברת רק על עצמי. זאת הזדמנות, למרות שפומבית למדי אני מודה, להגיד כמה מזל יש לי עם נעמה בתוך החיים שלי. שלימדה אותי איך נראה בן אדם שהוא עצמו במאה אחוז כל הזמן. שלימדה אותי איך מותר לי להתלבש, וכמה אפשר להיות בטוחים שכולם ממש אוהבים אותך. זאת חוויה לגמרי אחרת להיות אימא של בת 14, לראות איך אחרי שהפכת מתינוקת לילדונת לילדה עכשיו את הופכת למשהו אחר שאפילו אין לי מילה בשבילו.
אוהבת אותך

1 במאי

לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי להבין דברים טובים שקורים כאן.
לפני כמה שנים גרנו בברזיל כמה חודשים ושם פעם ראשונה שמתי לב שיש אנשים שאף פעם לא עבדו או יעבדו בעבודות של מעמד פועלים. במילים אחרות - הידיים שלהם אף פעם לא יתלכלכו.
בכלל ברזיל היתה שוק תרבותי במובן המעמדי. ילדה של משפחה שהכרנו שדיברה בצורה כל כך מתנשאת למלצר גרמה לי לחשוב על זה שהיא אף פעם לא תעבוד במלצרות, או כל עבודה אחרת שלא דורשת השכלה או שלא מנהלת מישהו אחר.
בישראל רק אם אתה כנראה ילד ממשפחה מאד מאד עשירהאתה לא מלכלך את הידיים. כל שאר העם, כולל מעמד בינוני אפילו גבוה יש להם את התקופות עבודה "אמיתית" שלהם.  רוב הסיכויים שכחלק ממסלול הנורמליות בארץ - בגרות, צבא, טיול ולימודים- איפה שהוא בבין לבינים - לפני צבא, אחרי צבא, לפני טיול, אחרי טיול, לפני הלימודים וגם תוך כדי - אתה גם תמלצר. ואם לא מלצרות אז חקלאות, נקיון בתים, שטיפת מכוניות, מתדלק, עובד בדואר ועוד ועוד ועוד.
אני לא מכירה אף אחד בארץ שלא עשה משהו מאלה.
ובחו"ל? המסלול של מעמד בינוני הוא לימודים בתיכון והופ ישר ללימודים בקולג' ויש מלא אנשים שלא עבדו אף פעם בעבודה שהיא.. איך נקרא לה?

אני גדלתי במושב שיתופי, מה שאומר שמגיל שמונה בערך עבדנו. בהתחלה זה היה תמורת קרטיבים, אחר כך סתם בחינם. כשהיינו בנות 13 עשינו מרד (לא באחריותי, אני מודה) - אם זה לא בסדר לקבל כסף על עבודה, למה אתם מקבלים? זאת היתה חוויה מאד חזקה לעשות מרד ואפילו להצליח בו. לא משנה שהשכר היה בטח על גבול הבדיחה, לא משנה שבכלל הכסף לפחות אצלי במשפחה עבר ישירות להורים שלי ואני קיבלתי מה שהייתי צריכה, ובכלל מה כבר יש לעשות עם כסף כשיש צרכנייה אחת במושב וגם בה רושמים?

לטלי העבודות האלה בחממה ובגנים ומטעים גרמו לרוץ ללמוד כמה שיותר מהר. רק שהיא לא תצטרך לחזור לזה. אני למדתי שאלה העבודות שאני הכי אוהבת לעשות. הידיים עובדות והראש פנוי לשיטוטים וחלומות ופטפוטים עם אורי כשביחד הזזנו עציצים בחממה או הרכבנו קופסאות לעציצי מינאטורות (שפעם חשבו שהם עוד יהיו להיט). ובכלל, אני חושבת שזאת היתה הזכות הכי גדולה. לעבוד ובהכל ובמה שצריך ולהרגיש שיש בי תועלת ושיש משמעות למה שאני עושה. שאני לא רק דיבורים באוויר אלא שאני קמה בבוקר וכשאני חוזרת בצהריים הביתה אחרי יום עבודה יש משהו פיסי שנראה אחרת בעולם.

