כסף

200 ש"ח מים
600 ש"ח חשמל (בגלל שהתעקשתי להתקלח במים חמים)
280 ש"ח ביטוח לאומי
356 ש"ח לחצי שנה אגרה לטלווייזיה שלא מחוברת לשום דבר
3600 שכר דירה
מזל שרדפתי אחרי העירייה חצי שנה אז יש לי הנחה של מאה שקל לחודשיים על הארנונה
1000 ש"ח טסט לאוטו, וזה עוד לפני כמה שיעלו הטיפולים. הייתי מוותרת עליו, אבל קו 11 מאצלנו לבית ספר עובר כל שלושת רבעי שעה, והילדות או שיאחרו בחצי שעה לבית ספר או שיצטרכו לצאת מהבית שעה לפני הזמן ובאוטו זה 10 דקות נסיעה.
שכחתי משהו?
86 ש"ח אתמול במכולת רק בשביל שיהיה מה לאכול ארוחת ערב וסנדוויצ'ים לבוקר (קוטג', גבינה, חלב, שוקולד השחר, ביצים, סירופ מייפל כזה של פעם, של בטעם מייפל בשביל הפנקייק של הערב ושני שמנת ושני מילקי בשביל הפינוק של ליאור). זהו? באמת? אה, ועוד 10 ש"ח לפיתות.  

ואז אני קונה לי ספר ומרגישה אשמה כאילו ששדדתי בנק

ואני לא יכולה להרוויח כסף לא מהקלפים שלי ובשביל להוציא ספר אני צריכה לשלם

מה אתם אומרים, שנצא לרחובות להפגין? מה אתם אומרים, זה יעזור?

כיבוש

סוף השבוע האחרון על כל מהומותיו בשטחים והשתיקה על כך בעיתונים, והמחשבה שזה הסימן, זה אומר שמתחילה אינתיפאדה ועוד יותר ההרגשה האוטומטית הזאת של די, לא עוד מלחמה ובאותו זמן מחשבה סותרת של יאללה, שיעשו בלגן ושאולי הם יצליחו סוף סוף להשתחרר מאיתנו, כי אני בשלום של דיבורים כבר לא מאמינה. וקמתי בבוקר ושוב המחשבות האלה של לברוח מפה וללכת כבר לגור במקום אחר, אבל איפה? ואני לא באמת יכולה. לא יכולה בלי עברית, לא יכולה בלי מה שנקרא "המנטליות" הישראלית, ואני לא רוצה אירופה, ארה"ב, מערב ובכלל אני לא רוצה להיות זרה ולא רוצה מזג אוויר אחר ולא רוצה להתגעגע לסביח
ועכשיו פתאום חשבתי על זה שאני רוצה לחיות פה. לגמרי, וגם כל כך הרבה דברים אני אוהבת אצל הישראלים, ובעצם מה שאני מרגישה ומה שכל החברים שלי מרגישים זה שאנחנו חיים תחת כיבוש.

זה לא כיבוש כמו שהפלסטינים חווים עם צבא ועוצר ומחסומים ואלימות. זה יותר כיבוש במובן הספרדי שלו. אומה שנחשבת אחת אבל יש בתוכה עמים שונים. רק מי שמאמין בלאום לא יכול להבין שעם יכול לכבוש את העם של עצמו. פתאום קלטתי שהרגש החזק הזה של - בסוף זה יגמר. בסוף הארץ הזאת תהיה שלנו, בסוף נוכל לחיות פה כמו שאנחנו רוצים. כשהבסקים רוצים להשתחרר מהשילטון הספרדי הם לא חולמים כל הזמן לברוח לארץ אחרת, הם רוצים את הארץ שלהם בחזרה.

