הרהורים על מה אנשים צריכים ועל גזענות

מה אנשים צריכים? אנשים סביבם, קירבה, שייכות.
בדרך באוטו הבוקר חשבתי על זה שהקבוצות שמופעלת עליהן גזענות, התנשאות, זלזול ואפילו שנאה הן הקבוצות שיש להן מזה (בד"כ) יותר.

אולי הגזענות מקורה בקנאה? בהרגשה הזאת של - יש לו משהו שאני רוצה ואני לא יכול שיהיה לי את זה (או לפחות ככה אני חושב) אז מה שנשאר לי  לעשות זה לשנוא אותו, ואם אפשר אז גם לפגוע בו.
לבנים ושחורים, בעלי הון ומעמד פועלים, אשכנזים מזרחים. בין יהודים וערבים גם יש את הקנאה על הקשר לארץ (אני זוכרת את עצמי נדהמת מזה מלפגוש אנשים שגרים באותו מקום בדיוק שהסבים של הסבים של הסבים שלהם גרו. אני יודעת ללכת דור אחד אחורה וגם זה בקושי).

אולי זאת דרך חשיבה נאיבית, שמאמינה בטוב ליבם של אנשים ולא ברוע בסיסי, אבל גם אם זה לא ההסבר היחיד בטח יש בו משהו.
אף פעם לא הצלחתי להבין את תחושות העליונות של לבנים על שחורים. בתור מי שגדלה להעריץ מוסיקה שחורה, קודם מארה"ב ואחר כך גם מאפריקה, פשוט לא הצלחתי להבין את זה. גם הקצב, גם הצבע, גם הצבעים של הבדים.
אולי המקור הוא לא תחושות עליונות אלא הפוך? בחיים אני לא אהיה כל כך מגניב, אז לפחות שאני אהיה החזק, החכם (כביכול), השולט? נכון שזה נשמע כמו מחשבה של ילדה בכיתה ב', אבל זה לא שאנשים מבוגרים חושבים יותר רציונלי מילדים. הם רק יודעים להסתיר את זה יותר טוב.

בעולם האשכנזי אתה אשם עד שלא הוכחת אחרת. בעולם המזרחי שאני גרה בו עכשיו אין לאף אחד שום דבר נגדך, אלא אם עשית משהו כדי לפגוע בהם. אני גרה בשכונה הכי טובה לפחות בעיר, שנחשבת הכי פחות. יש לנו את השוק הכי שמח, האוכל הכי טעים ברחוב, ובעיקר השכונה מקבלת לתוכה את כולם. אתה לא צריך להיות מישהו או להיות משהו כדי להרגיש פה שייך. וכשיש כאן הפגנות איומות אני מזכירה לעצמי שאולי בשכונה שלי מדברים לפעמים לא יפה (ולפעמים גם נורא לא יפה) אבל מתנהגים מקסים.

יום השואה

שבוע הבא יום השואה ובבית ספר של הבנות ביקשו לכתוב על נייר סיפורי משפחה שיתלו על לוח זיכרון. אני רוצה לכתוב משהו על הלהט"בים בשואה ולא מצליחה.

אחד מהדברים הראשונים שעשיתי כשיצאתי מהארון היה ללכת לטקס יום השואה במרכז הגאה. זה וללכת לתפילת נעילה של יום כיפור באותו מרכז. איך אני מחברת בין להיות לסבית ללהיות יהודית, ללהיות ישראלית, ללהיות עם ניצול שואה?

הזהות הלאומית (יהודית ישראלית) משתלטת על כל זהות אחרת. אולי בגלל השואה, אולי לא אבל זו עובדה שכל זהות אחרת נדחקת לשוליים ונחשבת כפחות משמעותית וטקסי יום השואה שמלווים אותנו כל חיינו מנציחים ומקבעים את החשיבות של היותנו יהודים ושל היותנו ישראלים והמחיקה של זיכרון רצח ההומואים בשואה מקבעת את הזהות הלהט"בית כזהות משמעותית פחות, לפחות כאן בישראל.

הזהות של היהודי הנרדף והזהות של הישראלי המנצח הם חלק כל כך גדול מהחיים שלנו. סיפורי השואה ושבוע אחר כך סיפורי הגבורה והשכול וזיקוקי הניצחון זורמים לנו בדם. אבל בשבילי עכשיו בגיל ארבעים הרגע הזה שאני מנסה לכתוב את סיפור השואה של העם השני שלי אפילו בכמה מילים ולא מצליחה, חוסר הסיפור יש לו משמעות חזקה כל כך.