אז תודה ליובל בן עמי על הפוסט שלו בפייסבוק (לכו חפשו) שנתן לי השראה ואני ממליצה גם לכם כמוהו לכתוב את כל העבודות שעבדתם בהן עד היום. ואם הרשימה לא ארוכה מספיק, גם אם היום אתם מנהלי חברת הייטק מצליחה - זה אף פעם לא מאוחר ללכת למכור גלידה או לעמוד בסופר ולהציע לאנשים לטעום ממרח גבינה בטעם תות.

אני יכולה לספר בגאווה ששמונה חודשים קיפלתי בגדים בקסטרו. יום יום. זה היה מזמן, ומאז אני יודעת לקפל. אמנם לא רואים את זה אצלנו בארונות, אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.

חג פועלות שמח לכולנו!

שיח על פריבילוגיות

אתמול באוטובוס ילדה בת 11 בערך ישבה מולי ונעצה בי מבטים.
זה לא חדש לי המבטים האלה, שבעצם מנסים להבין - מה זה היצור הזה שיושב מולי.
לפעמים כשאני עוברת אני שומעת לחשושים של ילדים או תהיות בקול רם - זה בן או בת?
אני מתחילה להתרגל. לרחשים סביב המראה שלי, למבטים כשאני ועדי הולכות יד ביד, להערות המהוסות.
בהתחלה זה היה לי נורא קשה. אבל אחר כך מתרגלים. מפתחים סוג של אוטיזם לסביבה. כאילו אני בחו"ל, כאילו אני לא מבינה את השפה שלהם, כאילו המבטים שלהם חולפים על פני ולא נוגעים בי.

אני עסוקה הרבה במדרגים של דיכוי. אפילו חשבתי לעשות משחק כזה - כמו מלחמה אבל של דיכויים. מה לוקח? שוביניזם או הומופוביה? אנטישימיות או בריאות הנפש? מעמד או גזענות? דיכוי צעירים או...
וכמה שאני מתעסקת בזה יותר אני מאמינה יותר בהנחה הבסיסית שלי שהומופוביה היא בבסיס. כי בעוד שהדיכויים האחרים אומרים - הבן אדם הזה שווה פחות, הומופביה אומרת שאנחנו לא לגיטימים.

הרגש שגדלתי איתו בתור לסבית לא היה שאני פחות שווה מסטרייטים, אלא שאני פשוט לא קיימת. נכון שאני גדלתי בסביבה ובתקופה שלא היו בה הומואים ולסביות מסביב ואולי זה העצים את ההרגשה שאין עוד כמוני בעולם מה שאומר שכנראה אני לא מכאן, אני לא שייכת, אני לא לגיטמית. אבל אני חושבת שזה רגש כל כך בסיסי בשבילנו שגם היום כשכיבכול יש הומואים ולסביות וטרנסים ובי בכל מקום - הרגש הזה קיים ועוד איך.

מאז שיצאתי מהארון ונכנסתי ל"קהילה" (רק סטרייטים קוראים לנו קהילה. אני לא חושבת שאפילו אפשר לקרוא לנו קהילות. הלוואי שאפשר היה) התחלתי להיות חשופה לכל שיח הפריבילגיות שבתוך הקהילה. מי נחשב יותר? למי יותר קשה? יש איזה הדבקה של העולם של בחוץ לתוכנו - גזענות, מעמדות, כסף, עמדה בתוך הקהילה, בתוך החברה. ואני שונאת את השיח הזה. נכון שיש אנשים מסוג מאד מסוים שהתברגו למעלה והם השולטים על המשאבים, ואולי גם החיים של הומואים עשירים קל יותר מחיים של לסביות עניות, אבל בסופו של דבר בבסיס הומו הוא הומו ולא משנה כמה כסף יש לו או אפילו היה לו כשהוא גדל, רוב הסיכויים שהוא חטף מכות בתור ילד.

ואנחנו אוהבות לחשוב שלהיות לסבית זה בתחתית כי יש לנו פחות כסף ונראה שיותר קשה לנו בחיים, אבל לילדים שלנו הרבה יותר קל להגיד שאימא שלהם לסבית, מאשר שילד יגיד על אבא שלו הוא הומו. הומו זה לא קללה? רוב הילדים לא חושבים ככה. מסתבר שאפילו אם הם מכירים הומואים ואפילו הומואים שהם אוהבים.