ואני אפילו לא יכולה להגיד בחזרה, כי כמו שאני חולמת על הארץ שלי, היא לא היתה כך מעולם. מספיק לא היתה כך כדי שאני לא אוכל אפילו לדמיין אותה אחרת.
אני רוצה את העם שלי - האנשים החופשיים, שלא תאווי בצע, כוח, אדמות. שלא רוצים לחשוב שמישהו אחר טוב פחות מהם. העם שלי שמח כשהוא רואה אנשים בצבע אחר ברחוב, שכשיש הגירה מה שהוא חושב זה - וואי, אולי עכשיו יהיו כאן מועדונים שמנגנים מוסיקה אפריקאית חיה. העם שלי שרוצה את החיים שלו בהמון צבעים ולא רק באפור, שלא אכפת לו מה סוג המכונית ובכלל הלוואי שאפשר היה להגיע ברגל לכל מקום או לפחות בטרמפים/אוטובוס/רכבת.

העם שלי שאני רואה כבר שנים נלחם, הולך להפגנות, כותב בלוגים, נוסע לשטחים, אוכל גז, מחלק פליירים שוב ושוב. וכן, יש את החלק בעם שלי שכבר מזמן התייאש, שרק יושב בבית ומקסימום חולם על מקום אחר או שנכנס לדיכאון וחושב שמשהו דפוק אצלו, כי איך הוא לא מסתדר?

מגילות אני יכולה לכתוב על העם הזה שלי ומה הוא היה רוצה, ואולי זה אומר שלא התייאשתי ושאני עדיין מאמינה בנאיביות שמשאירה אותי צעירה לנצח שיכול להיות פה ממש טוב. אבל ממש טוב.

 

Self evident truths

Self Evident Truths from Self Evident Truths on Vimeo.


http://selfevidentproject.com/about/

ובטד - הרצאה שחייבים וחייבות לראות
http://www.ted.com/talks/io_tillett_wright_fifty_shades_of_gay.html

מחשבות ליום המשפחה

אין ספק שהמשפחה הגרעינית היא אבן היסוד של החברה. היא ההרחבה הראשונה של העצמי שלך, היא הקבוצה הכי קטנה של אנשים סביבך שדואגים לך ושומרים עליך והיא המקום שבו אתה לומד את מה שהכי חשוב כדי שתהיה אזרח מוצלח – להאמין במשפחה שלך, להרגיש חלק ממנה, לאהוב אותה ולדעת שהם אוהבים אותך – לא משנה איך הם מתנהגים.

במשפחה אתה לומד להעלים עין, לסלוח למי שפוגע בך גם אם הוא אף פעם לא ביקש סליחה, לאהוב ללא תנאי, ואולי הכי חשוב – להסתכל לצד השני כשמישהו אחר נפגע.

ככה אנחנו לומדים להיות אזרחים למופת. להרגיש שייכים למדינה שלנו, להאמין בה, לדעת בכל כוחנו שהיא פועלת לטובתנו, בלי קשר למציאות ולאיך שהיא מתייחסת אלינו. ובאותו הזמן חובתו של כל אזרח היא להעלים עין ולהסתכל לצד השני בכל פעם שהמדינה שלו פוגעת במישהו אחר.

----------------------------------

אחד הרגשות הבסיסיים בתור הומואים ולסביות וביסקסואלים/יות וטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות שמלווים אותנו ממש מההתחלה הוא הידיעה שיכול להיות שכשהמשפחה שלנו תדע מי אנחנו באמת, הם לא ירצו בנו יותר. גם היום כשהעולם נראה כל כך פתוח ומאפשר, עדיין זאת המחשבה שיש לכל אחד מאיתנו עד הרגע שהוא יוצא מהארון. לפעמים אנחנו מתבדים והמשפחה שלנו מקבלת אותנו אבל הרבה פעמים לא, ומה שקשה לאנשים מבחוץ להבין הוא שעצם זה שיש את השאלה הזאת, זה כבר מספיק כדי לעשות אותנו לאחרים.