אני חושבת על הטלאי הוורוד שההומואים היו צריכים ללבוש במחנות ואני מנסה לדמיין את המצב הזה שאתה מסומן כהומו ולנסות לחשוב איך התייחסו אליהם האסירים האחרים. האם הגרמנים ההומואים היו מעל או מתחת ליהודים הסטרייטים בתוך חיי היום יום במחנות? ואיך התייחסו אליהם הגרמנים הנאצים? איך נראתה ההתעללות בהם שנחשבו שמזהמים את החברה מבפנים ולא מבחוץ כמו היהודים?

אחד מהדברים הראשונים שגיליתי כשהתחלתי לקרוא על להטב"ים בשואה הוא שלסביות לא לקחו למחנות. ואז יש מין פאוזה כזאת ואומרים – אם הן היו נשואות ואימהות לילדים ולא פעילות פוליטית אז לא לקחו אותם. ואני זוכרת שכששמעתי את זה ישר עלתה בי המחשבה – אז בגלל זה היה כל כך דחוף לי להתחתן וללדת ולהסתיר את זה שאני לסבית. כי רק ככה זה בטוח.

ומה לגבי ביסקסואלים? מה לגבי זה שהם בוודאי שנדחקו להעדיף את הזהות ה"סטרייטית" שלהם כי היא הצילה אותם ממוות? 

קשה לי להסביר את המשמעויות בשבילי של החוסר בסיפור, על הקשר בין זה ובין המחיקה העצמית שלי של הזהות הזאת. כל יום אני צריכה להזכיר לעצמי כמה בשבילי להיות לסבית זה חשוב, כמה זה שווה כל מחיר שאני משלמת וכמה אני לא יכולה כבר לחיות אחרת. אני חושבת על התפילין ומשמעותו ועל הרצון שלי להגיד כל בוקר תודה שאני לסבית בגלל שאחרת אולי אני אשכח. 

עיר לכולנו - מה יכול להיות פה אחרת

אחד מהרווחים הגדולים שקיבלתי מלהיות פעילה בעיר לכולנו לפני הבחירות התל אביביות הקודמות הוא להבין כמה הרבה ראש עיר (ועירייה) יכולים לשנות את החיים שלנו.
הבחירות הכלליות נראות תמיד חשובות יותר, משפיעות יותר. אנחנו יודעים כל מה שאפשר על המפלגות וחושבים ומתלבטים והולכים להצביע. אבל בחירות מקומיות נראות כמו משהו לא כל כך חשוב.
המשבר שלי בבחירות היה ביום הבחירות עצמו, אחרי חודשים של עבודה מאומצת וחלוקת פליירים ברחוב בכל זמן פנוי, כשראיתי את כל האנשים שמגיעים לקלפי אדישים, מהססים ומחליטים ברגע. ואלה הם עוד אלה שטרחו להגיע.
אם היינו מפסידים לחולדאי כי באמת היתה לו קבוצה גדולה כמו שלנו לפחות של מאמינים אדוקים שרצים איתו את כל הדרך, זה לא היה קשה כמו ההפסד הזה לאדישות.

עוד פחות משנה מגיעות הבחירות המקומיות הבאות. כמה מהר עברו השנים האלה, וכמה מעט השתנה (לטובה) בעיר הזאת.

אז לכבוד הפעילות הנמרצת והמתחדשת של עיר לכולנו אני רוצה לתת בכמה נקודות תמונה של איך זה יכול להיות אחרת אם אנחנו (אנחנו זאת אומרת גם אתם) נהיה שם למעלה בבניין הוא עם החלונות הרבועים.

אני גרה במזרח העיר, בשכונת התקווה. אז בשבילי אחד הדברים החשובים הוא שאני אוכל להגיע בקלות למרכז העיר ועוד יותר חשוב מכך - שאוכל למהר לחזור הביתה כשנמאס לי מההייפ. אז אוטובוסים. לא רכבת קלה ולא רכבת תחתית. יותר קווים, בתדירות יותר גבוהה (תדמיינו לחכות 5 דקות לאוטובוס במקום 50) והרבה יותר בזול.

