אצלי הכל בסדר

להיות בסדר

ללכת לבית ספר ולשבת כל היום ולהקשיב (אחרת אתה היפראקטיבי)
בצבא למלא אחר פקודות, לשים את עצמך בצד בשביל המערכת (אחרת את לא משתלבת. "בעייתיית")
ללכת למלחמה ולחזור אחר לתפקד כאילו לא קרה כלום (אחרת אתה הלום קרב)
להתחתן (אם לא אז בטוח שמשהו לא בסדר איתך)
ללדת ילדים (כי חייבים, פשוט חייבים. בעיקר שאחרת אולי תתחרטי בגיל מאוחר, ואז מה?)
לעבוד
לקנות בית
לדאוג שהוא יהיה מסודר כל הזמן (אחרת את "מבולגנת" - לקח לי שנים לקלוט שההבדל בין אנשים מסודרים ואנשים מבולגנים זה שאנשים מסודרים משקיעים הרבה זמן מהחיים שלהם בשביל "לסדר")
זה להצליח להיות מבוגר מתפקד - לקום בזמן, להכין את הילדים לבית ספר, לעשות סנדוויצ'ים, לקחת אותם לבית ספר, ללכת לעבודה, לחזור הביתה, ארוחות בוקר, צהריים, ערב. כלים, רצפה, כביסה. לכבס, לתלות, לקפל, לשים בארון (לגהץ?). בשבתות ללכת לטייל, להיות נחמד לחברים, לא לבזבז זמן. פעם בשנה חופשה משפחתית ושהכל גם יזרום.
לא לצעוק על הילדים (כי אחרת את עושה להם טראומה לכל החיים)
להיות תמיד בסדר.

ואם נמאס לך, אם את אומרת לעצמך (בקול או שבתת מודע) ש- מה? אלו החיים? בשביל זה מגיל אפס "השקיעו" בי כדי שאני אצליח כשאהיה מבוגרת? זאת ההצלחה?
אם נמאס לך, ואתה לא מוכן יותר לקום מהמיטה בבוקר בשביל כל זה אז את דכאוני
ואם נמאס לך ואת מכינה לארוחת צהריים סנדוויץ' כי את באמצע ספר מותח או שסתם אין לך כוח - אז הילדים שלך מסכנים..

וכל אחד חי בבית שלו הפרטי, ולא רואה שגם השכן שלו לא מצליח להסתדר. ומבחוץ זה נראה אצל כולם כל כך נפלא ועובד ומתקתק ויש להם גינה פורחת, ויש להם ילדים שלבושים היטב, ואין להם כלים מלוכלכים בכיור, והם מחייכים ומתפקדים כל כך.


הילדה שלי כשאני אומרת לה - יש בחולצה הזאת מלא כתמים, היא אומרת לי - "זה בסדר" ויוצאת מהבית עליזה וזורחת. כנראה שזה מה שכולנו צריכים לעשות.

ביטוח ורוד

התקשרה אלי עכשיו מישהי והציגה את עצמה מאיזה שהיא חברת ביטוח שמיועדת לקהילה הגאה. אמרתי לה - איך את יודעת שאני לסבית? היא ענתה שמילאתי פעם שאלון שלהם. אמרתי לה - מה פתאום? לא מילאתי כזה. היא ישר התבלבלה והיתה נבוכה ואמרה לי סליחה וניתקה.

אז אולי כן מילאתי שאלון כזה, כי בכל זאת היה להם את המספר שלי ובכל זאת אני לסבית (נראה לי גם שאולי מה שבלבל אותה זה אמרתי "לסבית" ולא איזה מילה נקייה כמו - גאה, מהקהילה וכו'), ומי בכלל זוכר מה הוא מילא איפה בכל העולם הזה של השאלונים, ואולי היתה איזה הגרלה באיזה מצעד וברגע של חולשה מילאתי.
ישר הרגשתי לא נעים שגרמתי לה להיות מובכת, לא נעים שאולי שיקרתי