עצם זה שאני אמורה להגיד תודה ולהעריך את המשפחה שלי שהיא מקבלת אותי כמו שאני, סותר את עצם המהות של משפחה.

----------------------------------

אז למה בעצם הומואים ולסביות כל כך נלחמים בשביל הזכות הזאת להקים משפחה?

למה הדחף הזה להיות כמו כולם?

מה פתאום עכשיו? אם יכולת לספוג בתור ילד קללות בגלל שלא שיחקת כדורגל אלא העדפת בובות, אם לא הסכמת ללבוש שמלות לא משנה כמה אימא שלך התחננה לך, למה עכשיו בתור מבוגרים כל כך דחוף לכם להיות חלק מהחברה הזאת שדחתה אותכם תמיד?

אלה שאלות מורכבות, והן לא בלעדיות רק ללהט"בים. הן נכונות לכולם. למה כל כך חשוב לנו להקים משפחה? להתחתן, ללדת, לאמץ, ליצור את התא המשפחתי הגרעיני הזה, לא משנה מה יהיו המחירים?

---------------------------------

ואולי החתונה הזאת עם הפומביות הזאת ועם כל הדודות והחברים של ההורים והילדים האלה שאי אפשר להתעלם מעצם קיומם, אולי המשמעות של כל זה הוא הרצון להפסיק להיות שקופים, להפסיק להיות של השאר מעדיפים להסתכל לצד השני כדי לא לראות מה זה אומר להיות אנחנו.

אני יכולה להבין ולקבל את הרצון הזה. גם לי נמאס לצעוק ולצעוק ושאף אחד לא ישמע ולא ירצה לשמוע, אבל המחיר של זה כבד מידי. המחיר של להיות כמו כולם. והסכנה הגדולה היא שאנחנו נהיים אלה שמסתכלים לצד השני כשמישהו לידנו נפגע.

לסבית בעולם ליברלי

גדלתי אל תוך דת הליברליות. בתוך שכזאת ידעתי שעקרונות הדת אומרים שאדם צריך לשאוף להיות נאמן לעצמו. תוצר מוצלח של תהליך התבגרות הוא להבין מי אתה, מה אתה רוצה בחיים שלך ואז לעשות הכל כדי להשיג את זה. 


המשימה היא לדעת מה אתה רוצה, לדעת מי אתה ובהתאם לזה לפעול. זאת מהותה של הדת הליברליות.

אחד הרגשות החזקים שעלו בי סביב יציאתי מהארון היתה הבושה של איך לא ידעתי את זה קודם. לא הרגשתי באופן מודע בושה על כך שאני כזאת, כי הרי בסביבה שלי אין שחור ולבן, אין סטרייט והומו, כולנו בני אדם ולכולנו זכויות שוות וכו' וכו'. אז איך שלא הבנתי קודם? איך חייתי בשקר שכזה?
המהלך הברור היה לצאת מהארון. לקח לי הרבה שנים להבין שאני לסבית, אבל ברגע שהבנתי סיפרתי לכולם. לבעלי, למשפחה, לחברים. כולם קיבלו את זה ממש יפה. אין לנו בעיה (כמובן) עם מי שאת, אנחנו אוהבים אותך כמו שאת..
בדיעבד היו כמה חברות קרובות שהיציאה שלי מהארון הספיקה להן כדי להתרחק אבל הן היו בודדות.

כשהסתבר שחיי הנישואים לא יכולים ללכת בד בבד עם מימוש הרצונות הלסביים שלי היה לי ברור שאני לא מוותרת על עצמי ושהפתרון היחיד הוא גירושים. זה קשה, זה עצוב אבל זה ברור שזה מה שצריך להעשות.
הדת שלי לא מאפשרת לי אפילו לשקול לבדוק אופציה אחרת. אני חייבת להיות נאמנה לעצמי.
מבחינתי הגירושים היו היציאה האמיתית מהארון. הם עשו את זה לדבר מוחשי. עד אז הלסביות שלי היה דבר מדובר אבל לא אמיתי. אני לא ראיתי את זה ככה אבל הסביבה שלי כן.