אני עצמאית ויוצרת וככזאת אני לא מרוויחה מספיק בשביל להרשות לעצמי סטודיו. אפילו לא בשותף. תדמיינו עכשיו איזה קומפלקס (זה יכול להיות בכל אחד מבנייני העירייה הנטושים יותר או פחות) שיש בו סדנאות אומנים בחינם, כן בחינם. העירייה יכולה אפילו להרשות לעצמה לתת מילגות קטנות לאמנים שם ומה שיותר חשוב היא יכולה לייצר מרחב שהוא זול ועם ניראות גדולה. תדמיינו את עצמכם כקונים/צרכנים מגיעים לקומפלקס כזה ויכולים לפגוש את האומנים, סופרים, מעצבים, מעצבי אופנה וכו' שאתם כל כך מעריכים. ודמיינו למשל כל יום שישי בבוקר שכל מי שרוצה מהאמנים שם ואולי גם מבחוץ שם דוכן ומוכר את התוצרת שלו. בלי לשלם 400 ש"ח לערב רק בשביל הזכות למכור (כמו שקורה עכשיו כשיש מזל וקורה איזה שוק מעצבים).

מה עוד? ילדים. הפער הבלתי נתפס הזה בין כמה שהמדינה הזאת מעודדת אותנו ללדת לכמה ברגע שילדנו עכשיו זאת האחריות שלנו בלבד. עם כל ההוצאות, וחיפושי הגנים ובתי הספר או אם אתם בבית עם הילדים למצוא איפה אפשר להיפגש כי הדירות שלנו קטנות מידי ולפעמים יש חורף בחוץ. גנים עירוניים טובים עם הרבה כוח אדם ומעט ילדים הוא לא דבר בלתי אפשרי בעיר עשירה כמו תל אביב. לו רק הכסף ירד לו מה"עיר" לגנים. ולא רק מגיל שלוש, אלא מגיל צעיר.
ותמיכה בהורים טריים - לא רק ג'ימבורי וחנויות מותגים לתינוקות. אני רוצה מעין דיאדה בכל שכונה. דיאדה שמסובסדת על ידי העירייה כך שכולנו נוכל להרשות לעצמנו לבוא, להתייעץ, לשחק, לשבת ולדבר עם הורים אחרים, עם אנשי מקצוע. שהילדים שלנו יכולו לזחול ולקפץ ביחד גם בלי ללכת לגן.

עוד?
הקלות אמיתיות בארנונה וישלמו על זה יושבי המגדלים
קבלת פנים אמיתית ותומכת באנשים שמגיעים לכאן ממדינות רחוקות. תקראו להם מהגרי עבודה, תקראו להם פליטים. בשבילי הם השכנים שלי שמגוונים לנו עוד יותר את המדינה. עירייה לא גזענית יכולה לעשות את החיים של כולנו טובים

מרכז גאה - אם כבר יש אז למה לא? אבל בואו נהפוך אותו להיות ממתנ"ס שמעודד פונדקאות ומשקיע במשחקייה (בתשלום כמובן) למקום שבו פעילות פוליטית להטב"קית יכולה להתקיים. מקום (שוב פעם - בחינם) לארגוני הקהילה אבל גם להתאגנויות זמניות, למפגשים. מרכז עם לסביות בצמרת, עם נראות טרנסית, עם מאבק על הדברים החשובים לנו באמת כמו המלחמה באיידס ובזנות של נערים. מקום שאפשר לעשות בו שיח אמיתי על למי יש בקהילה הזאת כוח מה הוא עושה או לא עושה עם הכוח שלו. אני רוצה מרכז שיהיה בית לכל מי שמתלבט, למי שנזרק מהבית (ילד או מבוגר). לא מרכז של happy happy כי החיים שלי בתור לסבית לא שמחים כל כך כל הזמן.

אני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל אולי הגיע הזמן שתפתחו אתם את המחשב או את המחברת ותתחילו לחלום איך אתם רוצים לראות את העיר שלכם. אל תהססו. לפנטזיות יש המון מקום
ואינשללה בקרוב נהיה שם למעלה בקומה המי יודע כמה והפנטזיות שלנו יהפכו למציאות.

לפני כמה שנים נסענו היינו בברזיל ונסענו לקוריטיבה לראות מה ומי והדבר שאולי הכי הדהים אותי זאת ההרגשה הזאת של עיר שבה העיר היא בעד התושבים ולא נגדם.