גם השיח על דומואים (הומואים שמנסים להתנהג כמו סטרייטים) או על לסביות פרברים או על חתונות או ילדים. למה אנחנו פחות מזלזלים בסטרייטים מתחתנים? לא שאני אוהבת את זה שאלה נהיו פניה של הקהילה - המאבק לזכות להתחתן אבל בסופו של דבר זאת צריכה להיות החלטה שלהם. אני חושבת שמה שקשה לנו זה הרצון לוותר על "להיות שונה", אבל אי אפשר להאשים אף אחד בזה, לא?

אני חושבת שלפחות חלק מהשיח הזה נובע מזה שאנחנו לא רוצים להסתכל לאמת בעיניים. לא משנה אם אנחנו ההומואים המתחתנים או הקווירים שזועמים על כך. אנחנו לא אוהבים לזכור שלא משנה מה אנחנו לובשים, איפה אנחנו גרים, אם התחתנו או לא, אם ילדנו או לא - נורמלים אנחנו לא. לא בעיני החברה, וגם לא בעיני עצמנו. כל השיח הזה של גברים שווים יותר מנשים גם בתוך הקהילה מודבק בצורה ישירה מהעולם הסטרייטי ושוכח את המכות ואת חוסר הלגיטימיות שלנו בכלל בעולם. אנחנו אוהבים לחיות כאילו זה כבר לא קיים, אולי כי התייאשנו אולי כי זה היה קשה מידי. אולי כי כל ההיסטוריה הלהט"בית המדהימה נמחקה בעינינו מספיק כדי שלא נרצה להמשיך אותה.


אולי הגיע הזמן שבמקום להאבק על לגיטמיות בעיני אחרים נתחיל ללמוד את ההיסטוריה שלנו, להיות גאים בשוליים שמעצם קיומנו אנחנו שם, להיות מחוברים יותר אחד לשני ולהפנות את השנאה שלנו כלפי ההומופוביה ולא אחד כלפי השני.

אין לי מה ללבוש!

שוב בוקר של קיץ ואני בוהה מול הארון כמו מתבגרת לפני מסיבה.
אין לי מה ללבוש!
עם גוף של אישה שרוצה ללבוש בגדי גברים יש לי שתי אופציות. להתלבש גרוע או ללבוש בגדי נשים.
מספיק שנים התחפשתי לאישה סטרייטית. זה לא מתאים לי יותר.


בתור סטרייטית התלבשתי הכי צבעוני ומשוגע שאפשר. עם חצאיות שתפרתי מג'ינסים ישנים ומשמיכות פיקה. עכשיו אני מעדיפה אפורים וחומים. אולי כי החיים שלי צבעוניים מספיק שמתאימה להם יותר תפאורה משעממת.
אני מוצאת בגדים במסיבות החלפות או סתם זרוקים בערימה ברחוב, מחכים לי שאאסוף וזה כיף גדול, באמת
אבל לפעמים אני רוצה להתפנק במשהו חגיגי, או שאני רוצה ממש לבחור את מה שאני לובשת.

לילדות שלי פעם במלא זמן יש רצון כזה. נמאס להן מהערבוביה שבארון ואז אנחנו הולכות וקונות משהו חדש. בחיי שזה קונה פעם בשנה וזה מספיק להן לגמרי. אני רוצה את זה גם
אבל אין.

איחולים לתחילה של עונה - בגדי גברים שמתאימים לגוף של אישה, במידות גדולות, במגוון (כדי שאני אוכל לבחור) ובזול!

מה שנקרא - בהצלחה..

הרהורים על מה אנשים צריכים ועל גזענות

מה אנשים צריכים? אנשים סביבם, קירבה, שייכות.
בדרך באוטו הבוקר חשבתי על זה שהקבוצות שמופעלת עליהן גזענות, התנשאות, זלזול ואפילו שנאה הן הקבוצות שיש להן מזה (בד"כ) יותר.