זה מטורף. הם (הם זה אומר כל החברות המסחריות באשר הם) לא חושבים פעמיים לפני שהם פולשים למרחב הפרטי שלי ומשתמשים בפרטים שלי שאין לדעת מאיפה השיגו, כי גם אם מילאתי שאלון בטוח שלא חשבתי שהוא ישמש אותם אחר כך למטרות פירסום. פולשים בשיחות טלפון אבל גם במיילים, בפרסומות ענק בכבישים ובתחנות אוטובוס, פרסומות מטרידות ברדיו.
אבל לי לא נעים שהבכתי בחורה, שלא אשמה שזאת העבודה שלה, שלא חשבה אולי על מה היא עושה?

ועוד שאלה שעלתה לי - האם זה לגיטימי להשתמש כביכול בדיכוי כדי להלחם בקפיטליזם?
הרי גם אם היו מתקשרים אלי סתם מחברת ביטוח הייתי יכולה לכעוס שהתקשרו, ואני לא באמת בארון באיזה שהיא צורה, האם זה לגיטימי לגרום לה להרגיש נבוכה או להבהל מזה שאולי אני בארון?
אני שמחה שעניתי לה כי הקפיטליזם בעיני הוא האויב העליון יותר מכל דבר, וחוץ מזה זה באמת חוצפה להתקשר אלי, למרות שאנחנו כבר כל כך רגילים לחוצפה הזאת בדרך כלל אנחנו עונים בנימוס - אני לא מעוניינת ובזה סוגרת את הסיפור.

אז בחורה חביבה, אם במקרה את קוראת את הפוסט שלי, סליחה אם הבכתי אותך, אבל אולי זה יגרום לך לחשוב ואם זאת באמת חברת ביטוח ורודה, אני מקווה שאולי היא קצת יותר הומנית גם ושתהיה לך האפשרות להעביר את המסר הלאה לבוסים שלך.

יום טוב לכולם
רותי

התאהבות

בדרך כלל מתייחסים להתאהבות בתור משהו דו צדדי. מישהו אחד מתאהב במישהו אחר. אני חושבת שהתאהבות זה לשים לב לקשר שקיים, או שיכול להיות קיים (לפוטנציאל לקשר) בין שני אנשים. לפעמים שניהם מרגישים את זה, לפעמים רק אחד, או אחת.
זה אומר שאם את מתאהבת במישהי או במישהו, את צריכה לסמוך על עצמך שאת יודעת שיש שם משהו. גם אם הצד השני עוד לא רואה את זה, או שנדמה לך שהוא לא רואה את זה. (בטח שאת לא צריכה לחכות שהוא יפעל). את צריכה לדעת ולהתנהג שמה שאת מרגישה הוא אמיתי ושהוא הדדי. שזה קשר בין שני אנשים ולא רגש חד צדדי.

זה נכון לכל סוגי ההתחברויות. לא רק התאהבות. גם אם נראה לכם שהייתם יכולים להיות חברים של מישהו, שהוא מוצא חן בעיניכם, תסמכו על זה שזה הדדי, ושיש שם פוטנציאל למשהו.
בדרך כלל, משום מה, אנחנו מניחים את ההפוך. שמי שמוצא חן בעינינו הוא טוב מידי בשביל שאנחנו נמצא חן בעיניו, ובכלל אנחנו כל כך מפחדים מההשפלה שבסירוב שאנחנו מעדיפים לא ליזום שום דבר.

סתם חבל.