כסף

200 ש"ח מים
600 ש"ח חשמל (בגלל שהתעקשתי להתקלח במים חמים)
280 ש"ח ביטוח לאומי
356 ש"ח לחצי שנה אגרה לטלווייזיה שלא מחוברת לשום דבר
3600 שכר דירה
מזל שרדפתי אחרי העירייה חצי שנה אז יש לי הנחה של מאה שקל לחודשיים על הארנונה
1000 ש"ח טסט לאוטו, וזה עוד לפני כמה שיעלו הטיפולים. הייתי מוותרת עליו, אבל קו 11 מאצלנו לבית ספר עובר כל שלושת רבעי שעה, והילדות או שיאחרו בחצי שעה לבית ספר או שיצטרכו לצאת מהבית שעה לפני הזמן ובאוטו זה 10 דקות נסיעה.
שכחתי משהו?
86 ש"ח אתמול במכולת רק בשביל שיהיה מה לאכול ארוחת ערב וסנדוויצ'ים לבוקר (קוטג', גבינה, חלב, שוקולד השחר, ביצים, סירופ מייפל כזה של פעם, של בטעם מייפל בשביל הפנקייק של הערב ושני שמנת ושני מילקי בשביל הפינוק של ליאור). זהו? באמת? אה, ועוד 10 ש"ח לפיתות.  

ואז אני קונה לי ספר ומרגישה אשמה כאילו ששדדתי בנק

ואני לא יכולה להרוויח כסף לא מהקלפים שלי ובשביל להוציא ספר אני צריכה לשלם

מה אתם אומרים, שנצא לרחובות להפגין? מה אתם אומרים, זה יעזור?

כיבוש

סוף השבוע האחרון על כל מהומותיו בשטחים והשתיקה על כך בעיתונים, והמחשבה שזה הסימן, זה אומר שמתחילה אינתיפאדה ועוד יותר ההרגשה האוטומטית הזאת של די, לא עוד מלחמה ובאותו זמן מחשבה סותרת של יאללה, שיעשו בלגן ושאולי הם יצליחו סוף סוף להשתחרר מאיתנו, כי אני בשלום של דיבורים כבר לא מאמינה. וקמתי בבוקר ושוב המחשבות האלה של לברוח מפה וללכת כבר לגור במקום אחר, אבל איפה? ואני לא באמת יכולה. לא יכולה בלי עברית, לא יכולה בלי מה שנקרא "המנטליות" הישראלית, ואני לא רוצה אירופה, ארה"ב, מערב ובכלל אני לא רוצה להיות זרה ולא רוצה מזג אוויר אחר ולא רוצה להתגעגע לסביח
ועכשיו פתאום חשבתי על זה שאני רוצה לחיות פה. לגמרי, וגם כל כך הרבה דברים אני אוהבת אצל הישראלים, ובעצם מה שאני מרגישה ומה שכל החברים שלי מרגישים זה שאנחנו חיים תחת כיבוש.

זה לא כיבוש כמו שהפלסטינים חווים עם צבא ועוצר ומחסומים ואלימות. זה יותר כיבוש במובן הספרדי שלו. אומה שנחשבת אחת אבל יש בתוכה עמים שונים. רק מי שמאמין בלאום לא יכול להבין שעם יכול לכבוש את העם של עצמו. פתאום קלטתי שהרגש החזק הזה של - בסוף זה יגמר. בסוף הארץ הזאת תהיה שלנו, בסוף נוכל לחיות פה כמו שאנחנו רוצים. כשהבסקים רוצים להשתחרר מהשילטון הספרדי הם לא חולמים כל הזמן לברוח לארץ אחרת, הם רוצים את הארץ שלהם בחזרה.

ואני אפילו לא יכולה להגיד בחזרה, כי כמו שאני חולמת על הארץ שלי, היא לא היתה כך מעולם. מספיק לא היתה כך כדי שאני לא אוכל אפילו לדמיין אותה אחרת.
אני רוצה את העם שלי - האנשים החופשיים, שלא תאווי בצע, כוח, אדמות. שלא רוצים לחשוב שמישהו אחר טוב פחות מהם. העם שלי שמח כשהוא רואה אנשים בצבע אחר ברחוב, שכשיש הגירה מה שהוא חושב זה - וואי, אולי עכשיו יהיו כאן מועדונים שמנגנים מוסיקה אפריקאית חיה. העם שלי שרוצה את החיים שלו בהמון צבעים ולא רק באפור, שלא אכפת לו מה סוג המכונית ובכלל הלוואי שאפשר היה להגיע ברגל לכל מקום או לפחות בטרמפים/אוטובוס/רכבת.

העם שלי שאני רואה כבר שנים נלחם, הולך להפגנות, כותב בלוגים, נוסע לשטחים, אוכל גז, מחלק פליירים שוב ושוב. וכן, יש את החלק בעם שלי שכבר מזמן התייאש, שרק יושב בבית ומקסימום חולם על מקום אחר או שנכנס לדיכאון וחושב שמשהו דפוק אצלו, כי איך הוא לא מסתדר?