כשהומו דתי יוצא מהארון הוא יודע שחייו ישתנו בעקבות זאת. כל חייו הוא יודע זאת. הוא יודע שזה יהיה מהלך משמעותי כי הרי הוא הולך כנגד הדת שלו. הוא יודע שאולי הוא יאבד את הכל. לפעמים הוא מתבדה אבל הוא יודע פחות או יותר בפני מה הוא עומד. כשאדם ליברלי יוצא מהארון הוא מניח שהוא פועל לפי הדת שלו, לפי כל מה שהוא חונך. הוא לא יודע שהעולם שלו עלול להתהפך.
יש דתיים שלא מאבדים את עולמם ויש כאלה שכן. יש חילונים שלא מאבדים את עולמם ויש כאלה שכן. ההבדל הוא שהאדם הדתי יודע שדבר כזה עלול לקרות ובי זה היכה בכל הכוח.

שום דבר ממה שהכרתי קודם לא נשאר אותו דבר.
אמנם המשפחה שלי קיבלה אותי, באמת באמת. אבל עצם העניין שזה לא ברור מאליו הוא כבר נוגד את מה שחונכתי אליו. וגם להם קשה לפעמים, ואני כועסת על זה כל כך, כי זה אמור להיות ברור מאליו. מאיפה שאני באה לפחות..
רוב החברות והחברים שלי ניתקו איתי קשר. לא בדרמות גדולות, לא בנידוי או בסקילה או באמירות מזעזעות. פשוט לא היו שם לצידי. אולי בגלל שחייתי כאדם בוגר כביכול סטרייט אני יכולה להגיד בצורה ברורה שאנשים מתייחסים אלי אחרת. זה לא שקודם הייתי ילדה ועכשיו אני בוגרת ובגלל זה ההתייחסות אלי שונה. הייתי מבוגרת סטרייטית ועכשיו אני מבוגרת לסבית ושום דבר לא היה אמור להשתנות אבל אנשים מתייחסים אלי אחרת. חברים, מכרים וגם אנשים חדשים שאני פוגשת.

כל העולם שהכרתי נעלם לגבי. העולם הישן התמוסס ונעלם - חיי היום יום בבית עם הילדות, הבית שהיה לי, הרווחה הכלכלית. החברים שחשבתי שהם כמשפחה לי. לפעמים אני מרגישה שמתתי והתעוררתי בעולם אחר, והעולם הישן מתנהג כאילו מתתי וממשיך לתפקד. זאת הרגשה קשה מאד.

גם אם הייתי יודעת על כל המחירים שאשלם לא הייתי בוחרת אחרת. אני אוהבת את החיים שלי עכשיו, האהבה שלי טובה יותר מכל מה שהיה לי בעבר, העצמאות שלי והכוחות שמצאתי בעצמי להמשיך להתקיים, המשפחה שלי המורחבת שהתגלתה כאנשים הכי מדהימים בעולם.

העולם הליברלי הוא שקרי. הוא דת שמעוורת את עיני מאמיניה כמו כל דת אחרת. היא מחליקה קמטים ומרגיעה כעסים ורוצה שכולנו נחשוב שהכל בסדר. שאם יש בעיה אז גם יש לה פתרון, שאנחנו אדונים לגורלנו.
לפי הדת הליברלית האני האמיתי שלנו הוא טוב וראוי, אבל רק אם הוא אף פעם לא יוצא מהקווים.

מה אם

מה אם -

היהודים שהגיעו לארץ ישראל במהלך השנים היו היהודים המתבוללים. אלה שלא רצו להשאר בגטאות היהודיות. החילונים, הלא לאומיים. אנחנו.