אולי הגזענות מקורה בקנאה? בהרגשה הזאת של - יש לו משהו שאני רוצה ואני לא יכול שיהיה לי את זה (או לפחות ככה אני חושב) אז מה שנשאר לי  לעשות זה לשנוא אותו, ואם אפשר אז גם לפגוע בו.
לבנים ושחורים, בעלי הון ומעמד פועלים, אשכנזים מזרחים. בין יהודים וערבים גם יש את הקנאה על הקשר לארץ (אני זוכרת את עצמי נדהמת מזה מלפגוש אנשים שגרים באותו מקום בדיוק שהסבים של הסבים של הסבים שלהם גרו. אני יודעת ללכת דור אחד אחורה וגם זה בקושי).

אולי זאת דרך חשיבה נאיבית, שמאמינה בטוב ליבם של אנשים ולא ברוע בסיסי, אבל גם אם זה לא ההסבר היחיד בטח יש בו משהו.
אף פעם לא הצלחתי להבין את תחושות העליונות של לבנים על שחורים. בתור מי שגדלה להעריץ מוסיקה שחורה, קודם מארה"ב ואחר כך גם מאפריקה, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. גם הקצב, גם הצבע, גם הצבעים של הבדים.
אולי המקור הוא לא תחושות עליונות אלא הפוך? בחיים אני לא אהיה כל כך מגניב, אז לפחות שאני אהיה החזק, החכם (כביכול), השולט? נכון שזה נשמע כמו מחשבה של ילדה בכיתה ב', אבל זה לא שאנשים מבוגרים חושבים יותר רציונלי מילדים. הם רק יודעים להסתיר את זה יותר טוב.

בעולם האשכנזי אתה אשם עד שלא הוכחת אחרת. בעולם המזרחי שאני גרה בו עכשיו אין לאף אחד שום דבר נגדך, אלא אם עשית משהו כדי לפגוע בהם. אני גרה בשכונה הכי טובה לפחות בעיר, שנחשבת הכי פחות. יש לנו את השוק הכי שמח, האוכל הכי טעים ברחוב, ובעיקר השכונה מקבלת לתוכה את כולם. אתה לא צריך להיות מישהו או להיות משהו כדי להרגיש פה שייך. וכשיש כאן הפגנות איומות אני מזכירה לעצמי שאולי בשכונה שלי מדברים לפעמים לא יפה (ולפעמים גם נורא לא יפה) אבל מתנהגים מקסים.

יום השואה

שבוע הבא יום השואה ובבית ספר של הבנות ביקשו לכתוב על נייר סיפורי משפחה שיתלו על לוח זיכרון. אני רוצה לכתוב משהו על הלהט"בים בשואה ולא מצליחה.

אחד מהדברים הראשונים שעשיתי כשיצאתי מהארון היה ללכת לטקס יום השואה במרכז הגאה. זה וללכת לתפילת נעילה של יום כיפור באותו מרכז. איך אני מחברת בין להיות לסבית ללהיות יהודית, ללהיות ישראלית, ללהיות עם ניצול שואה?

הזהות הלאומית (יהודית ישראלית) משתלטת על כל זהות אחרת. אולי בגלל השואה, אולי לא אבל זו עובדה שכל זהות אחרת נדחקת לשוליים ונחשבת כפחות משמעותית וטקסי יום השואה שמלווים אותנו כל חיינו מנציחים ומקבעים את החשיבות של היותנו יהודים ושל היותנו ישראלים והמחיקה של זיכרון רצח ההומואים בשואה מקבעת את הזהות הלהט"בית כזהות משמעותית פחות, לפחות כאן בישראל.

הזהות של היהודי הנרדף והזהות של הישראלי המנצח הם חלק כל כך גדול מהחיים שלנו. סיפורי השואה ושבוע אחר כך סיפורי הגבורה והשכול וזיקוקי הניצחון זורמים לנו בדם. אבל בשבילי עכשיו בגיל ארבעים הרגע הזה שאני מנסה לכתוב את סיפור השואה של העם השני שלי אפילו בכמה מילים ולא מצליחה, חוסר הסיפור יש לו משמעות חזקה כל כך.