מגילות אני יכולה לכתוב על העם הזה שלי ומה הוא היה רוצה, ואולי זה אומר שלא התייאשתי ושאני עדיין מאמינה בנאיביות שמשאירה אותי צעירה לנצח שיכול להיות פה ממש טוב. אבל ממש טוב.

 

Self evident truths

Self Evident Truths from Self Evident Truths on Vimeo.


http://selfevidentproject.com/about/

ובטד - הרצאה שחייבים וחייבות לראות
http://www.ted.com/talks/io_tillett_wright_fifty_shades_of_gay.html

מחשבות ליום המשפחה

אין ספק שהמשפחה הגרעינית היא אבן היסוד של החברה. היא ההרחבה הראשונה של העצמי שלך, היא הקבוצה הכי קטנה של אנשים סביבך שדואגים לך ושומרים עליך והיא המקום שבו אתה לומד את מה שהכי חשוב כדי שתהיה אזרח מוצלח – להאמין במשפחה שלך, להרגיש חלק ממנה, לאהוב אותה ולדעת שהם אוהבים אותך – לא משנה איך הם מתנהגים.

במשפחה אתה לומד להעלים עין, לסלוח למי שפוגע בך גם אם הוא אף פעם לא ביקש סליחה, לאהוב ללא תנאי, ואולי הכי חשוב – להסתכל לצד השני כשמישהו אחר נפגע.

ככה אנחנו לומדים להיות אזרחים למופת. להרגיש שייכים למדינה שלנו, להאמין בה, לדעת בכל כוחנו שהיא פועלת לטובתנו, בלי קשר למציאות ולאיך שהיא מתייחסת אלינו. ובאותו הזמן חובתו של כל אזרח היא להעלים עין ולהסתכל לצד השני בכל פעם שהמדינה שלו פוגעת במישהו אחר.

----------------------------------

אחד הרגשות הבסיסיים בתור הומואים ולסביות וביסקסואלים/יות וטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות שמלווים אותנו ממש מההתחלה הוא הידיעה שיכול להיות שכשהמשפחה שלנו תדע מי אנחנו באמת, הם לא ירצו בנו יותר. גם היום כשהעולם נראה כל כך פתוח ומאפשר, עדיין זאת המחשבה שיש לכל אחד מאיתנו עד הרגע שהוא יוצא מהארון. לפעמים אנחנו מתבדים והמשפחה שלנו מקבלת אותנו אבל הרבה פעמים לא, ומה שקשה לאנשים מבחוץ להבין הוא שעצם זה שיש את השאלה הזאת, זה כבר מספיק כדי לעשות אותנו לאחרים.

עצם זה שאני אמורה להגיד תודה ולהעריך את המשפחה שלי שהיא מקבלת אותי כמו שאני, סותר את עצם המהות של משפחה.

----------------------------------

אז למה בעצם הומואים ולסביות כל כך נלחמים בשביל הזכות הזאת להקים משפחה?

למה הדחף הזה להיות כמו כולם?

מה פתאום עכשיו? אם יכולת לספוג בתור ילד קללות בגלל שלא שיחקת כדורגל אלא העדפת בובות, אם לא הסכמת ללבוש שמלות לא משנה כמה אימא שלך התחננה לך, למה עכשיו בתור מבוגרים כל כך דחוף לכם להיות חלק מהחברה הזאת שדחתה אותכם תמיד?

אלה שאלות מורכבות, והן לא בלעדיות רק ללהט"בים. הן נכונות לכולם. למה כל כך חשוב לנו להקים משפחה? להתחתן, ללדת, לאמץ, ליצור את התא המשפחתי הגרעיני הזה, לא משנה מה יהיו המחירים?

---------------------------------

ואולי החתונה הזאת עם הפומביות הזאת ועם כל הדודות והחברים של ההורים והילדים האלה שאי אפשר להתעלם מעצם קיומם, אולי המשמעות של כל זה הוא הרצון להפסיק להיות שקופים, להפסיק להיות של השאר מעדיפים להסתכל לצד השני כדי לא לראות מה זה אומר להיות אנחנו.

אני יכולה להבין ולקבל את הרצון הזה. גם לי נמאס לצעוק ולצעוק ושאף אחד לא ישמע ולא ירצה לשמוע, אבל המחיר של זה כבד מידי. המחיר של להיות כמו כולם. והסכנה הגדולה היא שאנחנו נהיים אלה שמסתכלים לצד השני כשמישהו לידנו נפגע.