בנים ובנות - מי מתחיל עם מי

קודם כל הבהרה, למי שקורא כאן ולא מכיר אותי (אם יש כאלה.. ). אני לסבית/ביסקסואלית (תלוי מתי שואלים אותו ומי), ואני מרגישה איכשהו צורך להתנצלו או להסביר למה אני מדברת על בנים ובנות ולא על בנות ובנות ובנים ובנים.
אני חושבת שאחת התשובות היא שמה שאני בעיקר מדברת עליו הוא מה נדחפנו לעשות, לאיזה תפקידים החברה ייעדה אותנו, לדפוסים שבעצם שמו עלינו ולא למי אנחנו במהותנו. באופן כללי אני חושבת שאין הבדל מולד בין בנים ובנות. גם אם זה נכון וגם אם לא, תמיד אני אומרת שבואו נוריד קודם כל את שכבות הדיכוי (או ההבדל בחינוך, איך שתקראו לזה) - זה משהו שאני מאמינה שכולם כבר מבינים שקיים, ואז נוכל לדעת אם נולדנו שונים, כן או לא.
אז מכיוון שהסיפור פה הוא הדיכוי/החינוך/הלמידה דרך צפייה במבוגרים - זה נכון גם לגבי להט"בים. ברור שיש הבדלים, ובעיקר אני יכולה להגיד שאני מאמינה שעצם היותי ביסקסואלית נותן לי את האפשרות להבין דברים. עצם זה שאני גם וגם ומצד שני לא לגמרי פה ולא לגמרי פה - יש בזה יתרון. גם של להבין מבפנים, גם של להסתכל מבחוץ. גם של להיות אישה וגם של להזדהות עם גברים בהרבה מובנים.

אז מה רציתי להגיד?

התשובה לשאלה מי מתחיל עם מי היא די ברורה. בנים מתחילים עם בנות, גברים מתחילים עם נשים, גברים מחזרים אחרי נשים. נשים אומרות לי - מה פתאום? זה כבר לא ככה. אני לא כזאת. מכיוון שאני יודעת כמה העבודה הזאת של ליזום מול גברים היא עמוקה, קשה לי להאמין לסיפור הזה. אולי את תעזי ותבקשי מספר טלפון של מישהו, אבל אם הוא לא יחזור אליך את לא תתקשרי שוב. בטח שלא כמה פעמים.

סיפור על נעמה, בתי הבכורה - כשנעמה היתה בת שש או שבע, היא התקשרה לחבר ושאלה אם היא יכולה לבוא. זה לא היה נדיר. תמיד היא היתה זו שמתקשרת לחברים, שמהצד כמבוגרת יכולתי לראות תמיד שהם אוהבים אותה מאד אבל הם לא מתקשרים להזמין ובטח שלא באים לבקר. בכל מקרה, היא התקשרה אליו והוא אמר לה שמאוחר מידי. נעמה סגרה את הטלפון, הסתכלה בשעון ואמרה לי - איזה מצחיק הוא, רק חמש. הרימה מיד את הטלפון, התקשרה אליו שוב ואמרה לו - רק חמש! עוד לא מאוחר בכלל! הוא היה כל כך המום לדעתי שמיד הוא הסכים שהיא תבוא ומאז לא סרב לה אף פעם.

אני חושבת שהנושא הזה של יוזמה של נשים מול גברים היא הרבה יותר מהותית וקריטית ממה שמקובל לחשוב. אני מצאתי שהמאמץ לשנות בעצמי את הנושא הזה, את הנקודה הקטנה הזאת, היה מאד גדול ולקח הרבה זמן. ראיתי גם על נשים אחרות כמה זה קשה להן. הרבה דיכוי נשים יושב בדיוק על הנקודה הזאת. של להיות פסיביות, לחכות שאחרים יפעלו, לשבת בבית ולחכות שהוא יתקשר או יסמס. לפעמים אפילו לצפות אסור לנו (כמו שאומרת אפרת גוש - אני יודעת למה באת ומה אסור לי לקוות). לא משנה כמה אנחנו חכמות, משכילות, פמיניסטיות, בטוחות בעצמנו, בנקודה הזאת אנחנו נכנעות ללא תנאים לדיכוי המופנם שלנו. אנחנו מאמינות שאם נתקשר הוא בטוח לא ירצה, אנחנו לא מערערות על התפקיד הזה שהחברה נתנה לנו.
יש לי בן דוד (חתיך, מוכשר, מקסים) שאמר שהוא עשה ניסוי פעם ולא התחיל עם בחורה חצי שנה. אז הוא היה לבד. אף אחת לא התחילה איתו.
גם מה הבעיה עם הסיפור הזה של לשבת ולחכות? הבעיה היא לא שנשאר לבד, אלא שלא נהיה עם מי שהכי מוצא חן בעינינו. תארו לעצמכן מצב שבו כל מי שהיה מוצא חן בעיניכן (האמת שזה נכון לכולם וזה נכון גם לגבי בנות וזה נכון גם לגבי קשרים שהם לא "רומנטים") - הייתם יכולים לגשת אליו בטבעיות ולהחבר אליו? כמו שילדים בני שנתיים עושים בגן משחקים. אוי, הנה ילד שנראה מגניב. בואו נשחק איתו. ויאללה, יש לנו חבר חדש.
למה בשבילנו זה כל כך מסובך?