אני חושבת על הטלאי הוורוד שההומואים היו צריכים ללבוש במחנות ואני מנסה לדמיין את המצב הזה שאתה מסומן כהומו ולנסות לחשוב איך התייחסו אליהם האסירים האחרים. האם הגרמנים ההומואים היו מעל או מתחת ליהודים הסטרייטים בתוך חיי היום יום במחנות? ואיך התייחסו אליהם הגרמנים הנאצים? איך נראתה ההתעללות בהם שנחשבו שמזהמים את החברה מבפנים ולא מבחוץ כמו היהודים?

אחד מהדברים הראשונים שגיליתי כשהתחלתי לקרוא על להטב"ים בשואה הוא שלסביות לא לקחו למחנות. ואז יש מין פאוזה כזאת ואומרים – אם הן היו נשואות ואימהות לילדים ולא פעילות פוליטית אז לא לקחו אותם. ואני זוכרת שכששמעתי את זה ישר עלתה בי המחשבה – אז בגלל זה היה כל כך דחוף לי להתחתן וללדת ולהסתיר את זה שאני לסבית. כי רק ככה זה בטוח.

ומה לגבי ביסקסואלים? מה לגבי זה שהם בוודאי שנדחקו להעדיף את הזהות ה"סטרייטית" שלהם כי היא הצילה אותם ממוות? 

קשה לי להסביר את המשמעויות בשבילי של החוסר בסיפור, על הקשר בין זה ובין המחיקה העצמית שלי של הזהות הזאת. כל יום אני צריכה להזכיר לעצמי כמה בשבילי להיות לסבית זה חשוב, כמה זה שווה כל מחיר שאני משלמת וכמה אני לא יכולה כבר לחיות אחרת. אני חושבת על התפילין ומשמעותו ועל הרצון שלי להגיד כל בוקר תודה שאני לסבית בגלל שאחרת אולי אני אשכח. 

עיר לכולנו - מה יכול להיות פה אחרת

אחד מהרווחים הגדולים שקיבלתי מלהיות פעילה בעיר לכולנו לפני הבחירות התל אביביות הקודמות הוא להבין כמה הרבה ראש עיר (ועירייה) יכולים לשנות את החיים שלנו.
הבחירות הכלליות נראות תמיד חשובות יותר, משפיעות יותר. אנחנו יודעים כל מה שאפשר על המפלגות וחושבים ומתלבטים והולכים להצביע. אבל בחירות מקומיות נראות כמו משהו לא כל כך חשוב.
המשבר שלי בבחירות היה ביום הבחירות עצמו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת וחלוקת פליירים ברחוב בכל זמן פנוי, כשראיתי את כל האנשים שמגיעים לקלפי אדישים, מהססים ומחליטים ברגע. ואלה הם עוד אלה שטרחו להגיע.
אם היינו מפסידים לחולדאי כי באמת היתה לו קבוצה גדולה כמו שלנו לפחות של מאמינים אדוקים שרצים איתו את כל הדרך, זה לא היה קשה כמו ההפסד הזה לאדישות.

עוד פחות משנה מגיעות הבחירות המקומיות הבאות. כמה מהר עברו השנים האלה, וכמה מעט השתנה (לטובה) בעיר הזאת.

אז לכבוד הפעילות הנמרצת והמתחדשת של עיר לכולנו אני רוצה לתת בכמה נקודות תמונה של איך זה יכול להיות אחרת אם אנחנו (אנחנו זאת אומרת גם אתם) נהיה שם למעלה בבניין הוא עם החלונות הרבועים.

אני גרה במזרח העיר, בשכונת התקווה. אז בשבילי אחד הדברים החשובים הוא שאני אוכל להגיע בקלות למרכז העיר ועוד יותר חשוב מכך - שאוכל למהר לחזור הביתה כשנמאס לי מההייפ. אז אוטובוסים. לא רכבת קלה ולא רכבת תחתית. יותר קווים, בתדירות יותר גבוהה (תדמיינו לחכות 5 דקות לאוטובוס במקום 50) והרבה יותר בזול.