הלאומיות בכל העולם הלכה וגברה והיהודים (וגם אחרים) שלא רצו בזה, חיפשו מקום שיהיה נקי יחסית מדת קיצונית ולאום. כמו ברלין של עכשיו.

הם הגיעו לכאן בטפטופים, מארצות ערב, מאירופה, מאפריקה, והתיישבו בקצות הכפרים והערים הערביות. האידיאולוגיה והאופי שלהם היו של הטמעות באוכלוסיה הקיימת. הם הגיעו עם היידיש ועם הלדינו והם קיבלו את הערבית שנשארה השפה העיקרית של הארץ.

מי שנמשך לחיים הכפריים ולחקלאות מצא את מקומו בכפרים. הערבים שמחו לכוח עבודה נוסף, ולאנשים הצעירים המתלהבים. הם שמחו בזרים, כמו שבקבוצת ילדים בריאה שמחים בילד חדש ומסקרן. חלק התיישבו בערים הגדולות – ירושלים, עכו, יפו. הם השתלבו בקלות בחיי המסחר והספר. חלקם פתחו בתי קפה בסגנון אירופאי והערבים האינטלקטואלים שמחו על הסגנון החדש שהשתלב יפה לצד בתי הקפה הערביים, עם הנרגילות והשש בש.

הקידמה הגיעה לישראל בצורה מתונה. כשהארץ התחילה להתמלא, הבריטים ששלטו עד אז הבינו שאין להם מה לחפש שם. האוכלוסיה האזרחית היתה שוחרת שלום וסרבה לקבלת הלאומיות העולמית. הם עזבו בשקט ובמקומם קמה מדינה אזרחית דמוקרטית.

המדינה שמרה במשך כל השנים עם גבולות פתוחים עם כל מדינות העולם. כל מי שרצה לבוא לגור בה התקבל בידיים פתוחות. בזכות שלטון נאור הם הצליחו לדאוג שהבנייה תהיה חכמה. גם בכפרים וגם בערים נבנו בתים משותפים וכך הטבע כמעט שלא נפגע. כבישים נסללו בצורה מתונה. רכבות חוצות עולם עוברות בישראל. ממצרים דרך ישראל ללבנון. ירדן, סוריה. קל להגיע לכל מקום בעולם ברכבות. הרכבות ממומנות על ידי האו"ם והנסיעה בהן לא עולה כסף.

אפשר להסתכל על העולם כמו על כיתה שבה הילדים המובילים הם הילדים הטובים, אלה שאוהבים לשחק עם כולם, אלה שרגועים ושמחים ויצירתיים. הילדים "המופרעים" מתקבלים בהבנה ועוזרים להם למצוא דרכי פורקן אחרות לאגרסיה שלהם. ובכלל, בעולם שבו כל אחד רוצה להיות מה שהוא רוצה, יש פחות אלימות.

לא כל בני האדם חיים בזוגיות או במשפחות כמו שאנחנו מכירים אותם. צורת המגורים היא של בתים משותפים, שיש בהם חדר אוכל משותף. יש מטבחים גם בדירות, אבל יש תורנות בישול בחדר האוכל המשותף וכשאין כוח לבשל הולכים לאכול שם. הבתים האלה נהיים מעין משפחות מורחבות מסוג חדש. אנשים יכולים לבחור באיזה בית הם מרגישים הכי בנוח. זה לא אומר שאין משפחות או משפחות מורחבות אבל יש גם את הפונקציה הזאת וזה מאפשר לאנשים לבחור אם הם לא רוצים משפחה גרעינית מסורתית.

להט"בים – יותר הומואים ולסביות חיים מחוץ לארון. יש פחות הגדרות ויותר אנשים הם מה שאנחנו קוראים עכשיו ביסקסואלים. הגדרות מעסיקות אנשים הרבה פחות.