טוב, כצפוי כתבתי הרבה, יש לי כל כך הרבה להגיד עוד ואני אפילו לא אנסה לעשות את זה בבת אחת, או לעשות את זה קוהרנטי, או מובן לגמרי, או לא מבולבל. בשביל זה זה בלוג ולא דוקטורט...
מבטיחה שהמשך יבוא

דרך אגב, אני אשמח לשמוע הערות ומחשבות ומשום מה נראה לי שמסובך לכתוב תגובה כאן בבלוג. אתן מוזמנות (ומוזמנים) לכתוב לי למייל - rut.stern.klein@gmail.com
יום טוב
רותי

אופנג'ינס

הציוני האחרון

הטריילר כאן

בכי

אז למה זה טוב?
בכי מאפשר לנו לנקות את הרגשות מהשכל שלנו, מהחשיבה שלנו. מה זאת אומרת? אם יש לנו מצוקה, או פגיעה אפילו בתור דוגמא פשוטה - מריבה של ילדות בנות ארבע, ואנחנו לא יכולות לבכות בזמן המריבה, אז קודם כל המריבה לא נפתרת, אחר כך אולי אנחנו גם נאהב קצת פחות את החברה הזאת, אולי אם יש לנו הרבה מריבות כאלה אז נעדיף להיות טיפה יותר לבד, אולי לא נרצה לשחק במשחק הזה, אולי... אולי נלמד שהכי חשוב זה לא לריב. אלפי תוצאות יכולות להיות (ברור שלא אחרי פעם אחת, אבל במצטבר).
אבל אם יש לנו הזדמנות לבכות ברגע שזה קורה - גם הרבה יותר קל למצוא פתרון (ליאור בתי היתה אלופה בזה כשהיתה יותר קטנה. לבוא עם בעיה, לבכות קצת ואז להגיד - אה, יש לי פתרון ולבוא עם פתרון כל כך יצירתי שאין מצב שהייתי מצליחה להביא אותו).  וגם כל שרשרת התוצאות שנגרמות כתוצאה מהריב לא מתרחשת.

בכי הוא כמו מחק למצוקה. לפעמים צריך לבכות הרבה על מצוקה מסוימת, לפעמים מספיקה דקה אבל זה מחק.

והמחק הזה מאפשר לנו לחשוב יותר טוב, ובצורה יותר נקיה להבין את מה שקורה מסביבנו. גם באופן כללי כשבוכים, וגם כשבוכים על נושא מסוים, החשיבה עליו מתבהרת. הכתמים של המצוקה שהעיבו על החשיבה שלנו נמחקים.

ועוד דבר אחרון - כשיש אפשרות לפרוק אז גם מרגישים יותר. גם יש מקום לרגשות, וגם אין את הפחד הזה של להרגיש. כשאין מקום לרגשות שלנו ולפורקן שלהם, אז הם מתעממים. זה כמו דלי שמתמלא ומתמלא ואם אי אפשר לרוקן אותו, ואנחנו רק צריכים לשמור שהוא לא יגלוש (בצורת התפרצות, או כעס, או בכי חסר שליטה) אז נעשה הכל כדי לא למלא אותו עוד. נעשה הכל כדי שלא נרגיש יותר מידי.

ומשהו בנוגע לגברים - כשלא מאפשרים לאנשים לבכות (וגם פורקנים אחרים), אי אפשר לבוא אליהם בטענות שהם לא מרגישים.