אני עצמאית ויוצרת וככזאת אני לא מרוויחה מספיק בשביל להרשות לעצמי סטודיו. אפילו לא בשותף. תדמיינו עכשיו איזה קומפלקס (זה יכול להיות בכל אחד מבנייני העירייה הנטושים יותר או פחות) שיש בו סדנאות אומנים בחינם, כן בחינם. העירייה יכולה אפילו להרשות לעצמה לתת מילגות קטנות לאמנים שם ומה שיותר חשוב היא יכולה לייצר מרחב שהוא זול ועם ניראות גדולה. תדמיינו את עצמכם כקונים/צרכנים מגיעים לקומפלקס כזה ויכולים לפגוש את האומנים, סופרים, מעצבים, מעצבי אופנה וכו' שאתם כל כך מעריכים. ודמיינו למשל כל יום שישי בבוקר שכל מי שרוצה מהאמנים שם ואולי גם מבחוץ שם דוכן ומוכר את התוצרת שלו. בלי לשלם 400 ש"ח לערב רק בשביל הזכות למכור (כמו שקורה עכשיו כשיש מזל וקורה איזה שוק מעצבים).

מה עוד? ילדים. הפער הבלתי נתפס הזה בין כמה שהמדינה הזאת מעודדת אותנו ללדת לכמה ברגע שילדנו עכשיו זאת האחריות שלנו בלבד. עם כל ההוצאות, וחיפושי הגנים ובתי הספר או אם אתם בבית עם הילדים למצוא איפה אפשר להיפגש כי הדירות שלנו קטנות מידי ולפעמים יש חורף בחוץ. גנים עירוניים טובים עם הרבה כוח אדם ומעט ילדים הוא לא דבר בלתי אפשרי בעיר עשירה כמו תל אביב. לו רק הכסף ירד לו מה"עיר" לגנים. ולא רק מגיל שלוש, אלא מגיל צעיר.
ותמיכה בהורים טריים - לא רק ג'ימבורי וחנויות מותגים לתינוקות. אני רוצה מעין דיאדה בכל שכונה. דיאדה שמסובסדת על ידי העירייה כך שכולנו נוכל להרשות לעצמנו לבוא, להתייעץ, לשחק, לשבת ולדבר עם הורים אחרים, עם אנשי מקצוע. שהילדים שלנו יכולו לזחול ולקפץ ביחד גם בלי ללכת לגן.

עוד?
הקלות אמיתיות בארנונה וישלמו על זה יושבי המגדלים
קבלת פנים אמיתית ותומכת באנשים שמגיעים לכאן ממדינות רחוקות. תקראו להם מהגרי עבודה, תקראו להם פליטים. בשבילי הם השכנים שלי שמגוונים לנו עוד יותר את המדינה. עירייה לא גזענית יכולה לעשות את החיים של כולנו טובים

מרכז גאה - אם כבר יש אז למה לא? אבל בואו נהפוך אותו להיות ממתנ"ס שמעודד פונדקאות ומשקיע במשחקייה (בתשלום כמובן) למקום שבו פעילות פוליטית להטב"קית יכולה להתקיים. מקום (שוב פעם - בחינם) לארגוני הקהילה אבל גם להתאגנויות זמניות, למפגשים. מרכז עם לסביות בצמרת, עם נראות טרנסית, עם מאבק על הדברים החשובים לנו באמת כמו המלחמה באיידס ובזנות של נערים. מקום שאפשר לעשות בו שיח אמיתי על למי יש בקהילה הזאת כוח מה הוא עושה או לא עושה עם הכוח שלו. אני רוצה מרכז שיהיה בית לכל מי שמתלבט, למי שנזרק מהבית (ילד או מבוגר). לא מרכז של happy happy כי החיים שלי בתור לסבית לא שמחים כל כך כל הזמן.

אני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל אולי הגיע הזמן שתפתחו אתם את המחשב או את המחברת ותתחילו לחלום איך אתם רוצים לראות את העיר שלכם. אל תהססו. לפנטזיות יש המון מקום
ואינשללה בקרוב נהיה שם למעלה בקומה המי יודע כמה והפנטזיות שלנו יהפכו למציאות.

לפני כמה שנים נסענו היינו בברזיל ונסענו לקוריטיבה לראות מה ומי והדבר שאולי הכי הדהים אותי זאת ההרגשה הזאת של עיר שבה העיר היא בעד התושבים ולא נגדם.