בזמן שהנשים התחילו יותר ויותר ללבוש מה שעד אז היה בגדי גברים (מכנסיים, חולצות), גברים התחילו גם הם לזלוג בלבושם. חצאיות, שמלות, איפור ונעלי עקב הפסיקו להיות נחלתן הבלעדית של הנשים.

ילדים – במקום בתי ספר מתפתחים מרכזים שהורים מקימים. ילדים נמצאים בכל מקום. גם עוזרים בעבודה לפי רצונם. הורים לילדים צעירים עובדים פחות והקהילה תומכת בהם. יש הורים שלא יוצאים לעבוד ובהדרגה הבתים שלהם הפכו להיות בתים מרכזיים לילדים שההורים שלהם כן הולכים לעבוד. כך נוצרו הדבר הכי קרוב לבתי ספר – מרכזים שבהם הילדים נמצאים כשההורים שלהם בעבודה. ההורים שלא עובדים נמצאים שם ו גם חלק מההורים העובדים עובדים במקום והילדים יכולים ללמוד מהם ולעזור להם. הילדים חופשיים לעשות מה שהם רוצים. למידה "אקדמית" היא רק אפשרות אחת מיני רבות לבילוי ולתעסוקה.

אני מצביעה חד"ש

כשהייתי צעירה יותר תמיד אמרו לי ועלי שאני נאיבית. שאיך אפשר בלי מלחמות, כיבוש, מעמדות. ואני, למרות שידעתי שאני צודקת, האמנתי להם באיזה שהוא מקום. האמנתי להם שאני חושבת שיכול להיות עולם טוב רק בגלל שאני בת 16. אחר כך הייתי בת 18 ועדיין חשבתי אותו דבר. התגייסתי כי אז לא ראיתי אופציה אחרת אבל בכיתי כשהייתי צריכה להחזיק נשק ובכיתי כשראיתי חיילים צועדים שמאל ימין. אח"כ הייתי בת עשרים ועשרים ושתיים ועשרים וארבע ולמרות שנהייתי טיפה יותר מבוגרת הדעות שלי לא השתנו. להיפך, המציאות הלכה והוכיחה לי שאני צודקת.
אחר כך במלחמת ג'נין התחלתי ללכת להפגנות וגיליתי להפתעתי שיש עוד אנשים שחושבים כמוני, ולא סתם, הם מבוגרים! מבוגרים ורציניים עם מקצועות אמיתיים כמו רופאת עיניים והם חושבים ממש כמוני.
כשגיליתי את חד"ש הבנתי סופית שאני לא לבד באמונות שלי, בתקוות שלי, בידיעה שלי שהעולם יכול וצריך להיות לגמרי אחר. שהרע הוא לא הכרחי ולא טבעו של העולם אלא בחירה שאנשים עושים.

 לקראת הבחירות הקרובות פעם ראשונה שלא היה לי ברור לי אני מצביעה. חשבתי על אמסלם כי באמת אני חושבת שאחת הרעות החולות במדינה היא שאין לפחות חמישים אחוז חברי כנסת מזרחיים (עם דרך המחשבה הלבנה לא נגיע רחוק), חשבתי ארץ חדשה כי גם אני רוצה לנפץ חלונות ולריב עם כולם וגם לי נמאס. וחשבתי על בל"ד ואפילו התלבטתי על שלי, כי בכל זאת מירב מיכאלי חייבת להיכנס לכנסת, אבל בסוף חזרתי הביתה. הבנתי שכדי לעזוב בית צריך יותר מזה. חד"ש היא המפלגה גדולה, עם היסטוריה של שנים של שותפות ערבית יהודית והגיע הזמן שכולם ובעיקר מי שרואה עצמו שמאלני יבין שמדינה הזאת אין אופציה אחרת.
אז נכון, אין בה נשים במקומות הראשונים וזה מרגיז, אבל גם אין לסבית בשום מפלגה במקום ריאלי ובכל זאת אני לא שמה פתק לבן.

לכו להצביע